>  > 

מי יחבק אותי הלילה - א

מחזה לשחקן יחיד שנכתב בתחילת שנות התשעים, כמעט לפני עשר שנים. ראשיתו וסופו של המחזה בשנת 1999, והארועים המתוארים בו היו אז כשנכתב, חזון רחוק, וכנראה שעדיין...


מחזה לשחקן יחיד

באור חיוור מתגלה ראשו של עופר, גבו לקהל, מביט דרך חלון החוצה. במה חשוכה. מלמטה נשמע קול של המון, כמו בערב חג. פטישים, משרוקיות

עופר: הלילה הוא העשרים ושלישי במרץ אלף תשע מאות תשעים ותשע. שלוש שנים לשלום. כמה מהר שוכחים, כשהכל בסדר. השחר יעלה על האביב האחרון במאה העשרים. אביב באופן רשמי, גם אם בחוץ עוד די קר. הקשיבו למה שקורה למטה ברחוב. מחר מוציאים לשימוש מסחרי את התרופה נגד המחלה האיומה הזאת. עוד מעט מתחילות החגיגות ואנשים צרים כבר על בתי המרקחת. לא יאומן שזה קורה באמת. מבטיחים לנו שבשנה הבאה ביום הזה לא יהיה יותר אף חולה איידס. כולם ירפאו, אולי יהיה גם חיסון. שנת אלפיים תעלה על עולם חדש, אחר.

מלמטה נשמע קול קורא בקול : עופר, עופר, נו, בוא כבר, מחכים לך, עופר, עופר. כבר מאוחר, בוא, תרד כבר.

עופר: עוד רגע, אני כבר יורד. הלפיד שלי לא מסתדר. זה לא הלפיד. אני מוכרח להיות עוד רגע לבד. חברים קוראים לי מלמטה, אני צרך לרדת, אבל אני מוכרח להיות עם עצמי עוד רגע

בעוד שלושה חודשים יש לי יום הולדת, עד היום ספרנו אותם בחרדה את ימי ההולדת, את השנים שחלפו. כל שנה היתה ניצחון קטן. הוכחה שעברת עוד שנה בשלום. בשנה הבאה אהיה בן שלושים וחמש, בזמן הזה. גיל טוב, יפה. העתיד נראה מבטיח היום, אבל זה לא היה כך עד לפני כמה שבועות, אבל אתם הרי יודעים, עברנו את העבר ביחד. ונמשיך את ההווה שמחכה לנו יחד. לא נפחד יותר שחברים ואנשים שאנחנו מכירים ייעלמו לנו. לא נלך ללוויות של אנשים צעירים כל כך בשנה הבאה. עברנו את זה. אנחנו השורדים. ופעם היתה לזה גם התחלה. לפני שמונה עשרה שנה, גיל של ילד.

הייתי בן שש עשרה, חייתי בעיר קטנה. אחת מאותן ערים חמש דקות מכפר סבא, במה שקראו אז השטחים. לא מבחינה אידאולוגית בכלל, זה היה נוח לאבי שטס הרבה, זה היה חמש דקות משדה התעופה והוא רצה לתת לנו איכות חיים. עיר קטנה, בזמנו אפילו נאיבית, הייתי קטן, לא התעסקתי בפוליטיקה, וזה היה עוד לפני הפחד לצאת מהבית. מה כבר ידעתי אז על שמות, על מונחים.

אלף תשע מאות שמונים ואחת. אני בן שש עשרה. בחורף בלי לשים לב התחלתי להסתכל על החברים שלי אחרת. בקולנוע ראיתי את רוב לאו. הוא נורא יפה בעיני. פעם ראשונה שגבר יפה בעיני, מחרמן. ממש בא לי עליו. בלילות אני משפשף עליו. החברים שלי כבר שזופים, תחילת הקיץ. אני לא יכול להפסיק להסתכל על הרגליים והזרועות שלהם בשעורי התעמלות. קצת מצחיק להיזכר היום איך התחילו הדברים. בן שש עשרה. קיימתי פעם ראשונה יחסים עם חבר. פחדתי נורא. לא ידעתי מה אנחנו עושים בדיוק, פחדנו אבל רצינו. רז מתוק אחד. הרגשת שהסתכלתי עליך? ידעת שאני מתחיל להמשך ועוד לא יודע למה, בדרך הביתה רז מהשמינית התחיל ללכת לידי והציע שנכנס לשחק במחסן הריק. משחק שהפך לנגיעות בגוף במקומות סודיים אך מושכים. פיתית אותי? אני אותך? התהייה והפחדים באו אחרי המגע הראשון. מי יכול להסביר.

אחרי כמה חודשים הופיע הידיעה הראשונה מאמריקה על מחלה מסתורית שפוגעת בהומוסקסואלים, כן, בהתחלה זה היה רק הומוסקסואלים, רק בעיתון, ורק באמריקה, היום כבר לא זוכרים. זה היה רחוק ולא שייך לכאן בכלל, מי שם לב למחלה מסתורית באמריקה. הומוסקסואלים עוד לא היינו, אנחנו, אני. ואבא שלי קרא את הידיעה בקול רם, בארוחת ערב, וצחק. ''משוגעים האמריקאים האלה, עוד לא נרגעו מהפניקה של ההרפס וכבר המציאו מחלה מסתורית חדשה, מחלה הומוסקסואלית''. הוא צחק, ואני רציתי לשאול אותו אם זה נכון מה שכותבים בעיתון על הומואים, אבל פחדתי.

עוד מעט בן שמונה עשרה. השאלות מאכלות לי את המוח. זה מדבק? זה. מה זה, הזה? המסתורי שאין לו שם. כבר קיבלתי צו גיוס. כל החברים שלי לא מפסיקים לדבר ולתת עצות אני מפחד מהצבא, אבל אני אלך, בודאי שאלך, אני מוכרח לעבור את הצבא כמו כולם.

עד הגיוס היו עוד שני אנשים בעיר שלנו שקיימתי איתם יחסים, ועדיין לא דיברתי על זה אף פעם. ומגעים חפוזים יותר משהם מהנים הם מוסיפים מועקה.

סוף אלף תשע מאות שמונים ושתיים. הגיוס שלי לצה''ל התקרב, בלבנון מתחוללת מזה כמה חודשים מלחמה. שכנים שלי משרתים שם, הסיפורים שלהם לא יאמנו. ואם פחדנו בימים ההם ממשהו, זה היה ליפול לתוך שטח לבנון. מי זוכר היום, כי הדברים עוברים מהר כל-כך ובכל יום עולים דברים חדשים על סדר היום, אבל אז, פחדו מלבנון, כמו שיפחדו בעתיד מעזה, מרמאללה, מכל השטחים. שטחים שעדיין גרתי בהם והיה קשה מדי ליישב את הסתירות בתוכי. אבל הלכתי לצבא. רציתי. להיות כמו כולם.

כשהייתי בצבא דברים התחילו להשתנות, עוד לא כל כך הבנתי במה, אבל עשיתי הכרה עם עולם אחר. התחלתי להכיר חיילים בגילי שקיימו יחסי מין בינם לבין עצמם. עשיתי חיים, אבל נהנה מצד אחד ומלא שאלות מצד שני כבר לא יכולתי להתחבא. התחלתי להיות מוטרד. הרגשתי במעומעם שחל בי שינוי עמוק ממה שהבנתי, חשתי שאני לא יכול להתחבא יותר ממלים, הגיע רגע קשה שהייתי צריך לתת לעצמי שם, כותרת. הגדרה עצמית. הומו. להודות ועוד לא לדעת במה. מה המלה הזו אומרת באמת. במה שינתה אותי המלה, ההגדרה. האם אני רוצה להיות הומו? יש דרך להפסיק? להיות אחר? הבטחתי לאלוהים לצום ביום כיפור אם ישנה אותי. לשמור שבת עם הנחות. רק להשתנות.

עמוס יספר לי בעוד כמה שנים שהבטיח לעצמו שאם יצליח לא לדרוך ברחוב על הקווים במדרכה זה סימן שהוא ישתנה. לגלות עם השנים שאותן התלבטויות כל אחד עובר עם עצמו בחשכת חדרו ובלי להחליף על כך מלה עם איש. בעיתונים היו כל שנה תמונות מזעזעות ממצעד הגאוה של ההומואים בניו יורק. ועוד לא היה מי שיסביר לי מה העניין שלהם, ואיך זה קשור אלי. זה רק בינתיים, שלב מעבר. בנים מתחילים איתי.

למחלה עוד לא היה שם רשמי, קראו לה התסמונת ההומוסקסואלית, בעיתונים כתבו עליה די הרבה וניסו לעורר כאן איזו פניקה, בעיתונים היו מאמרים מזעזעים בעמוד הראשון כל הקיץ, אבל מה זה נוגע לי? מה למהומה הזאת ולנו? זה שם, שם, שם. ואם בהודו מתים ברעב, אז לי אסור לאכול שוקולד? ובמאמרי הסברה בעתונים כתבו שצריך לשכב עם איזה שמונה מאות חמישים איש בשנה כדי לקבל את המחלה, וזה נראה בלתי אפשרי, שמונה מאות, חמש מאות? מה הם עושים האמריקאים האלה רק סקס? מתי הם מספיקים לנשום ולאכול? אבל כל ההומואים הם כאלה, לא? רק סקס יש להם בראש, הם חיים מסקס, לא?

באותו זמן הכרתי את אילן, רזה כזה, בהיר. הוא למד לרקוד ורצה להיות רקדן, אני עוד חשבתי אז שבאמת כל ההומואים חוץ ממני רוצים להיות רקדנים וספרים כשיהיו גדולים. יותר מאוחר אפגוש כמובן את כל האחרים, המורים, מנהלי החשבונות, אנשים כאלה שלא כותבים עליהם בעיתון, השקטים הממוצעים. אבל אילן מוכשר באמת, אמרה דליה, חברה משותפת שלנו שלמדה איתו לרקוד, אני לא הבנתי בזה שום דבר, אבל הוא מצא חן בעיני ואחרי כמה מפגשים מענגים באמת התחיל לקרוא לנו חברים. זוג.

אתם לא יודעים איזו שמחה זו למצוא את עצמך מאוהב באמת, אתה מתחיל להרגיש דברים אחרת כשאתה מאוהב, אתה מתחיל לגלות את עצמך באמת, ולהיות מאוהב בגבר היה בסדר, מרגיע, לאהוב, גם גבר. לקרוא לעצמי הומו לא היה מפחיד יותר, להיות מאוהב, לא רק מזדיין, כן, אז כבר למדתי להשתמש גם במלים אחרות.

וכבר היה שם למחלה, קראו לה איידס. המלה הזאת שתחתוך בנו בבשר החי. וכבר דיברו על החולה הראשון בארץ. לא הכרתי אותו אבל אמרו שהוא היה המון בחו''ל והביא את זה משם. ושם היה רחוק מאתנו, כאן. אבי חזר מאיזו נסיעת עסקים שלו לאמריקה ובדרך מלוד במכונית אמר לנו שזה כנראה באמת לא מצחיק הפעם, בניו יורק האיידס לא יורד מסדר היום, יש כבר הרבה מתים ומתחילים להרגיש את השינויים בעיר, מקומות נסגרו כי הבעלים חלו, הזהירו אותו מלשתות בכל מיני מקומות, לא להשתמש בשירותים ציבוריים, ובכלל, שום דבר ציבורי לא בטוח יותר, כך אמרו, האלימות המפחידה עלתה ממנהרות הרכבת התחתית ועברה לחיי היום יום בצורה מאיימת, אמר, כל כך הרבה דברים אסורים עכשיו. הוא הרגיש שאימה אמיתית זוחלת בעיר. הוא לא איש אטום, אבי.

לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...