>  >  > 

שוקו קרלו

ז'אן דארק, כותב צעיר, מוכשר ורגיש מביא עוד אחד מיוחד משלו.

מתן שנא את הסופרמרקט. בייחוד ביום שישי. הכל כל-כך מלא, מלא באנשים. אנשים שמתכוננים ליום שישי בערב... לבלות עם המשפחה. עם הילדים. הוא היה עצוב, כי הוא ידע שלא תהיה לו משפחה אף פעם. רק בעל... וגם בזה הוא לא היה בטוח.

הוא עבר בין המדפים של הסופרמרקט ולקח קצת ירקות וטיפה שימורים שיהיה... ואז הוא הגיע למדף האהוב עליו. המדף של השוקו. הוא תמיד לקח שוקו קרלו מזלות... הוא ידע שזה טיפשי אבל פעם הוא מצא מטבע ברחוב כמו שהיה כתוב על השוקו. ופעם אחרת הוא קיבל מתנה מהשוקו, ופעם אחת מישהו סיפר לו סוד בדיוק כמו שהשוקו אמר.

אז הוא האמין.

מתן לקח כמה שקיות ושם בשקית. הוא בא לקופה ושילם לקופאית הרוסייה ששאלה אותו אם יש לו כרטיס מועדון... לא היה לו. ויצא.

השעה הייתה כבר 7 בערב והוא רצה כבר להגיע הביתה. אבל אז בא לו שוקו. הוא הקפיץ את השקית באוויר, תפס ובחר פינה. הוא הסתכל מה היה כתוב... ונדהם. אלה היו הפינות הרגילות של השוקו קרלו... אבל בפינה שהוא בחר היה כתוב: ''היום תמצא את האהבה שלך''.

הוא לא זכר אף פעם כתובית כזו בפינה של השוקו. הוא בדק את כל השקיות: כולן נראו אותו דבר: ציור של קרלו החתול מחזיק פצצה אבל לאף אחד מהם לא הייתה פינה שכתוב בה ''היום תמצא את האהבה שלך''. במקום זה היה כתוב ''בקרוב נפיל עלייך פיל''. הוא חשב שזה מוזר...

ופתאום הוא נתקל במישהו.

הוא התרומם והביט באדם שהפיל אותו. זה היה ערן, הבחור הכי חתיך בשכבה. הוא אהב את ערן מאז הפעם הראשונה שהוא ראה אותו. זה היה בבריכה לפני שנתיים. מתן ישב על שפת הבריכה וערן יצא מהמים נוטף לגמרי, הגוף המדהים שלו מכוסה רק במכנס בגד ים והשיער הרטוב שיווה לו מראה סקסי משהו.

הם דיברו קצת והוא גילה שערן בקטע, אבל... במשך כל זמן היכרותם לא היה לו אומץ אף פעם. ''סליחה'', ערן אמר, מרים את המשקפיים שלו שנפלו. הוא חייך.
''מה שלומך, מתן?''
''בסדר'' הוא אמר, משפיל מבט.
''תראה'', ערן אמר בקול מבולבל, ''אני לא יודע אם אמרתי לך את זה קודם או למה אני רוצה לומר את זה דווקא עכשיו, אבל... אתה נורא חמוד''
הוא הסמיק. ''תודה''.
''אתה רוצה לצאת לאנשהו היום?''
הוא נדהם שערן בכלל ביקש.
''בטח! תן לי רק להעלות את הקניות הביתה, טוב?''
''אוקיי. אני אחכה לך כאן''.

הוא רץ במדרגות שתיים-שתיים, והניח את הקניות על הדלפק. הוא הרים את הטלפון והתקשר לרוני, החבר הכי טוב שלו. רוני היה חבר שלו מאז הגן, והוא גם נראה לא רע. תמיד חשבו שרוני הוא החבר שלו. אבל הוא ורוני היו רק ידידים.

הטלפון צלצל כמה פעמים, ורוני ענה בקול עייף מעט. ''הלו...''
''רוני, אתה בחיים לא תנחש!''
''גם אין לי מצב רוח לנחש. הערת אותי''
''אוי אני מצטער. אבל תקשיב. אני יוצא עם ערן!'' הוא אמר בהתרגשות.
''בשביל זה הערת אותי?'' רוני שאל שוב באותו קול מת.
''אתה יודע אתה יכול לפרגן קצת, לשמוח בשבילי...''

רוני חרחר בבוז וחיקה את הקול מהצד השני ''כן אני מתן, אני הולך לראות את ערן והוא הולך לדפוק אותי מאחורה, ואני נורא אהנה''.
הוא צחק במעט. ''אני לא אתן לו. תשכח מזה''.
''איזה שטויות'', רוני אמר, ''הוא רק יגיד לך שאתה חמוד והרגליים שלך יפתחו אוטומטית''.
''טוב עכשיו נעלבתי... ביי רוני''
''לא אל תלך אני מצטער...''

מתן ניתק את הטלפון. ''אין לי כוח אליו עכשיו. מישהו מחכה לי.'' הוא הכניס את עטיפת השוקו הגמורה לכיסו, שיהיה לו מזל, ויצא.

ערן ומתן הלכו לבית קפה, ישבו ודיברו קצת והחליפו חוויות. הם נורא נהנו. לאחר שהם סיימו את הקפה, הם יצאו לטייל קצת בגן הציבורי והתיישבו על ספסל. ערן עטף אותו בזרועותיו והוא לא התנגד.

לפני שהם ידעו הם התחילו להתגפף ולהתנשק. הם עברו מהספסל לדשא, מתנשקים ומלטפים אחד את השני. מתן ליטף את הבטן של ערן וערן ליטף את השיער החלק של מתן. ואז ערן הכניס את היד לתוך המכנס של מתן. מתן הוציא את היד שלו משם והניח אותה בצד ראשו. הם המשיכו להתנשק. ואז היד של ערן הגיעה לשם פעם נוספת.

בהפסקה שבין הנשיקות מתן אמר ''ערן, לא'' והוציא את היד שוב. ושוב היד נכנסה. ''ערן די!'' הוא אמר והעיף את ערן מעליו. ערן עשה פרצוף נעלב. ''אבל למה?''
''כי אמרתי לא''
''אבל אתה כזה חמוד'' ערן אמר, מנשק את הצוואר שלו לאט.
''אבל אמרתי לא!'' הוא אמר, מזיז את ערן.
ערן כעס ואמר ''בסדר. תשכח מזה''. הוא הלך.

לפני שהוא ידע, הדמעות החלו לזרום החוצה. הוא הכניס יד לכיסו, והסתכל על עטיפת השוקו בתיעוב. ''היום תמצא את האהבה שלך''. ''כן, בטח'' הוא אמר, וזרק את העטיפה לפח. פתאום הוא חש מגע יד על כתפו. הוא הסתובב אחורה וראה את רוני.
''רוני'', הוא אמר, מנסה להפסיק לבכות אבל בלי הצלחה. רוני התיישב מחה את הדמעות מפניו של מתן.

''אתה ידעת שזה יקרה, והזהרת אותי, אבל לא הקשבתי.. איזה טיפש אני''.
''ששש...'' רוני אמר, והסתכל בעיניו של מתן. הוא קירב את שפתיו לשפתיו של מתן לאט לאט, ונישק אותו לאט ובעדינות. עוד כמה דמעות נזלו מעיניו של מתן, אבל אלה כבר היו דמעות של אושר. הם נפלו על הדשא, מגלגלים וחוקרים אחד את השני כאילו זה עתה הכירו. לבסוף הם נשכבו מחובקים.

''אני אוהב אותך'', רוני אמר, ''ואני לא מבין איך לא שמתי לב עד עכשיו''.
''אני אוהב אותך גם'' מתן אמר, ראשו נח על חזהו של רוני. והם שתקו, ופנס הרחוב האיר את אהבתם.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...