>  >  > 

קולות - א

הוא לא זוכר הרבה מילדותו. היא נותרה חבויה במרתפי ראשו,
צוברת על גבי תמונותיה שכבות אבק, אשר הותירו תצלומים דהויים
ודמויות מעורפלות, חצאי התרחשויות, תנועות קצרות, מעט צבעים
ופחות מכך ריחות.

ילדותו נקברה תחת קריסותיו, הוא לא טרח לגשת אל הילד ההוא
ולרפא את פצעיו, התרחק מכל דבר שיחזיר אליו את ההרהורים אודות
אימו ואביו, אודות גרטה, שלא יכול היה גם לבטא את שמה... ואודות
הראל, שדרך קבע סילק את דמותו אשר התעקשה לחזור אליו גם כעת,
כשהוא כבר בן ,27 בלילות בהם נדדה שנתו.

והוא מתהפך במיטתו, מעשן עוד סיגריה, קם לפתוח חלון אל הרחוב
הסואן תחתיו, מסלק את השמיכה מעליו, הופך את הכרית, שוב מתהפך.

אך הוא היה חוזר אליו, בלי להלחם, תמיד מוצא פתח פרוץ בראשו
ומסתנן דרכו אל דמיונותיו ומחשבותיו הליליות. מראה את פניו
היפהפיות, פניו הטובות. עיניו המלטפות באהבה את הילד שכל-כך
רצה בו. את הילד שכבר גדל ולא רוצה לשמוע עוד על אהבה, לא
רוצה עוד להרגיש דבר.

ובילדותו חלם להפוך לסופר או משורר. היה יושב בחדרו ומשרבט
מילים במחברתו החומה. מילים קטנות. מילים של ילד. תמימות.
רכות. מילים שלעיתים לא התחברו היטב במשפטיו. אך בעיניו היו
יצירות המופת הפרטיות שלו. כתמי דיו שנסחטו מקרביו.

היא טחובה כעת באחד מארונותיו העמוסים. לא רצה לפגוש בה. פחד
להביט בה. בכל פעם שהביאה אותה אליו יד המקרה, והבחין בה, כבר
זקנה ומקומטת, בכריכתה הישנה, התכווצו שרירי ליבו בצער ורעד
עבר בעצמותיו. הוא לא יכל לסבול את התחושה הזו. היא היתה קשה
מדי לאדם חלש כמותו. לא רצה לראות את המילים הכתובות בה. את
המילים של הילד הקטן שלא פחד להרגיש. הוא התבייש בכך.

גרטה היתה האומנת שלו. אותה תיעב, ממנה לא פחד. גרטה
פינקלשטיין. זה היה שמה. אישה מבוגרת, עבת בשר. פניה מכוערות,
חסרות חן ונוקשות. שיערה היבש מסודר בסיכות על ראשה. ידיה
מגושמות וגדולות. ריחה חריף, מבישול או מזיעה.

הוא זוכר איך היתה תופסת אותו בכתפיו הקטנות, בשנים הראשונות
של חייו, ומחייכת את חיוכה הפראי.
- ''מי מתוקה...?!'' היתה קוראת ''מי יפה של גרטה....?!''
היה נזכר בכך והתיעוב היה אוחז בו, כמעט שחש בידיה האוחזות
חזק את כתפיו.

גם בשנות ילדותו התרחק ממנה ככל שיכול היה. הוא הסתגר בחדרו ובנה
לו עולמות. צייר לעצמו חיים דמיוניים. כתב אגדות.
נשאר לבד. לא היו לו אחים שיוכל לשחק איתם. לא חברים שישתתף
איתם במשחקיהם. אך לא חש עצב, חש תחושה אחרת, כמו מחנק במערה
אפלה שאין לה סוף. ברבות הימים למד ששמה בדידות.

'גרטה השמנה אוכלת ילדים...' כתב פעם במחברתו 'לא אצא מחדרי
לעולם.'

בבית הספר היה לומד. בהפסקות היה יושב בשולחנו ומקשיב לצעקות
הילדים המשחקים בחוץ. כשהיה חוזר הביתה, הגישה לו גרטה את
ארוחת הצהריים. חוקרת מה למד. עם מי שיחק. ואם יש לו חברה
חדשה.

תשובותיו קצרות. מבטו מושפל אל צלחת האוכל. רגליו, שעדיין לא
נגעו ברצפה כשישב, התנדנדו באויר. היה מסיים את מזונו ובורח
לחדרו. להכין את שיעוריו. לכתוב במחברתו החומה.

אהב את החלון הגדול בחדרו. היה נהנה לשבת על מיטתו, לפתוח
אותו לרווחה, גם בימות החורף הקרים, ולהביט בחוץ. היה שם גן
משחקים גדול, מעין פארק מלא עצים ופרחים. ביום התרוצצו שם
ילדים, את חלקם הכיר מבית הספר, ובערב - נערים צעירים הסתובבו
שם. גם הראל.

בן שש עשרה, מבוגר ממנו בחמש שנים. הוא היה מכבה את האור
בחדרו בערב, פותח את החלון, יושב במיטתו ומביט בו, למטה, יושב
עם חבריו על הספסל בגן. הוא לא יכול היה לשמוע על מה הם מדברים.
היה רחוק מדי. אך לא היה אכפת לו, העיקר שיכול לצפות בפניו היפות.
בחיוכו הצעיר. ביופי שפרץ מכל קמט צחוק בפרצופו.

הוא לא ידע מדוע אהב כל-כך להביט בו. לא הבין מדוע חיכה בחדרו
לשעות הערב, שיגיע כבר הראל עם חבריו. רק בן 11 היה, לא ניסה
למצוא פשר לדברים. היה משעין את זרועותיו על אדן החלון ושוקע
בהתבוננות במושא אהבתו, שכלל לא ידע שיש איזה ילד בודד, ממש
ממול, בקומה האחרונה, שמחכה לו.

הוא כתב לו שירים במחברת החומה. וידע כי יבוא יום ויקריא לו
אותם. הוא רשם בדפיו את חלומותיו הקטנים בהם הראל לוקח אותו
אל חסותו. אוהב אותו. מצמיד אותו חזק אליו בחיבוק שמעולם לא
הרגיש, וידע שיבוא יום בו יתגשמו משאלותיו. היום ההוא לא הגיע
מעולם.

ערב אחד הגיע אל הגן הראל, ונערה לצידו אוחזת בידו ומניחה לו
להוביל אותה. הוא צעד בשביל ודיבר אליה. פניו מחויכות. היא
שתקה וחייכה אליו חיוך מהופנט.

אסף ישב על מיטתו והציץ בהם. הוא לא הכיר את הנערה. 'היא
מכוערת' חשב בליבו. הוא הביט בהם יושבים לבדם על הספסל,
צמודים, והוא נצבט. הראל העביר את ידו אל מאחורי עורפה של
הנערה וקרב אותה אליו. היא נשענה על חזו והביטה בו באותם
העיניים ששלח בו אסף מדי ערב. הוא סגר את החלון. הוא נשכב
על המיטה. הוא הטיח בכרית את בכיו. הוא הרטיב את הכרית
בדמעותיו הילדותיות.

הלילה שוב השינה נדדה ממנו. והרהורים אודות הראל הזדחלו אליו
גם כעת, בגיל עשרים ושבע. 'האם יזהה את פניו ברחוב?' חשב.
השעה היתה אחת. לילה קייצי חם, שהפשיט ממנו את כל בגדיו מלבד
תחתוני בוקסר דהויים. החלון פתוח, אך הרוח עמדה בחוץ. הוא
מתגורר כבר שלוש שנים בדירת החדר הזו, ולא דבק בה שמץ של
ביתיות.

מזרון זוגי מוטל על הרצפה, מכוסה סדין לבן, על הקירות
התקלף טפט ישן, ארון עץ ענק ורעוע באחת הפינות, הבגדים דחוסים
בו באי-סדר, הרצפה עירומה, עשרות ספרים מוערמים בה, יוליסס,
החטא ועונשו, שירי רחל, המצאת הבדידות..., ליד החלון הוצב
המחשב, ועל גבי השולחן במרכז החדר התאספו שיירי מזון בצלחת
קרמיקה מעוטרת פרחים, ספלי קפה שלא היה לו כח לפנותם, מאפרה
גדושה בדלי סיגריות, שלא חשב לרוקנה, בקבוק וודקה זול, מלא עד
מחציתו.

על מיטתו ''אנה קרנינה'' לטולסטוי. הוא פתח אותו בעמוד המסומן
והמילים חלפו מול עיניו, אך הוא לא הבין מהן דבר. ראשו היה
נתון כולו למחשבות רחוקות שלא הניחו להקשיב לקולות אחרים,
ודאי שלא לקולו המיוסר של טולסטוי. הוא סגר את הספר וזרק אותו
הצידה.

הוא קם במהירות ממיטתו וניגש לארון הבגדים, חטף משם ג'ינס
וחולצה קצרה והתלבש בזריזות. עלה במוחו שאולי אם יתרחק מהכוך
הזה יצליח להרחיק מעליו את המחשבות הטורדניות. הרי זו לא הפעם
הראשונה שהן באות לבקר אותו מילדותו הרחוקה. זו לא הפעם
הראשונה שנאלץ להלחם בהן עד חורמה. אך הן תמיד שבות. כוחו
אוזל, אך עוצמתן שלהן רק גוברת.

בחוץ ניסתה הרוח לטפוח על פניו, שזיעה החלה מבצבצת בהן, אולם
היא היתה עייפה מדי, כמו רוחו שלו. בקושי חש בה. קבוצות
וזוגות ראה ברחוב, אף לא אדם אחד שהולך בגפו. אולי היו כמה
כאלה, אך הוא לא הבחין בהם, כמו שהאחרים לא הבחינו בו.
המחשבות על הראל כבר נשתכחו ממנו. הוא תר בעיניו אחר מקום בו
יוכל לשבת ולשתות משהו. 'אולי קפה...' חשב.

הוא צעד באיטיות והצליב מבטו במבטם של ההולכים מולו.
הגברים שבהם. הוא חש עצמו נגוע. חולה. הוא השפיל את מבטו.
התחושה הזו אכלה בבשרו. התאווה ששלטה בו ואיימה להתפרץ הגעילה
אותו. אם רק היה יכול לתלוש אותה מעליו ולהכניעה. אילו רק
יכול היה להכות בה בכל כוחו. להכות בה מכת-מוות.

הוא התיישב בבית-קפה זנוח, בשולחן על שפת המדרכה, וביקש
מהמלצר, המחוייך גם בשעות הקטנות הללו של הלילה, אספרסו כפול.
בלי חלב. וטירופו מיגנט את תשומת ליבו אל ישבנו של הבחור. שוב
מצא עצמו חושב על הראל ומתייסר. נער צעיר הביט בו מצידו השני
של הרחוב. היה חשוך, הוא לא יכול לראות את פניו. נער בודד,
כמותו. מה הוא רוצה?

הנער נעלם. הישבן הגיש את האספרסו לשולחנו. הוא מלמל תודה
ונבר בחשיכה כדי לאתר את הנער, אך רק קבוצות וזוגות ראה. שוב
נעלמו לו האנשים היחידים.

הצית סיגריה. חנק את ריאותיו בעשן סמיך וניסה לשכוח את עצמו.
'הומו... הומו...הומו...' התלחשה המילה ההיא מתהומותיו. לחש
איום. לחש מצמרר. לחש שגבר על כל צעקותיו.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...