>  >  > 

אמת

שרון מביא לנו סיפור של געגועים וכאב הכתוב בצורה פיוטית ויפה.

הוא הלך והשאיר אותי לבד - בכיתי לכרית. חיבקתי את החתול וחלמתי על אהבה אמיתית כזאת שפורצת מכל הגבולות, משאירה אותך ערום מהגנות מעטיפות, רק אתה והאמת הפנימית מול האדם השני שמולך. .נרדמתי ככה, מוזיקת הטראנס ברקע התנור עובד והחתול כבר מזמן הלך לו לשחק עם ילד אחר...

טלפון הקפיץ אותי פתאום. שלחתי יד מנומנמת לעבר המכשיר מתלבט אם להטיחו אל מול הקיר או אולי לצעוק על מי שלעזאזל מתקשר שאיך הוא מעז ככה לצלצל ולהעיר אותי כשאני הכי מסכן בעולם, זנוח ובודד מול כל העולם הגדול. קירבתי את האפרכסת ולחשתי בקול חלש ומסכן, רווי בעצב ועיפות- ''הלו?''

הופתעתי לשמוע את הקול בצד השני. קפצתי בבת אחת, מתמתח מנסה להראות לקול כאילו אצלי הכל בסדר. זה היה הוא.

''תראה'' הוא אמר. ''חשבתי על זה הרבה, זה לא בא אצלי ככה סתם, אבל אתה יודע איך הדברים מסתדרים ביננו''.
''מטומטם, מטומטם'' רציתי לצעוק עליו, ''אני מטומטם לאהוב אותך להיפתח בפניך, אני אוהב אותך'', אבל כדרכם של גברים רק הימהמתי אה אה... כזה, לא ממש משכנע אבל מאוד מסתיר את רגשותי הפנימיים הסוערים.

הוא המשיך לדבר ''אני אתן לדברים קצת להירגע בינינו ואולי בשבוע הבא נדבר שוב, אני אבוא אז לקחת את החתול, אני אשאיר לך אותו בינתיים. אני יודע כמה אתם קשורים, ועד שבוע הבא אני אוכל להסתדר בלעדיו...''

ואז הוא סגר באחת את הטלפון, כאילו לא מעניין אותו בכלל מה יש לי לומר על כל הנושא. אולי אני רוצה לדבר איתו עכשיו, ולא בשבוע הבא? אכפת לו שכואב לי? והחתול מה הוא בכלל קשור? נכון שהוא זה שהביא אותו לדירה, אבל הוא גם שלי. שלי!

הנחתי את האפרכסת בחזרה מרגיש איך הדמעות זורמות על לחיי יורדות להן בהתחלה קצת ולאט לאט מגיחות להן עוד דמעות ועוד דמעות, ואני מוצא עצמי בוכה במין כאב אדיר כזה, נותן לעצמי לזעוק את כל הכאב הבדידות האיומה המציאות שסוגרת עלי.

מתוך החשכה ראיתי עיניים מנצנצות בזוהר מתבוננות בי. העינים התקרבו עד שהפכו לישות שעירה ורכה בתוך חיקי, מגרגרת בהנאה כמתאמצת להרגיעני.

''אהבתי אותו'' אמרתי לישות הקטנה והיא המשיכה בגרגוריה, ''אני לבד?'' שאלתי אותה והיא לא ענתה רק חיככה את ראשה בחינניות מתוקה אל בטני כמתאמצת להרגיעני.

''שילך לעזאזל'' סיננתי לעצמי מזיז ממני את השמיכה ובעדינות גם את הישות הצידה, והולך למראה. התבוננתי בבואה שממול, הזויה ומחוקה מדמעות והבנתי פתאום את כל המציאות הזאת, כמה היא מטורפת.

כולנו כל-כך לבד. נעים ממשחק למשחק, מסתירים את האמת הכואבת שלנו, משחקים בנדמה לי שאני חשוב, מוצלח, מוכשר. שהכל בסדר. אבל שום דבר לא בסדר.

הוא אמר שאני צריך ויכול להיות איתו אמיתי שאלך אחרי הלב שלי, אז הלכתי בעוד הוא לא. הוא המשיך להסתיר הכל לא להחשף מעודד אותי להמשיך להיות פתוח עם בשר חשוף מהגנות כדי שהוא יוכל לעקוץ אותי, לדקור אותי לשסף אותי לקרוע אותי לחתיכות, הכל כדי שהוא לא יצטרך להתמודד עם האמת החלשה שלו...

הולך למטבח להכין לי כוס קפה, בדרך לוחץ פליי במערכת ומגביר את הטראק, נותן למוסיקה לשטוף ממני את האימה, לביטים האלקטרוניים למחוק לי את תאי המוח.

אני והחתול רוקדים ריקוד סוער, הזוי, פראי, צבעים ואורות מתערבלים בחדר והוא צועק לי אני איתך, תרקוד את זה החוצה, גבר.
גבר וחתול רוקדים בלילה לצלילים של טראנס הזוי.
גבר וחתול במערבולת של צלילים אורות וכאב.
הגבר והחתול רוקדים והעולם נמחק, נעלם,
אין יותר כלום, רק גבר וחתול רוקדים אמת פנימית החוצה.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...