>  >  > 

ביחד

סיפור פיוטי, יפה ורגיש.

הכל בסדר אצל אלי, לפחות מבחוץ. מבחוץ, אף אחד לא יכול לדעת. אבל אצל אלי בראש, משהו עובד שם עקום. מעביר ממקום אחד למקום אחר, משהו שצריך להישאר. בגלל זה, אלי, יש לו דרך משלו. הוא חובש את עצמו בתחבושות, ושם טון פולידין שיבלוט החוצה. וככה הוא יורד לצומת. ויש לו כוס פלסטיק קטנה. הוא אוסף את הכסף וכל כמה זמן הוא עושה לו הפסקה. יש לו בקבוק קולה ליד עמוד החשמל, והוא מרוקן את הכוס ומוזג לעצמו. והאנשים עוברים.

במקום אחר בעיר, שמעון עושה קניות בסופר. עוד כמה ימים החג ושמעון לוקח את הזמן. הוא זז לאט בין המדפים, נותן לכל דבר את המקום שלו. ליד הסטנד של התחתונים הוא נעצר. הוא לוקח ביד תחתונים קטנים של ילדים. הוא מחייך, אם היה לו ילד, הוא היה קונה לו את התחתונים האלה. הידים שלו מתחילות להתמלא ושמעון מסתכל מסביב ומחפש עגלה. הוא משאיר את כל הדברים שלו על מדף אחד ומחפש. אין לו מטבע בארנק כדי לקחת עגלה, אבל הוא תמיד מוצא אחת פנויה. והעינים שלו רואות אחת כזאת ליד הקופות. הוא לוקח אותה, יש בה חמישה שקלים, שמישהו שכח לקחת. הוא יודע, מישהו יקבל ממנו את הכסף הזה.

הם נפגשים בצומת. שמעון פותח את החלון ונותן לאלי את המטבע. ואלי מסתכל והעינים שלו זוהרות. משהו זז בראש וגם יוצא דרך הפה. הוא אומר לו תודה, כבר הרבה זמן שלא קיבלתי כזה. ושמעון, לא ברור מאיפה זה בא לו, אומר לו ''תראה, מחר, אתה תקבל כפול''. אחרי שהרמזור מתחלף, אלי לוקח הפסקה. הוא מרוקן את הכוס ושותה, הוא לוקח את הזמן והוא יודע שמחר, מחכה לו הפתעה.

בבית שלו, שמעון מוריד את הבגדים. הוא מקפל אותם לארון ונכנס למקלחת. המים מחליקים עליו, מחממים לו הגוף. הוא יוצא, מתנגב ומתלבש בבגדים טובים. הוא יושב מול הטלוויזיה ורואה שם משהו. הוא מביא לעצמו את הארוחה. ''היה לך יום טוב'' הוא אומר לעצמו, ''קיבלת ונתת, היה לך יום טוב''.

בבוקר, אלי מגיע לצומת. הוא הכין את עצמו טוב-טוב ליום הזה. הוא חבש את עצמו מחדש ושם גם יוד טרי. מרחוק, הוא רואה מכונית חדשה. האיש שם יתן לו עשרה שקלים, הוא מאמין. ואלי מתקרב אליו ונעמד ליד החלון, היד שלו באה לדפוק על השמשה, אבל הוא יודע שדברים טובים, אי אפשר להכריח אותם, הם צריכים לבוא לבד. האיש הזה פותח את החלון החשמלי ומסתכל עליו. אין לו כסף קטן, והוא נותן לאלי סיגריה ואלי לוקח ומעשן. זאת הסיגריה הראשונה שלו בחיים, והוא זורק אותה מהר.

השעה חמש ושמעון מגיע ואלי רץ אליו כמו שרצים למשפחה. והחלון כבר פתוח, כי גם שמעון חיכה. הוא שואל אותה אם הוא כבר קיבל כפול מאתמול, ואלי עושה לא עם הראש. ושמעון מוציא מהכיס ונותן לו. ''מחר, אתה תקבל כפול'', הוא אומר לו.

בבית שלו, שמעון פותח את התריסים. האור האחרון נכנס לדירה. ושמעון מתחיל לבשל ארוחה. עוד יומים החג, והכל צריך להיות מוכן. יש לו עוד הרבה מה לעשות, אבל שמעון מתחיל בעוגה. הוא לוקח פודינג מהיר הכנה ומערבב בפנים ביצים. הוא חותך נייר אפייה בגודל המתאים והוא משטח את הבלילה. בעוד כמה דקות, כבר תהיה לו רולדה מוכנה. הוא יקח רק חתיכה, צריך שישאר.

גם אלי אוכל עכשיו, יש לו לחם וביצה וגבינה שעוד כמה שעות כבר תהיה מקולקלת, הוא יכול להריח דברים כאלה מרחוק. ואחרי הארוחה, הוא פותח את התחבושות, כל-כך בעדינות, שאפשר לחשוב שהיתה שם כוויה. מהחלון, הוא רואה את העיר, והיא כל-כך יפה. השכנה שלו ממול, עובדת מעל הסירים ואלי מריח את החג מרוחק.

בבוקר, יש לו זמן. הוא יורד עם הלחם היבש ומאכיל את היונים. ואחר-כך הוא הולך לחבוש לעצמו את הפצעים. ובגלל שזה חג, ויש הרבה תנועה. אלי חובש בהרבה מקומות, בידים וברגלים ויוד בכמויות.

בגלל שהוא נראה בסדר, בגלל הדברים שלא רואים, אנשים לא נותנים לאלי הרבה, והוא עומד שם שעות. הוא חשב אולי להחליף צומת, כי הרמזור כאן קצר, אבל הוא נשאר. זה קרוב לו לבית. יש בחורה אחת באוטו ירוק. ואלי יודע שהיא תיתן, אולי אפילו עשרים. החלון שלה פתוח ועל הכיסא לידה יש תיק. אלי מכניס קצת את הראש רק כדי שיראו אותו והיא נבהלת. התיק שלך לא בסכנה גברת. אבל הרמזור מתחלק, היא לוחצת על הגז. הגוף של אלי נגרר על הכביש ועוד מכונית פוגעת בו קצת. מתחת לתחבושות, יורד דם אמיתי, אבל אלי כבר חבוש. הוא יושב בצד ופותח לראות, הפעם הוא באמת קיבל מכה גדולה. הוא אוסף את הדברים שלו והולך.

שמעון מגיע אחרי שעה והוא כבר לא שם. יש לו שטר של עשרים כבר מוכן והוא נוסע לחפש אותו. הם נפגשים ברחוב שליד הים. שמעון שואל ,מה קרה ? '' ואלי אומר שהוא נפצע. הוא פותח לו את הדלת ואלי נכנס, הוא מראה לו את המכה. ושמעון נותן לו עשרים שקלים ואומר לו שמחר, הוא בטח יקבל כפול, אחרי הכל זה חג. ''בכל מקרה, תחכה לי מחר בשבע בערב בבגדים לבנים ואני אקח אותך לארוחה''. אלי מחיך, הוא פותח את הדלת ויוצא. הוא הולך לאיזו חנות קרובה וקונה לעצמו חולצה לבנה מטריקו בעשרים.

למחרת, אלי לא יורד לצומת. הוא מתקלח, הוא מתלבש יפה והוא סופר את הדקות. בחמש הוא כבר יורד למטה בלי התחבושות. התנועה עמוסה, כל העיר ממהרת, אבל שמעון מגיעה בדיוק בזמן. הוא פותח לו את הדלת ואומר לו להיכנס. הם כמעט לא מדברים כל הדרך הביתה.

השולחן כבר ערוך ויש עליו יין ואוכל ובמטבח מחכה עוגה. ויש נרות, וריח של ניקיון, כי שמעון יודע מה זאת אווירה. הם אוכלים לאט ובשקט, ואלי מבקש עוד מנה. ושמעון מסתכל עליו אוכל ונהנה מכל דקה. ואחרי האוכל הם עוברים לסלון. ושמעון מגיש קפה ועוגה, בדיוק כמו שצריך להיות. ואלי מבקש אם אפשר עוד חתיכה ובמקום הקפה, קולה, ואלי חותך פרוסה יפה ומגיש לו על צלחת חדשה. הם עדין לא הגיעו לשלב השמות כששמעון פותח את הטלוויזיה. הם נותנים סרט לחג, הוא אומר לאלי.

הסרט לא מענין, שניהם יודעים, אבל זה לא משנה. שמעון פורש ידים לצדדים ואלי נשען אחורה כדי שהיד תיגע. ואפילו שהספה גדולה, הם מאוד קרובים. והם זזים אחד לכיוון השני כל-כך לאט, כמו עננים ביום קיץ. ושהם ממש קרובים, שמעון מזיז את הראש, ורואה שאלי מסתכל עליו ממש מקרוב. ועכשיו, כשהם מאוד קרובים, הם מתנשקים. ואחר-כך, שמעון מביא יוד ותחבושת, וחובש לאלי את הפצעים האמיתיים. והם ביחד, לפחות עכשיו, ואפשר להגיד שהם אוהבים. הירח יושב להם מעל הבנין ויודע שהבוקר יהיה מקסים.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...