>  >  > 

כלוא

Twigi מביא לנו את תחושותיו והתלבטויותיו, בסיפור שכתוב נהדר. הוא נכנס למדור סיפורי אהבה מרחוק רק משום שלא ידעתי לאן באמת הוא שייך.

חשוך וקר פה

נוגע באצבעי בקירות האבן, משוטט בין החריצים שמזמן העלו אזוב וריח של ריקבון. כמו בקבר, הכל פה חשוך והאבנים מצדדיי כל כך גדולות וכבדות. נשען בפינה ומשקיף לעבר הצוהר הקטן, משווע לאיזו איווחה של חיים, לאיזו קרן אור שתחדור ותיפול בשלל צבעים על הדלת הכבדה. כמו אותה אלומה בקולנוע הישן. תמיד התפלאתי מדוע החלקיקים הקטנים, שואפים להתמגנט אליה ולהתחיל במחול פראי. החריץ מתחת לדלת צר, אך עדיין אני מסוגל לשמוע את המולת החיים, לראות את האור, אור חם ומלטף.

קר לי וכבר מזמן השמיכה הבלה והקרועה, לא יכולה להמריץ בי את הדם, להעלות קצת צבע בבשרי הדהוי. כל שנותר לי זה להתאבן פה בפינה. אין לי כבר את הכוח לזעוק, לדפוק על הדלת, אין לי את הרצון לצאת. שנים שאני מתמרן פה בדלת אמותיי. מוזר, אך החדר אינו מרובע , בכל עבר אני מוצא לי עוד פינות, עוד פינות אפלות ומכאיבות. לו רק מצאתי את אותה פינה חמה בה אוכל למצוא לי מנוחה. כשהיה בי עוד הכוח, חיפשתי לי מוצא, שיוועתי לקצת חום, קצת מן האנרגיה שבחיים . בכל אשר פניתי, רק רוחות קרות צלפו בי מבין החריצים, כאילו היו גחלים לוחשות.

לפעמים אני חש שעם השנים, התא כאילו קטן מעצמו והכל נעשה מלחיץ ומעיק. הקירות נצטמצמו והתיקרה נופלת עלי, כאילו חברו יחדיו להיות הקבר של חיי. הכל פה שחור, אולי מפיח ישן, ואולי כי הקירות בנויים מאבני בזלת שהאדמה ירקה מעצמה באיזו התפרצות של זעם. מנסה לחפש לי צורות משמעותיות, אך הכל סותת ביד אומן, כאילו למחוק עניין, כאילו להראות כמה בנאליים הם החיים. פעם עוד יכולתי לכאוב, לבכות, יכולתי לצרוח. היום אני עייף ושבע קרבות כמו סוס מלחמה זקן.

לא זוכר מתי הכניסו אותי לכאן ואולי נכנסתי בעצמי. אולי כי חשבתי שכך מוטב, שבחוץ יש רק רוע, סבל מתמשך. אולי כי בחוץ חשתי כמו אותו כלבלב שחבורת ילדים מצאה לה כקורבן והם מצליפים בו בחגורות עד זוב דם. ושם ביער, כן ביער האפל, הם מכינים לו את חבל התלייה. מהם כבר חיי כלב לעומת ההנאה שבהכאבה, התענוג שבעינוי, החולשה שבשנאה, האורגזמה שברצח...

לא שואל כבר למה, כשאתה בפנים, עם עצמך, עטוף בכאב שבחייך, אתה יכול לדוש ולדון עם עצמך. אפילו מותר לך לקיים משפט ראווה. משפט בו אתה השופט, הנאשם וגם הקהל. אני לא שונא את אנשי החוק, הם כמו מונחים ע”י חוקים עלומים, חוקים עתיקים שחקוקים בסלע. אני כן כועס על הקהל. אותו אוסף פרצופים, אנשים שמסתתרים בגלימות שחורות מתקופה אפילה. אני כועס כי להם אין ספר חוקים. להם יש את הלב והתבונה, הפשטות והיכולת להבין ולרחם. מדוע הם כולם נגדי, מדוע הם מתנהגים כמו עדר של חיות צמאות דם. הרי ברור לי שיש ביניהם החושבים אחרת. למה הם שותקים, למה הם נסחפים?

אני רוצה לעמוד על דוכן הנאשמים ולצעוק די , מספיק !!! אני כמוכם, אני בשר מבשרכם, למה תרחיקוני , למה תדחוני ???
אני לא אשם ! ! ! 
שוב פעם קר לי ואין לי מנוח. הזמן פה עמד מלכת. גופי קמל, שערי הלבין, אך שום דבר לא משתנה כאן.שום דבר לא מתרכך עם השנים. אולי מוטב שאלך כבר לישון.
שם, בחלומות, לפחות אני עושה מה שאני רוצה, שם אני חופשי ומאושר .
שם אני,  אני ... 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...