>  >  > 

תוגת הפגישה

ספק סיפור, ספק שיר, אך ללא ספק קטע מיוחד פיוטי ומרגש.

דומה כאילו עברו ימים ארוכים.
בשעות שנקפו ביום/לילה ארוך, הרחקתי נדוד.
בבוקר מוקדם אחד חדרה בי הכרת המלחמה הממשמשת ובאה.

דירה בניו יורק.
רח' 5 בין שדרה A לשדרה הראשונה. קומה רביעית.
חגי מתלבש לאט, מתבונן במבט מפוזר ועייף במשחקי האורות. אדים על החלון. יש לו טיפות זעירות לכודות בשערות קלושות על ערפו.
טעם מלוח, מריר, עדין.
בעיניים עצומות. לנחש את פיתולי צלקות ילדות, חטטי פצעונים ישנים רדודים.

מתלבשים בשקט.

ללשון שלו יש טעם עדין של סיגריה וטעם של עוד; מלוח, מתקתק, חריף. דומה לטעם איברו וישבנו. מן הסתם שלי.
מוזר בלשונו לטעום את הזין שלי.

מדברים בשקט.

רדיו ב 1035AM חורק צלילים בגלל ברק מרוחק. זמרת שחורה. כנורות. שיר ישן.
הקפה רותח בספלים. בלי חלב בלי סוכר.
אני אוהב את ההיסוס הזה בגבו. צמרמורת תת עורית לקצות אצבעותיי על פטמותיו מעבר לגופייה.
די תפסיק. הוא נוהם.
למה.
הוא מושך בכתפיו ונכנע.
ואנחנו מדברים על הזיון שלנו. מכבים את האור ופנינו הופכים כחולים-ירוקים-אפלים, מתחלפים בקצב חילופי האורות הניאונים בחוץ.
כי הוא מסמיק.
אני שותק.
לא שופטים.
מדברים על מה מושך ומה דוחה ומה מושך במה שדוחה וההפך.
ואני שוב. מכורכם פנים. לא יודע להביע. והא שותק נבוך. לא מבין ויודע.
והמתח באוויר. התנגשות בין התלבטויות שונות כל כך.
אולי עדות יחידה, בהירה ושקופה לחוסר היכולת להתחבר זה לזה באמת.

הוא במלחמה.
היא תפרוץ. גדולה. אלימה. כאילו בגרזנים ואלות כבדות. כמו בימי הביניים. ולא יעדרו ממנה מוקדי הנידונים של האינקיוויזיטורים המזנבים במחנה.
בעיניים שלו, כשהסכים לפקוח אותן, ראיתי את הערפל.
שמעתי את הפקודות הקצרות. כמו נביחות גבוהות ומעוותות.
והוא הכאיב לי פתאום.
נעץ ציפורניים אכולות בגבי והרגשתי את מטר הרסיסים הלוהט שאולי עוד מעט ישים קץ לחייו.
טעם של גריז קר וחריפות של אבק שריפה וזמזום הכדורים וצלצול בלתי פוסק באוזניים. נפל פגז. האדרנלין זורם. מואץ. התרגשות עצומה. חיוך נעלם.
והוא כבר מרוכז בעצמו. כמעט לחלוטין.
והקצב גובר. בגופו. העורקים כורעים תחת העומס. אנחות חנוקות באוזן.
והוא מתכווץ. ויורה פתאום.
ואני מחבק אותו. מרגיע את קול בכיו.
הוא ממולל את השערות בחזה שלי. נוגע לא נוגע בזיפים הדוקרים בפני וכאילו לא מאמין.
ואני לוחש לו בשקט.
רק מה שיש בי. וכמה שזה לא הרבה. וכמה שזה הכל בשבילי. את כל מה שיש בי.
אתה אוהב אותי. הוא אומר לבסוף. אתה לא יכול להגיד את זה כי אני לא יכול לקבל את זה.
והוא צודק.
זה לא עושה כלום. לשנינו.
אני נצמד אליו מיואש.
הזעה צוננת על שנינו.
הזרע דביק מעט, קריר ומאבד את מרקמו, וזה נוטף בנקודות החיבור שבין הגוף שלי לשלו, מדגדג אותנו.
הוא לא מפחד ממני.
מתייצב באומץ מסוקרן מול רגשותיי. אוסף את פני בידיו ומנשק לאט.
בלי רוך. אך בהרבה עדינות ממתין שאפקח את עיני.

אני במלחמה.
שקט נורא של אחרי. שמש במרכז השמיים קרוב לאופק.
שדות של קרח. גופות קפואות במדים כחולים ואדומים.
סוסים נפוחים.
ריח מתוק של מוות.
הנה הצצה בלתי אפשרית אל גבולו של הפחד. אל האין בתכלית מסעו של נפוליון למוסקבה.
עוד נשיקה עוצמת עיניים.

הזין שלי, סיגריה, קפה.
אני צוחק והוא מושך את לשונו ממני.
מבוכה.

קמים בשקט.

הוא שוטף את הכלים. אני רוכס את כפתורי מכנסיו.
הצצה חטופה אל חדר המגורים הדחוס.
הספרייה ריקה. סימני הארגזים נעלמו.
אל תדליק את האור.
אני יודע.
המזוודות ליד הדלת.
ירוקה, קשיחה וגדולה.
חסרת צורה, שחורה, דהויה.
מעילים כבדים. כבר חורף. שלג אפור מכסה את העיר.
הוא מחכה.
אני נפרד בשקט מהחדרים. ההסקה הופסקה כבר וקר.
המשקופים חומים. נעלמים באפלולית.
טפט מפוספס מיושן וקרוע. תקרת עץ נמוכה, מסדרון ארוך.
חדר השינה שלנו.
כמה זמן לקח לו לעבור מן המיטה הספרטנית, הצרה בחדרון הארוך עם החלון האחורי.
ועכשיו זה חדר העבודה. היה חדר העבודה.
אפשר לעצום עיניים ולשחזר מחשב ומדפסת ועוגות נגוסות ושכוחות. ערמות של דפים. משקפי קריאה. ספלי קפה ריקים. מנורות שולחן. אחת שלו. אחת שלי.
ומיטה לאורחים.
המבוכה הגדולה כשהגיעו הוריו לשלושה ימים ארוכים כנצח.
ואיפה אתה ישן?
הוא חיקה את אמו שבועות ארוכים לאחר מכן.
המיטה המכוסה בבד קטיפה מהוה לא הצליחה לרמות ולהציג את עצמה כאילו הוצעה מדי לילה.
שם. תנועת יד אגבית כביכול. בחדר מימין לפני המקלחת.
אבל... אבל...
אבא שלו השתיק אותה.
המבוכה הייתה רק בי. הוא פרח וצהל והריץ אותם ואותי ברחובות מנהטן אל הסרחון בתחנות שכוחות אל בSubway, אל העצים המלבלבים בסנטראל פארק, אל החופים המסולעים בואכה בוסטון.
בארים צפופים וסיגריות זולות והוא עוגב אחר נשים בודדות שנראות מבוהלות ומוקסמות כאחת, ואמו נרגעת, מבולבלת ואז מושך אותי אליו ולוחש באוזן ושולח לשון איטית ומצמררת ואני יכול להרגיש בתוכי את לחץ הדם של האם עולה ואת הלב נחנק.

שוכבים בשקט.

סופגים את ריחות המיטה. טעמים את ציפות הכריות נוגעים בהשתאות באריג המוכר.
איך לא ארזנו אותם? אומרים ביחד.

צוחקים בשקט.

אני מסתכל עליו ואומר לעצמי שהוא יותר יפה ממני. ומיד סונט בי ואומר שזה לא Big deal ונעלב מעצמי. וחגי מדגדג ולוחש לי. שלא תעיז.
ויש לו בטן קשה.
זה מה שמעסיק אותי אתה מבין? בטן קשה וישבנים מתוחים.
כן. הוא מבין. ובשקט הוא מזכיר לי דברים שאמרתי. מצטט במדויק מתוך יומן מיוחד שאסף במוחו. ואני משתאה בפעם המי יודע כמה.
ואני נזכר בו. מעשן מקטרת. בנעלי בית מכוערות במיוחד ששלחה לו אמא שלו מהשוק ברמלה, ובחלוק בורדו כבד שסחבתי מארון הבגדים העזוב של אבא שלי לקראת הנסיעה.

תשוקה מהוססת כבושה. נגיעה ראשונה. וידוי ראשון. מגע חטוף. מבוהל. מיואש.
בדיחות טפלות. בדיחות תפלות.
לילות ארוכים של בדידות. אפילו מגופו נגמלתי.
ונשארה הנפש שרואה למרחוק.
ואנחנו בנפשנו גב אל גב.
ואפשר להרגיש בכותפות שלו. ברזל קצינים משופשף, למוד קרבות, כבד מנשוא ציפיות.
ולי שקע כתף מחורבן וסימנים כחולים על הירך והמותן מרובה צלפים לא מאופס. צניחה לילית מבועתת. נשיקה ראשונה. אלה זיכרונות הצבא שלי.
אנחנו כבר שלוש שנים כאן. גלות. קיפאון מכאיב בהתקדמות. מבלי משים קבענו את תאריך החזרה לתאריך ההגעה.
מה שינה את הדעת? מה גורם לנו לחזור?
אני.
בגלל משהו בכתפיו שאומר השלמה. בגלל הנשימות השלוות שלו כשהוא נרדם לבסוף. בגלל הביטחון השקט בעיניו כשאני כמעט ונופל לתהום.
בגלל שאני אוהב אותו ולא יכול לומר לו.
הוא.
בגלל שחזר ממסע בפולין עם הקבוצה שהדריך בבית הספר היהודי בניו ג'רזי.
בגלל שבאושוויץ הבין שהיה נושא משולש ורוד ומשולש צהוב.
והוא חזר מבויש וכועס כואב והלום צער.
והיו לו סיוטים בלילות. והיה קור של גועל כשנגעתי בו.
בגלל שהוא לא יכול לקבל את זה.
ולילות ארוכים של שוטטות.
לבדו.
ואז חזר לילה אחד. כשישבתי בחושך עמוק בתהום אין אוני.
העביר אצבע קרה על שפתיי.
היה לשיער שלו ריח של גשם וטחב ועשן מוניות ובושם נשים זול.
שלא תעיז. לחש בשקט. והראה לי צעד אחר צעד את הדרך למעלה.
אני לא פה כדי להחזיק אותך בחיים. אני לא פה כדי לתת לך משמעות לחיים. אני פה בגללך ולמרות תהומך. שלא תעיז שוב לרדת לשם. לא אוציא אותך שוב.

בפעם הראשונה לשנינו.
חדרנו. בכאב. בתשוקה אלימה וכבושה. באור המתעתע של הניאון.
קודם אני ואחר כך הוא. ובכי גדול עצום ומשחרר. ולא בכינו יותר על עצמנו מאז.

מהלילה ההוא דיברנו על הזיונים שלנו.
תמיד בחושך. במטבח.
הקפה רותח בספלים. בלי חלב. בלי סוכר.
על מה מושך ומה דוחה ומה דוחה במושך וההפך.
על המגע עור בעור. על טוב ורע ביהדות. על התפסן בשדה השיפון והאדם המנוכר. עליו. עלי.

הטיסה תהיה ארוכה.
השלג יתחלף בסערה אפורה וכהה בגליל.
מכבים את הרדיו.
יוצאים את הדלת ולא מתבוננים לאחור.
במעלית שותקים. חיוך מבויש. מבט נכלם.
הנהג במונית שחור כפחם וחגי מתבונן בעורף השמן בסקרנות גלויה ולא מנומסת.
הוא לוחש פתאום. אני באתי לכאן מבושה שלא הבנתי.
ואני רוצה לצעוק ולשפוך את קנאתי על נעוריו הנורמליים המודחקים בקיבוץ שהביאו אותו רחוק כל כך כדי למצוא אותי ואותו בלילה תמוה ומשנה גורלות.
אני באתי מרדיפה שלא הבנתי. החזרתי בלי קול.

מדברים בשקט.

מזוודות ביקורת דרכונים ביקורת ביטחון בפרסומת הלב ממריא אל על.

הוא התעקש לחזור לקיבוץ. לאבא שלו ואמא שלו כשכנים.
ואני הסכמתי. מפנה עורף מרוחק אל קבר אבי וזיכרון ידיעה אסור של אימי.
בלי טלאי צהוב. בלי טלאי ורוד. כדי שיהיה לך מותר לאהוב אותי.

ואני שותק.
באולם ההומה אנחנו מדברים על חוסר האמון הבסיסי שבי.
על חוסר היכולת שלו להתחייב לרגשות.
מדברים על כמה שיהיה קשה. על סכנות השבילים החוצים את הדשא שבין חדר האוכל ודירות הרווקים.
על קרבות נועזים.
על מלחמות אבודות מראש.

מחפשים טלפון. להתקשר ולתת כמה שעות למשפחות להתארגן.
להקהות את ההפתעה.
אבל לא ממש.
לתת להורים זמן לעכל.
זמן לארוז מזוודות ולהתכונן ליציאה חפוזה מהארון.
הוא בטלפון אחד.
אני בקצה השני של האולם.
הוא חוזר מחייך ונבוך. אני בוכה בשקט.
קוראים לטיסה שלנו. שרוול ארוך אל פתח המטוס. ריח נעים. דחוס. חמים. יבש במקצת.
הידיים נלחצות. עובר בי רגע חרטה.
שלא תעיז.

בשעות שינקפו בלילה / יום ארוך שלפנינו ארחיק נדוד.
דומה כאילו לא עברו אותם ימים ארוכים.
תוגת הפגישה.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...