מעיל עור. צילום: Robert Sheie, Flickr.

 >  >  > 

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך - פרק ט' ואחרון

זיכרון השיחה שלי עם הרמן בערב חג המולד לא מרפה ממני. ההיכרות שלי עם רצינותו ועומק-חשיבתו לא מאפשרת לי לבטל את דבריו, אבל כל כולי נרתע מלהעמיק בהם.

13.10.41: "המיניות של הנער מבעבעת ועולה על גדותיה... מהרגע הראשון לא אהבתי איך בהה בעינים פעורות ועם מבט שכווץ לי את החזה בעובד- כפיה בלגי שצורף לצוות פועלי האורווה, גבר קומפקטי כבן שלושים עם שער חום מבריק, פנים מצולקות, אף נשרי, שפתיים חושניות ולסת גאה, מוצקה. היום שאלתי את הנער אם הוא מוצא חן בעיניו. הוא חייך כמי שנתפס עם היד בצנצנת הריבה ואמר שאבא לא מרשה.

'לא מרשה מה?' 

'הוא אומר שאני צריך לחשוב פחות על מין ולרוץ יותר...' 

'לרוץ יותר' מתייחס לעובדה שהנער מתבלט כאצן מאה-מטר בפעילויות הספורט של ארגון הנוער ההיטלראי, אביו דורש ממנו להתעמל כל יום ומוציא אותו לאימון-ריצה שלש פעמים בשבוע, אבל הוא מתלונן, מנסה להתחמק, ולדעת אביו לא מתאמץ מספיק".

16.10.1941: "החלפתי כמה מילים עם הבלגי. הוא מבין טוב מאד גרמנית מאיימת וחד-משמעית:  מאז הוא לא מרים את מבטו מהרצפה בנוכחות הנער".

משך רוב סופי השבוע תומס לא מתראה עם הנער. בימי ראשון לפני הצהריים הוא חייב להשתתף בפעילות הנוער ההיטלראי, ושעות אחר הצהריים מוקדשות לאימונים גופניים תחת פיקוחו של אביו. הפיקניקים מחוץ לעיר נפסקו, כיוון שנעשה יותר ויותר קשה להשיג דלק. מפעם לפעם  תומס מבקש ומקבל את רשותו של אבי-הנער לקחת את בנו לצפות בתחרות-ספורט, או למופע קרקס או תיאטרון לילדים . שניהם יודעים שמדובר בתירוץ בכדי להתייחד איתו אחר כך בביתו. טקסי בקשת הרשות נעשים ארוכים יותר ומשפילים יותר בכל פעם. "כרעתי על ברכי וליקקתי את העור הקשה והמאובק של מגפי-העבודה שלו. הוא לא מיהר להורות לי לקום והמחשבה שבכל רגע עלול מישהו להיכנס לחדר ההמתנה עצרה את נשימתי. הוא נהנה מכוחו ובז לחוסר האונים שלי, ובצדק".  אבל למרות הכל גופו של תומס רטט משמחה כשהוא יצא מבניין חברת הרכבת התחתית לאחר  שקבל את הסכמת האב. "אין מחיר שאיני מוכן לשלם תמורת מה שאני מרגיש כשאני אוחז אותו בזרועותיי, לפני, בזמן ואחרי שאני מזיין אותו".

...

18.10.1941: " שלש שעות בוקר ארוכות של מין קדחתני עם הנער. הוא הביא את עצמו והוביל אותי לפסגה אחר פסגה. הוא בלתי-נלאה. אני מיציתי את כוחותיי עד לתשישות. ביליתי אחר-צהרים מבורך של תחושת סיפוק ושלווה. עכשיו, בערב, תולעת התאווה מכרסמת בי שוב. ביד אחת אני כותב ובשנייה אני משחק עם עצמי".

...

23.10.1941: "אבי-הנער לוהט וחסר-סבלנות... כמוני... רק התמסרות כנועה לחלוטין וכאב עז מספקים אותו... רק התמסרות כנועה לחלוטין וכאב עז מספקים את הצורך שלי להיות מכשיר לשימושו" ... "כשאני מרגיש את הגוף הגדול שלו מטלטל ומתפתל עלי ובתוכי באקסטזה, אני כבר שוב רעב אליו..."

...

30.10.1941: "מיד כשנכנס הבנתי שיהיה הרבה כאב... אחרי שקשר לחוד את כל אחד מהאשכים שלי ומתח את הכבל סביב בסיס השק הוא השחיל עפרון בין העור לכבל והתחיל לסובב אותו באופן שהכבל הלך והתהדק סביב מה שנראה ככדור שהפך במהירות מאדום, לכחול, לסגול... כשלא יכולתי לשאת יותר את הכאב והיבבות החנוקות שלי הפכו לגניחות ואחר כך לצעקות, הוא הרים גרב מהרצפה, דחס אותה לפה שלי, והמשיך לסובב את העיפרון... הכאב הטריף אותי והבכי והפה החסום הכבידו על נשימתי. כאילו ממרחק רב ראיתי אותו מוציא תער מהכיס ושמעתי אותו אומר שהוא עומד לסרס אותי. משהו בחזה שלי קפא לשניה או שתיים, אבל כל מה שרציתי היה שזה יגמר. 'אחרי שאחתוך לך את הביצים אכניס לך אותן אחת אחרי השנייה לפה, ואתה תבלע אותן, קודם אחת ואחר כך את השנייה... הבנת?' סימנתי בראשי שכן. הוא צחק בשביעות רצון, לא הסיר את עיניו משלי משך שניות ארוכות ואז הירפה מהעיפרון שהסתובב במהירות בנגוד לכוון המתיחה של הכבל, ושוק הכאב-עקצוץ הבלתי-נסבל של הדם החוזר לזרום לביצים שלי בישר לי שחנן אותי. הוא דרש ממני לאונן בפניו. שק האשכים שלי הגיב בהבזקים של כאב שהפכו כל תנועת יד שלי לעינוי, אבל למזלי הזין שלי הזדקף מהר וירה לשביעות רצונו".

...

8.11.1941: "הלילה יורטו יותר מעשרים מטוסים בריטיים. לא הותקפו הרובעים הצפון-מזרחיים.

אחרי העבודה חגגנו את יום פוטש בית-הבירה.

פגישה ממושכת עם קצין הוורמאכט".

...

25.11.1941: "פגישה נוספת עם קצין הוורמאכט. הקדשתי תשומת לב מיוחדת קודם לפטמות שלו ואחר כך לאשכים. יש לו שק מכובד. העמדתי את היכולת שלו לשאת כאב במבחן קשה, אבל השליטה שלו על תגובותיו מדהימה" ... "אחרי ששלפתי את עצמי מתוכו ולפני שהספקתי לקום מהמטה הוא שאל אותי איפה אני עובד, ובפעם הראשונה שוחחנו משך כמה דקות, והוא ספר על עצמו. הוא התגייס לצבא כמהנדס, ועובד במשרד הממשלתי לנשק ותחמושת. הוא זקוק לספוג כאב מידיו של גבר חזק מאז שהתבגר, תמיד הרגיש מאד מגורה מינית על ידי הכוח שהופעל עליו, אבל עד לפגישה איתי הצליח תמיד לשמור על התרגשותו תחת שליטה ולא ראה בה חלק מהנטייה המינית שלו: הוא נמשך לנשים. הוא שאל אותי על מצבי המשפחתי, וספר לי שהוא נשוי. משך שנים אחרי שהתחתן, לפני כעשרים שנה, קיים יחסי מין סדירים ומספקים עם אשתו. לפני כשלוש שנים אשתו עברה משבר דתי, התקרבה לדת האורתודוקסית המזרחית, החלה מסגפת את עצמה בצומות ובחוקנים, וסירבה לקיים יחסי מין איתו אלא אם כן "יטהר" את עצמו באותה דרך. לפני כשנתיים עברה להתגורר בכעין מנזר. היו לו מאהבות, אבל בסופו של דבר הוא מעדיף את הקלות והפשטות שבביקורים בבית-זונות".

...

1.12.1941: "עליונותו של אבי-הנער גורמת לו להיות בלתי ניתן להשגה אלא בדרך הכניעה" ... "לשמש אותו היא החוויה המוחלטת. איני מכיר דרך אחרת לזכות בה".

...

5.12.1941: "קצין הוורמאכט שכב מותש, רועד בבכי אילם, באופן שהעיד שקבל את כל הכאב וההשפלה שהיה זקוק להם. הוריתי לו לשכב על הגב. מיקמתי את הברכיים שלי משני צידי הראש שלו, ציוויתי עליו לפעור את הפה והורדתי לתוכו את שק האשכים שלי. מה שהחלל החם והרטוב והאקרובטיקה של הלשון שלו עשו לביצים שלי היה טוב. התחלתי להתרומם קצת ולהתיישב שוב, באופן ששק הביצים יצא מהפה שלו וחזר אליו. הוא הידק את שפתיו ומצץ אותו פנימה כשמשכתי אותו החוצה, ונפתח כמו בור כששלשלתי אותו שוב פנימה. הזין שלי התנוסס כלפי מעלה כקנה של תותח. דפקתי אותו בתחת, ואחרי שגמרתי הכנסתי את הזין שלי לפה שלו. הוא גרם לי לזיקפה נוספת ובלע את נוזל הזרע שלי כשגמרתי".

...

11.12.1941: "גרמניה ואיטליה הכריזו מלחמה על ארצות הברית".

...

21.12.1941: "החורף לא היטיב עם מהלך המלחמה. יש תחושת אכזבה. כולנו קיווינו שמוסקווה ולנינגרד תיכבשנה במשך הסתיו, מה שנראה בהישג יד והיה מכריע סופית את המלחמה בחזית המזרחית לטובתנו.

תנאי החיים בברלין קשים. קשה מאד להשיג פחם והכמויות המוקצבות של מצרכי המזון צומצמו שוב. התלושים עדיין מבטיחים מזון בסיסי מאוזן לכולם, אבל לפעמים קשה להשיג את מה שהם אמורים להבטיח. אני בטוח בתוצאה הסופית, אבל יש קטני-אמונה וספקנים. בדור החדש, זה שמחונך מילדות על עקרונות המפלגה, חוסר האמון במנהיג יהיה פגם יוצא דופן, כמו מחלה נדירה.

המגירה לתוכה דחפתי את תשלומיו של איש הוורמאכט התמלאה. רוקנתי את המעטפות, סידרתי את השטרות, וספרתי אותם. הסכום הסופי יפה, ויעזור לי להתמודד עם מחירי השוק השחור מרקיעי השחקים, אבל אני מתגעגע לרווחים הגדולים והמהירים שהיו לי בעבר, והפכו לנדירים."

...

25.12.1941: "פרידה הציעה לבוא לברלין עם בתנו בכדי לחגוג את החג יחד. הסכמתי, אבל אז אחיה הבכור הזמין את הוריו, אחיותיו וילדיהן לאוסטריה, לחגוג את החגים עם משפחתו. הוא עבר לוינה מיד אחרי הסיפוח וקנה שם לא מזמן בית חדש. סכום כסף משמעותי שהגיע לידי הודות לבנו חסר-השיפוט של אב מאד עשיר ומפוחד אושש את הרזרבות שלי,  כך שהצעתי לה לכסות בנדיבות את הוצאות הנסיעה שלה ושל בתנו אל אחיה. היא קיבלה את ההצעה ברצון, והפגישה המשולשת שממילא לא כל כך רציתי בה נדחתה... ואז התקשר הרמן, אמר שהוא בברלין, ושאל אם אני מוכן להיות התירוץ שלו בכדי לא להשתתף בארוחת ערב-החג ההמונית בבית אחיו.

לא נפגשנו מאז הקיץ לפני תחילת המלחמה. הקסם האישי שלו עדיין במלוא תוקפו, אבל  באטמוספרת האדישות הנינוחה האופיינית שהקיפה אותו הופיעו צללים של עייפות ואפילו דאגה. הוא הגיב בשתיקה ובפנים חתומות להערות הראשונות שלי על הנושא הבלתי נמנע של מהלך המלחמה, הבחין במבוכתי ואמר לי עם חיוך עצוב שהחיסרון הגדול של הציניקנים הוא שאינם יכולים להשלות את עצמם... לא ידעתי מה להגיד. מבלי לחכות שאגיב הוא הציע את עזרתו בהעברת הפקדונות  שלי בבנק לארץ ניטרלית. אפילו אחיו, שחגג ממש באותם הרגעים את ערב החג עם אנשים מקורבים לפסגת-המפלגה ומשפחותיהם, מזרים את רכושו לשוויצריה, ומשם לדרום אמריקה...

הייתי המום. הוא ביקש ממני סליחה על הצל שהטיל על ארוחת ערב-החג שלנו, ובכדי לנווט את השיחה לחוף יותר בטוח ולשפר את האווירה הזמין יין משנת 33' ושאל אותי על חיי המין שלי. נתתי סקירה קצרה וחלקית והוא עבר לספר על חיי המין שלו. מין, לדבריו, הוא יותר מתמיד נחמתו העיקרית. הוא כבר לא מביא נשים מברלין. הרבה נשים צעירות באזור מגוריו שבעליהם מגויסים מוכרות מין, ומוכנות לכל תמורת סכום מתאים.  'לא מדובר רק באילוצים כלכליים. יש משהו באווירת המלחמה שמעודד פריקת עול וספוק צרכים חבויים'. בנוסף, יש לו מאהבת קבועה. או נכון יותר, חצי-מאהבת. הוא הכיר קצין בעיר המחוז בעל נטיות דומות לשלו והם משתמשים יחד באותה נערה. הרמן התייחס תמיד אל השילוב של מין וגרימת כאב כאל אומנות מעודנת; הקצין, לדבריו, מעניק לאותו שילוב חגיגיות של טקס דתי-פגאני... הם מתעללים בה ביחד, אחר כך הקצין משתמש בדלת האחורית והרמן בכניסה הקדמית, והם מתחלקים בפה...

לא ספרתי לו לא על הנער ולא על אבי-הנער. בפעם הראשונה מאז שידידותינו התבססה לא רציתי לחשוף את עצמי למבט החודר שלו. הוא חוזר לביתו בעוד יומיים אבל שאל אותי איך אחגוג את בוא השנה החדשה. ספרתי לו איך עשיתי את זה לפני שנה והוא צחק בהנאה. לראשונה משך הערב ראיתי בעיניו את החיוניות, הערניות והערמומיות של פעם. הוא בקש ממני רשות לשלוח לי 'תחת במתנה' לכבוד שנת 1942. 'לא יאומן איזה יהלומים מתגלגלים בביבים של  ברלין', והוא ישמח לממן אחד מהם עבורי לערב השנה החדשה... הסכמתי לתת לו להפתיע אותי. הוא קיצר את הפרידה והודיתי לו בליבי על כך, והבטיח לשמור על קשר. 'תחשוב על מה שהצעתי לך. אתה צריך להיות מוכן'.

מוכן למה?"

1.1.1942: "הבחור הציג את עצמו כקורט ומסר לי כרטיס בקור של הרמן עם מיטב איחוליו לשנה החדשה והערה שכל סוג של שרות שולם מראש . הוא היה נער לא גבוה, מקסימום בסביבות בן עשרים, נראה מוצק וחזק, עם שער בלונדיני קצוץ עד כדי כמעט-קרחת, פנים רחבות, עיניים בהירות, מאורכות וצרות ומבט פתוח, עצמות לחיים בולטות מעל לחיים שקועות, שפתיים יפות וסנטר מחורץ. מתחת למעיל שהוריד מיד כשנכנס החלק העליון של הגוף שלו היה ערום, בנוי לתפארת, שזור בשרירים. עוד לפני שהוריד את המכנסיים היה ברור שהוא מצויד בנדיבות, אבל אשכול הבננות שהתנוסס בחזית התחתונים שלו לא השאיר מקום לספק. חששתי לרגע שהרמן לא זכר איך בדיוק בכוונתי לחגוג את הסילווסטר, אבל הבחור הסתובב, הוריד את התחתונים, והוכיח לי שהרמן אף פעם לא טועה. מה שהתגלה היה מוגזם ומושלם. אני ער לכך שיש סתירה בין שתי המילים, אבל אף אחת כשלעצמה אינה מספיקה ואין לי אחרות. התחת שלו היה גדול בהרבה מהממוצע, אבל לא הייתי גורע ממנו אפילו גרם, כי זה היה פוגם במה שבאופן ברור היה בלתי ניתן לשיפור... הדמוי המידי שבא לי זה שני כדורי-רגל, אבל בכך אני חוטא לאמת, כי מה שהשרירים, העור והפלומה הבלונדינית של התחת הזה יצרו ביחד היה הרבה יותר מצורה. מה שנחשף מולי היה יצירת אמנות.

הבחור היה פחות עמיד ממה שניתן היה לחשוב בהתחשב בנפח השרירים שלו, וכנראה גם ממה שכבודו העצמי דרש ממנו להיות. הוא נלחם בכל מעודו בדמעות, אבל זה רק הגדיל את הקסם שבשליטה  על הגוף שלו. השתעשעתי בלווסת את עצמת הכאב שגרמתי לו ונתתי לו לחשוב שלא אעבור את הסף שיגרום לבכי לפרוץ את הסכר, אבל פתאום, דקות ספורות לפני חצות, כתשתי את התחת שלו במטר של צליפות שוט שגרמו לו להשתולל בין החבלים, לצרוח, ומכאן והלאה, לבכות, לילל, ליבב ולהתייפח משך כל הדקות האחרונות של 1941 וחלקה הגדול של השעה הראשונה של 1942, בזמן שאני, עמוק בתוכו, נהניתי מאחד מפלאי הטבע: ממה ששרירי תחת של גבר אחד מסוגלים להעניק לזין של הגבר שרוכב עליו... בבוקר, אחרי ששוב השתמשתי בו עד שנסחטה ממני טיפת נוזל-הזרע האחרונה, הצטערתי לתת לו ללכת. יהלום אמיתי. שלחתי להרמן כרטיס עם תודות מכל הלב".

...

5.1.1942: "הנער ספר לי משהו שלא העיז לספר לאביו. הבן של שוער הבית שלהם דפק אותו. שאלתי אם הוא מתכוון לבן הבכור או לצעיר... הוא פער גם את העיניים וגם את הפה בהפתעה כשקלט שידוע לי שלשוער ביתם שני בנים, אבל לא חקר, ואני לא הסברתי. 'הקטן הוא מכוער וטיפש. הגדול בחופשת חג המולד מהפנימייה. הוא תפש אותי בכל פעם שהינו לבד בחדר המדרגות, לחץ אותי לקיר ושם את היד שלי בין הרגליים שלו, או נלחץ לתחת שלי. אתמול הוא אמר לי לצאת איתו לחצר ונכנסתי איתו לאחד המחסנים שלא היה בו אף אחד. הוא הוריד את החולצה ופתח את המכנסיים... בסוף נתתי לו לזיין אותי'.  שאלתי מה יקרה עכשיו. 'הוא חוזר לפנימייה, אבל אני ממילא לא רוצה אותו יותר. הוא לא אוהב להתנשק ואחרי שגמר השאיר אותי במחסן והלך בלי להגיד מילה...'  אמרתי שאם כך אין סיבה לדבר על זה יותר." 

...

9.1.1942: "זיכרון השיחה שלי עם הרמן בערב חג המולד לא מרפה ממני. ההיכרות שלי עם רצינותו ועומק-חשיבתו לא מאפשרת לי לבטל את דבריו, אבל כל כולי נרתע מלהעמיק בהם. התקשרתי אליו אתמול והוא אמר שנשוחח שוב כשיחזור לברלין, בחדשים הקרובים. אני בלתי-שקט ורוב הזמן לא רק רציני וכבד לב, אלא קודר וזועף. באצטלה של שומר קנאי על הכללים והמשמעת אני ממרר  את חייהם של הנתונים לפיקודי. אני הופך יום יום את חייו של מקס לגיהינום. אני משתמש בגופו ומתעלל בו בפראות שלפעמים מפתיעה אפילו אותי. הבוקר הוא שפך קפה על העיתון שלי. זימנתי אותו לביתי בערב. הוא הגיע בדיוק בזמן, עם פנים חיוורות וחיוך פחדני ומתחנף. גרמתי לו לחשוב שאסתפק בכך שיגייס את כל כישרונותיו בכדי לענג את חור התחת שלי, אחרי זה דפקתי אותו ארוכות, ואחרי שהתרוקנתי בתוכו נתתי לו את מה שהגיע לו. לא הזנחתי אף פינה בגופו. כשגמרתי לטפל בו הזין הקטן שלו נעלם לגמרי, הוא לא הצליח להזדקף, ובקושי הצליח לדרוך על כפות הרגליים בכדי להסתלק מהדירה שלי ."

...

17.1.1942: "איש הצבא לא נרתע ולא מתלונן, אבל עצמת הכאב שאני גורם לו לאחרונה פורצת סדקים ביכולתו לעמוד בסבל איתן ויציב כהרגלו". 

...

23.1.1942: "האווירה בעבודה מתוחה, ספוגה בחשדנות ההדדית. בשיחות ביננו כולנו מדקלמים משפטים שכאילו נלמדו בעל פה למבחן ומסתכלים בדאגה מסביב בכדי להבטיח לעצמנו שדברינו לא התפרשו לרעה. גם ההסדר שלי עם קצינים במשטרת-הסדר שתמורת טובות הנאה אפשרו לי מאז ומתמיד חופש לעשות כרצוני גם במקרים השייכים למעשה לתחום סמכותם הבלעדי, כבר אינו פשוט ושוטף כבעבר. מפקדים באים והולכים, כולם חושדים בכולם, ורק מעטים מעיזים שלא לציית בקנאות לנוהלים.

ההפצצות פחות תכופות והנזקים לא חמורים. הגיעו לידי כמה מכרוזי התעמולה שהופצו על ידי המטוסים הבריטיים. שרפתי אותם בתנור".

26.1.1942: "האב קדורני וחסר סבלנות, ואכזריותו קרה, אטומה ומנוכרת. הוא מזיין אותי בתחת בעמידה במהירות וכמעט כלאחר יד מיד אחרי שנכנס, ואחר כך מתפנה למה שמגרה אותו באמת, להכאיב לי, לאלץ אותי להשפיל את עצמי לפניו, לחשוף  את 'הילדה הצווחת ומייבבת' שלדבריו מסתתרת בתוכי. הוא לא טורח לפנות ל'מגירת הצעצועים' שלי או לענות אותי באמצעות תהליכים מסובכים. הוא פותח את אבזם החגורה ומסיר אותה מהמתנים שלו, ומבלי להזדקק לשום מכשיר, רק באמצעות החגורה, כפות ידיו הפתוחות  או המאוגרפות, וכשרונו להשתמש במילים כחיצים ולכוון אותם לאיפה שהכי כואב, הוא גורם לי תוך דקות לבכות ולהתחנן לרחמים. רק כשאני מתבזה ומוותר לחלוטין על כבודי הוא משתלהב, מפסיק לענות אותי, ונותן לי אות לשלוף את הזין הכמעט תמיד כבר לגמרי זקוף שלו מהמכנסים, ולמצוץ אותו. אחרי שהוא גומר הוא מתכפתר ופונה לדלת, אלא אם כן הוא דורש ממני ללוות אותו קודם לחדר האמבטיה בכדי שאנקה את חור התחת שלו עם הלשון שלי אחרי שחרבן. כשהוא הולך אני שבר-כלי. אין חלק בגוף שלי שאינו כואב, נפוח, פצוע או משותק זמנית, והעלבונות צורבים כמו כוויות. לוקח לי שעות להרגע ולהרדם, ויש בקרים שאני מרגיש שאיני מסוגל לקום מהמיטה. אבל בסיומו של כל בקור שלו הזין שלי מלא ומתוח. "... "אין לי תשובה לשאלה מה גורם לי לקבל באהבה כל מה שהוא גורם לי לשאת ולעשות. לעיתים קרובות אני שומע את עצמי צוחק מעצמי בקול, בלעג".

...

5.2.1949: "כשאני מתעורר ומבחין באור ראשון בחוץ וברור שהוא כבר לא יבוא, מציפה אותי תחושה של ריקנות וכמיהה, חזקה וברורה כמו טעם רע בפה. כשאחרי שהינה את עצמו בי הוא מרשה לי ללקק את חור התחת שלו מבלי שחירבן קודם, אני מאוכזב כי אני יודע שאמצא אותו נקי, רק עם קצת טעם של זיעה, ותימנע ממני תחושת ההקרבה המלאה של עצמי בשרותו...

תמורת תלושי המזון מקבלים כמויות קטנות יותר של מצרכים ובאיכות נמוכה יותר. יש יותר חלופות גרועות ופחות מזון אמיתי, ולעיתים קרובות גם את המצרכים המוקצבים קשה או אי אפשר להשיג. מדברים על תת-תזונה. אני מקדיש יותר ויותר זמן וכסף לשמירה על אספקת מזון נאותה לנער ומשפחתו. אני עצמי מסתפק במועט".

...

12.2.1949: "זיפי שער סביב חור התחת שלי שלא גולחו כראוי לדעתו היו הסיבה בגללה העניש אותי הלילה. הוא לא טרח לגוון: הוא הצליף בקצב קבוע ובעוצמה בלתי משתנה על הגב, התחת והירכיים שלי עם החגורה שלו עד שפתאום הפסיק, פתח את המכנסיים, נשכב על הגוף החבול שלי, דפק אותי, דרש ממני להביא אותו לזיקפה נוספת בפה שלי, הקפיץ את ראשי על הזין שלו באמצעות קבוצת שער שאחז באגרופו, ירה לגרון שלי והלך"... "ככל שהוא מרוחק יותר, מכאיב לי יותר, ומבזה אותי יותר אני זקוק לו יותר. אני מרגיש צורך להיאחז בו. אם זה היה אפשרי לא הייתי נותן לגופו להינתק מגופי".

16.2.1949: "קצין הוורמאכט הציע לי לדפוק תמורת תשלום חבר וותיק שלו מתקופת הגימנסיום שמחפש בן זוג אמין ודיסקרטי. מצבו העדין לא מאפשר לו להסתכן שתתגלה ההומוסקסואליות שלו. שאלתי מה פשר 'מצבו העדין' והסתבר שאחותו עזבה את גרמניה ב 1923 עם בעלה היהודי, שהיה ממקורבי שר החוץ ראטנאו, ואחיו, רופא שהיה מופיע בלילות כשחקן בקברט של טרווסטים, עשה זאת כשנה מאוחר יותר, אחרי שנחטף ועונה על ידי כנופיה שדחפה צנור-גינה לפי הטבעת שלו וניפחה את המעיים שלו. הוא הצליח לא להיסחף במערבולת השערוריות המשפחתיות, אבל 'הוא לא מעוניין למשוך תשומת לב'. לא איכפת לי מי הם בני המשפחה של בעליו של החור שאני צריך לדפוק תמורת תשלום מתאים, אבל לזיין מישהו מבלי לגרום לו לכאב לא כל כך מושך אותי, והעדפתי לתת לאיש הוורמאכט רושם שאני סלקטיבי. אמרתי לו שאני זונה עם עקרונות... שאני לא מוכן למגע עם מישהו השייך למשפחה מנוונת כזאת".

19.2.1942: "...צעדיו הרועמים על גרם המדרגות לפני שהגיע אל דלת ביתי והבעת פניו התוקפנית והאכזרית כשנכנס גרמו לי להבין מיד שזה יהיה קצר וכואב. הוא הורה לי לכרוע על ארבע ודפק את התחת שלי בפראות, הכאיב לי והשפיל אותי בקור רוח, כמעט ללא מילים ועם לא יותר מרמז של הבעת הנאה על פניו משך כחצי שעה, לא הביט בפני כשמצצתי לו, גמר שוב במהירות, שהה שניות בחדר האמבטיה, לא השתמש בלשון שלי כתחלופה לניר טואלט, ויצא מבלי להגיד מילה".

23.2.1942: "אני מתמסר לו באופן שנוטל ממני כל שמץ של כבוד עצמי. כוח הסבל שלי הוא גאוותי היחידה. הוא הזכיר לי שבאפריל נחגוג שוב את יום הולדתו  של 'הפיהרר שלי'..."

...

27.2.1942: "בבקור במחנה חינוך-בעבודה דרומית לעיר ראיתי קבוצה של עובדי-כפייה פולניים מגולחי-ראש ונבובי-לחיים נאבקים בכלבי שמירה ששוסו בהם. כשהשומר קרא לכלבים בחזרה אליו עיניהם של החיות בערו, וכל הגברים דיממו. חלקם התפתלו על האדמה. הגירוי היה עצום. חשבתי על ההמונים שנהרו לקוליסאום..."

1.3.1942: "דווח על התקפה של הצבא האדום בחצי האי קרים.

הנער יהיה בן שלוש-עשרה בעוד שבועיים. הוא לא בין הגבוהים בין בני-גילו שאני רואה יוצאים מדלתות בית הספר, אבל פניו נעשו זוויתיות יותר, החיוך שלו בוגר יותר, וניכר חותמם של הגנים של אביו, של שעורי הרכיבה ושל הפעילות הספורטיבית האינטנסיבית בארגון הנוער ההיטלראי: גופו כולו שרירים קשים קטנים. היום, במיטה שלי, סחוט וכבוי, ערום והדוק בין זרועותי, הוא אמר לי שאבא שלו אמר לו  שהזיין שלו גדל. הוא הביט בי, מצפה לאישור. זה נכון. בחדשים האחרונים הוא התארך והשמין, הפרנולום התעבה, הראש התרחב ואיבד את צורת הפעמון הקטן והמושלם, וערווה אמיתית מתחילה לתפוס את מקומה של הפלומה הרכה מסביב לזין ושק הביצים שלו. כמה שערות מבצבצות גם על השק עצמו. אמרתי לו שגם אני חושב שהזין שלו פחות ילדותי. 'אבא אומר שהזיין שלי יהיה גדול כמו שלו' .

'זה הגיוני, אתה הבן שלו'.

'הזין שלך הוא כמו של אבא שלך?'

'הזין שלי יותר גדול משלו'.

'כשהזיין שלי יהיה יותר גדול משלך תיתן לי לדפוק אותך בתחת?'

'אני אחשוב על זה'... נראה שהתשובה הניחה את דעתו, אבל בכל זאת נשבעתי לו בתוך ראשי שאין שום דבר בעולם שאסרב לעשות אם יבקש ממני. אף פעם".

...

13.3.1941: "הנער יחגוג את יום הולדתו בביתו ביום ראשון הקרוב. הוזמנו חבר לכתה שלו עם הוריו ואחיו הקטן. כבר הגיעה החבילה עם המתנות של הסבתא והדודה: אפודה סרוגה בצבעים של הדגל ועם צלב קרס על החזה, וכרית רקומה עם שמו של הנער וציור של ילד בועט בכדור. הוא נראה מרוצה.  נפגשתי עם אביו במקום העבודה שלו בכדי לקבל את אישורו למתנות יום ההולדת. ספרתי לו שאחותה של השוערת שלי, (אימו של מקס) עבדה כאופה במעדניה שנסגרה. היא הסכימה לאפות עוגת יום-הולדת מפוארת אם אשיג את החומרים, מה שביכולתי לעשות. הערתי גם בזהירות שאשמח לעזור לקנות לנער בגדים מתאימים למידותיו... האב הסכים. גם עם תלושים אין להשיג ביגוד, אבל קניתי אצל מי שעדיין יכול להשיג כל דבר תמורת תשלום מתאים שני זוגות מכנסי כותנה וארבע חולצות משי. ראשי התיבות של שמו של הנער ירקמו על כיסי החולצות. דאגתי שיובטח לי שוב שהחומרים לעוגה יגיעו בזמן".

16.3.1941: "יום ההולדת של הנער נחגג בבית משפחתו בשעות אלה. אתמול, מבלי לבקש את רשותו של אביו, קניתי צמיד זהב קטן שעליו נחרט שמו והוספתי אותו לחבילה עם הבגדים ששלחתי לביתו. העוגה נאפתה הבוקר ונשלחה בצהרים".

17.3.1941: "כמתנת יום הולדת הוריו של הנער החליפו את מיטת הילד שלו במיטת-נוער, והחבר והוריו נתנו לו במתנה עט-נובע וטבלת שוקולד. לעוגה הייתה הצלחה גדולה, והנער נושא על פרק ידו את הצמיד שלי, ולדבריו לא ייפרד ממנו אף פעם".

18.3.1941: לפנות בוקר. "אבי-הנער עזב לפני קצת יותר מארבע שעות. רק עכשיו החתכים שפתח עם סכין-הכיס שלו בצד הפנימי של הירכיים שלי, אחד בכל צד, הפסיקו לדמם. 

מיד כשנכנס לקראת חצות הוא פנה לחדר האמבטיה, הורה לי לבוא אחריו, חשף את התחת שלו, התיישב על האסלה, וציווה עלי לעמוד מולו. שמעתי אותו משתין ואחר כך מחרבן. הריחות אישרו את הצלילים. הבנתי במה מדובר. כשגמר נעמד. ירדתי על ברכי ומצצתי וליקקתי את את ראש הזין שלו, וכשהסתובב, ניקיתי את החור עם הלשון שלי. אלא הם רגעים של כניעה והשפלה שאני מתמסר אליהם כלסם. פתאום סילק את ראשי מבין שני חצאי התחת המפואר שלו והורה לי לקבור אצבע בצואה שלו באסלה, להכניס אותה לפה שלי, ולהציג אותה נקיה לחלוטין לפניו. עשיתי זאת למצוותו מספר פעמים. ואז הוא הראה לי איך מלמדים ילדים מלוכלך לא לשחק בחרה... הוא סטר לי על פני והשתמש בכל אמצעי בכדי להצליף על גופי. אחר כך הוא זיין אותי. הוא לא הזכיר את צמיד הזהב ששלחתי לנער מבלי לבקש את רשותו אבל הוא היה במחשבות שנינו.

ישבתי על המיטה והסתכלתי עליו כשפנה ללכת. מה שקורן ממנו חונק את גרוני מהתרגשות. פתאום הוא הסתובב כלפי, שלף מכיסו סכין מתקפל, שיחרר את הלהב, תפס באגרוף את שער הראש שלי, כופף אותו אחורנית מול פניו ואמר לאט, בקול קפוא ורע: 'בשביל שתזכור שגם אם אני מרשה לך לדפוק את הבן שלי אתה עדיין חייב לקבל את רשותי בכדי לתת לו מתנות. בפעם הבאה תשלם על החוצפה שלך עם הביצים...'. הוא ציווה עלי לפסק את הברכיים ופתח חתך בכל אחת מהירכיים שלי. הפנים שלו אף פעם לא נראו לי כל כך נוראים ויפים כבאותו רגע. החתכים דממו בשפע. ישבתי המום על המיטה. הוא הסתכל בי מלמעלה ונראה מרותק. הוא לא הרשה לי לעשות כלום בכדי לעצור את הדם עד שהתאספו שתי שלוליות על הרצפה תחת רגלי המפוסקות, ואז סימן בראשו אל עבר חדר האמבטיה. הוא יצא מהדירה כשהייתי שם, סופג את הדם במגבת. שמעתי את הצחוק מבעבע בקול הצרוד שלו כשלפני שיצא אמר, כאילו לעצמו, 'לא ידעתי שהדם של ילדות אדום כמו דם של גברים...' "

20.3.1941: "העור מסביבם אדום לוהט, אבל החתכים כבר מתחילים להגליד. לא יכולתי להסתיר אותם מהנער. הוא ניחש שאביו עשה אותם ולא הכחשתי, וכשביקש להבין מה קרה אמרתי לו שאיני יודע איך להסביר לו מה קורה בין אביו וביני. הוא אמר שאבא שלו אומר שילדים לא מבינים רק מה שהמבוגרים לא רוצים להסביר; הבטחתי לו שבאמת איני יודע באיזה מילים להשתמש בכדי לתאר את היחסים ביננו , ושאני חושב שיהיה לי קל יותר לעשות את זה כשיהיה יותר גדול. הוא בקש לדעת אם אניח לאביו לעשות לי כל דבר שירצה. לא הייתה שום ילדותיות בטון שלו. אמרתי שאני מקווה שאביו לא ירצה למנוע  ממני להיפגש איתו... הוספתי שיהיה לי גם קשה לקבל שיגרום לי לאבד את מישרתי ומעמדי... הוא הקשיב לי בפנים רציניות. אחרי שגמרנו ושכבנו חבוקים, פתאום שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי... מיד קיללתי את עצמי בלי מילים על שקלקלתי את הדקות הקסומות של אחרי המין. אבל הוא אמר בפשטות 'כן'. הרגשתי אוקיאנוס מתפשט לי בלב ולא הצלחתי למנוע מעצמי להמשיך:

'כמו את אבא?'

'לא'.

'פחות?'

'זה לא אותו דבר...'

'למה?'

הוא דבר בהיסוס. אני לא חושב ששאל את עצמו על כך קודם, או שבאמת ידע את התשובה. 'אני אוהב אותו כי הוא  זה הוא, ואני אוהב אותך בגלל שאני יודע שאתה אוהב אותי... ובגלל שאתה רוצה שיהיה לי טוב... בגלל מה שאתה עושה שארגיש כשאתה דופק אותי... ולא איכפת לי שאבא אומר שאתה שעיר, שחור ומכוער כמו קוף...' "

...

28.3.1942: "חיל האוויר הבריטי הפציץ את ליבק. סופת אש פרצה בעיקבות ההפצצה. הנזק למרכז העיר העתיק גדול יותר  מזה שנגרם בכל עיר גרמנית שהופצצה עד עכשיו".

בתחילת אפריל, תומס נדרש להסיע את אימו של הנער לבקור בבית אמה ואחותה בעיר הולדתה משך חג הפסחא. הוא רכש את הדלק הדרוש, הביא אותה למחוז חפצה, חזר למחרת לברלין ונסע להחזיר אותה לביתה אחרי שבוע. משך הנסיעה חזרה הוא העז לנסות לגרום לה לדבר על בעלה. "שאלתי אם הוא נולד בברלין. היא ענתה ברצון. הוא נולד בברלין אבל אין לו קרובי משפחה חיים. הוא התייתם כילד, גדל במוסדות, ועבד כפועל בבית חרושת מגיל ארבע-עשרה. הוא השלים את לימודיו בשעורי-ערב, קבל מילגה לאוניברסיטה הפוליטכנית שבקושי הספיקה בכדי למנוע ממנו למות מרעב ומקור, השלים את הכנסותיו בכל דרך אפשרית, והיה בין הבוגרים המצטיינים של הפקולטה להנדסה בשנת 1927... תהיתי אם הגיע לבית-היתומים בגיל שבו היה כבר מסוגל להגן על עצמו..."

...

5.4.1942: "פורסמו המטרות של התקפת הקיץ של הוורמאכט: כבוש שדות הנפט בקווקז ותפיסת סטלינגרד. זאת תהיה נקודת המיפנה המכריעה".

6.4.1942: "הופחתו מנות הלחם, הבשר והשמן המוקצבים. חסר כוח אדם בכפרים, הקציר היה דל, יש צורך להאכיל קודם כל את הכוחות המזויינים, ובמה שנותר מתחלקים איתנו, הגרמנים, מיליוני עובדי-כפייה זרים. מה שאני יכול לרכוש בשוק השחור בקושי מאפשר לשמור על רמת תזונה סבירה".

...

11.4.1942: "חיכיתי לשיחה קשה, והכנתי את עצמי להשמיע לו את כל הטיעונים עליהם מתבססת אמונתי בניצחון, אבל הרמן לא רצה לשמוע על אמונות. הוא שטח לפני פסיפס של נתונים, והניח לי לפרש בעצמי את התמונה הכללית. הוא דיבר איתי על מאזני  קצב- תפוקה של כלי נשק כבדים, על חומרי גלם, על צריכת דלק, זמינותו ואספקתו,  על הדרוש בכדי לעמוד במלחמה ארוכה בו-זמנית במספר יבשות, על כוחות אוויר וים, על האינטרסים של יפאן, על האימפריה בת כמעט 500 מיליון איש של בריטניה, על הפוטנציאל התעשיתי והחקלאי הכמעט אין-סופי של ארצות הברית, על המרחב הבלתי ניתן לכבוש של ברית המועצות, על כושר העמידה העל-אנושי של האזרחים הסובייטיים, על התעשייה המפותחת שהועברה לעמקי רוסיה... 'הסובייטים מקימים יחידות חדשות במקום אלה שנמחצו על ידי הוורמאכט במהירות שאיש לא צפה מראש, וכבר הטילו לחזית מספר כפול של דיוויזיות מזה שלפני המלחמה הוערך שיהיו מסוגלים לגייס'... 'דור חדש ומשופר של טנקים שיוצרו על ידי התעשייה שלהם  מגיע עכשיו לשדה המערכה'... 'לאמריקאים יותר ארטילריה ובאיכות טובה יותר מאשר לצבא הרייך...'. 'אנשים משקרים. מיספרים לא' הוא אמר לבסוף, וסיפר לי על כוונתו להגר. מאז אוקטובר החוק אוסר לצאת מגרמניה, אבל הכל אפשר לקנות בכסף. רכוש המשפחה שלו כבר מזמן בתהליך מכירה, והוא מתכוון לצאת לצרפת, לעבור משם לספרד, משם לפורטוגל, ולברזיל באוניה מליסבון. 'ריו דה ג'נירו: שמש, ים, נשים לוהטות...'  שאלתי אותו איך אפשר להינתק מהמקום אליו אתה שייך בתוקף הלידה, השפה, הנאמנות... המבט בעיניו היה ריק והפנים חסרות הבעה, בלתי ניתנות לחדירה. הוא אמר: 'אתה יודע שברזילאיות היו להיט בבתי הזונות בברלין לפני המלחמה?...יותר מאב אחד שאני מכיר שכר ברזילאית חמה בצבע דבש כהה בכדי שתפטור את בנו המתבגר מבתוליו...'. 

הוא הציע לי להצטרף אליו אל צידו האחר של כדור הארץ, והוא מחכה לתשובה. בסיפור אגדה הייתי חוטף את הנער ומתחיל איתו חיים חדשים מעבר לאופק... 

אחרי שנפרדנו העדפתי לחזור הביתה ברגל. הרגשתי כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגלי, וקיוויתי שאויר הלילה הקריר יעזור לי לעשות סדר במחשבות שהסתחררו בראשי. לא מיהרתי, ובחרתי להאריך את הדרך ולחצות פארק קטן.  עקב ההאפלה המשטרה מתקשה למנוע את שווקי-המין הליליים במקומות ציבוריים, תופעה שנעלמה למעשה מהנוף של ברלין לפני המלחמה. ידעתי שבפארק זה מציעים עצמם גברים צעירים ללקוחות שמקבלים את התמורה לכספם בחדרים שכורים בפנסיונים ברחובות הקטנים הסמוכים. הלילה, הודות לירח המלא והשמים הנקיים מעננים, הפארק לא היה חשוך לחלוטין, ולא פגשתי באיש. לפתע הופיעה מבין העצים דמותו של גבר במקטורן מרופט, עם ראש מגולח, כתפיים רחבות כשל סבל-פסנתרים  ומותניים צרות. הוא נעמד לצד השביל מרחק כמה צעדים לפני. כשהתקרבתי, ראיתי סנטר מוצק, אף פחוס, עיניים קטנות וחישוק בצבע זהב בתנוך אוזן ימין. כשעברתי לידו הוא הסתכל לי ישר בעיניים, משך אחורנית את הכתפיים, תפס בכף היד את אזור החלציים שלו, ודחף לעברי את האגן בתנועה גסה. 

אין לי שום דבר נגד זנות או זונות, ואף פעם לא חשבתי שזה לא לגיטימי לפרסם את מה שאתה מוכר, אבל משמעותה של המחווה, ההנחה שאני עשוי להיות מעוניין בזיין שלו, גרמה לקיבה שלי להתכווץ, עור כל גופי להט פתאום, וגל של שנאה גופנית פרץ לי לחזה ודרש להתפוצץ. צעד אחד העמיד אותי מולו. האגרוף הראשון פתח חתך מתחת לעין השמאלית שלו. לפני שהספיק להגיב אגרוף שני הכה אותו בבטן, הוא התקפל ונחשף לברך שלי שהעיפה אותו אחורה והפילה אותו על גבו. הוא כיסה את הראש בזרועותיו. בעיטה בצלעות גרמה לו להתפרס בזרועות פתוחות על האדמה. בעטתי בו בין הרגליים והגוף שלו הזדעזע בכאב; מעכתי עם המגף שלי את מה שהציע לי רגע קודם עד שהרגשתי את הביצים שלו נמחצות כנגד עצם האגן מתחת לעקב . הוא צרח. שני אנשים הגיעו בריצה. הם לא חשבו להתערב, הם באו להסתכל. דיסקט המתכת האליפטי המזהה אותי כאיש המשטרה הפוליטית הבריח אותם. חזרתי אליו והתחלתי לבעוט בו ברצינות. הוא צעק והתפתל בניסיון לגונן על עצמו, ואחר כך רק יבב והתחנן אבל לא וויתרתי. שיחררתי את החגורה שלי מלולאות המכנסיים והתחלתי להצליף בו, באופן מסודר, מלמעלה למטה ובחזרה, עד שהפסיק להשמיע קולות ולהתכווץ בכל פעם שהחגורה היכתה אותו. זרועותיו היו פשוטות לצדדים וראשו ופניו היו מכוסים בדם. הוא עדיין נשם. התכופפתי ותלשתי את העגיל מהאוזן שלו. 

רק כשהגעתי הביתה הרגשתי שהעגיל המוכתם בדם עדיין באגרוף הסגור שלי, ושהזין שלי זקוף כמו תורן. היפלתי את העגיל על הרצפה, ונתתי טפול דחוף לזיקפה שלי. המתח של השעות האחרונות התפרץ באורגזמה שלא אשכח במהרה, אבל הרגשתי שעדיין לא אהיה מסוגל לשון, כך שזימנתי את מקס. גמרתי בתוכו שניות אחרי שנכנס. כשדפקתי אותו שוב נשכתי את העורף שלו. לדם שלו היה טעם של ברזל חלוד, כצבע השער שלו. הליווי הקולי שלו היה טוב מתמיד. אחרי שגמרתי נשענתי בשתי ידי על שולחן הכתיבה, פסקתי את רגלי, מקס הבין, כרע על ברכיו, קבר את ראשו בחריץ התחת שלי והפעיל את לשון הקסמים שלו. הוא עבד כחצי שעה עד שהרגשתי רגוע ונינוח, הוריתי לו להפסיק, לקחת את העגיל-שלל ולקבוע אותו בבדל האוזן שלו לפני שיופיע למחרת במשרדי, ולהסתלק. כשנשארתי שוב לבד הייתי במצב רוח מרומם. משך פרק הזמן שעבר מאז שנכנסתי לפארק ועד ששלחתי את מקס לביתו כל אחת מהמחשבות שהסתחררו בראשי מצאה את מקומה, התגברתי על ההתלבטויות, והבשילה בליבי החלטה בלתי מלווה בספקות.

...

16.4.1942: "למי עוד, בין מיודעי, הרהורי-כפירה מפחידים כשלי?"

...

20.4.1942: "הבוקר סיימתי לארגן את עניני. נפגשתי עם הרמן בצהריים ומסרתי לו ייפוי כח המעמיד לרשותו את כל מה ששמור ומנוהל עבורי בבנק: פנקסי חסכון, איגרות חוב ומסמכים פיננסיים אחרים, והזהב, המזומנים והתכשיטים שבכספת. מסרתי לו גם את שעון הזהב הכבד עם צלב הקרס על החוגה. חלק מהרכוש שצברתי ישמש למימון השוחד הדרוש להשגת המסמכים, ולהוצאות הנסיעה, החלק האחר יומר למטבע זר ויועבר לדרום-אמריקה. החפץ בעל הערך היחידי ששמרתי לעצמי הוא המדליון עם התלתל של הנער ושער הערווה של אביו".

21.4.1942: "כפי שאבי הנער הודיע לי מראש, בלילה שעבר חגגנו שוב את יום ההולדת של הפיהרר בדרך בה בחר בשנה שעברה. הפעם לא נקשרתי. הוא היה אכזרי מתמיד ואני התמסרתי בחוסר רחמים-עצמיים שגבלו בקנאות, כאילו חתרתי אל תחושות שזכרונן  לא יפוג לעולם ולסיפוק מוחלט וסופי של הצורך שקושר אותי אליו".

23.4.1942: "השעות האחרונות לפני הבלתי נמנע. לחשתי באזניו של הנער מילים שאף-פעם לא העזתי להגיד לו. כשגמרתי בתוכו והוא פיזר את הזרע שלו על שנינו הוא צעק מילים שאף-פעם  לא קיוויתי לשמוע מפיו".

26.4.1942: "על רציף תחנת הרכבת הנער היה נרגש וקופצני, האם נראתה המומה, כאילו התקשתה לעכל את המתרחש, פני האב היו חתומות, אני הרגשתי כגוש שיש. כשהגיע הרגע והאב אותת לבנו לעלות לקרון, הנער זינק לעברי, נצמד אלי וחבק את מתני כמסרב להינתק. גרוני נחנק. שחררתי את עצמי בעדינות מבין זרועותיו ונישקתי אותו על ראשו לפרידה. אבי הנער נפרד ממני ללא מילים, בלחיצת יד ממושכת, פנה ללכת,  אבל אז הסתובב כלפי, הקיף בתנועת זרוע רחבה את מחזה המבנים ההרוסים של תחנת הרכבת מסביבנו כמסמן את ברלין כולה, ושאל: 'למה אתה נשאר כאן?' 

'כי נשבעתי אמונים. כבודנו הוא בנאמנותנו'.

צפירת הקטר קרעה את ליבי."

...

2.5.1942: "העולם אפור".

 

החזרתי את תיק הקרטון שהכיל את הרשימות שהועתקו מיומנו של תומס למקומו בארכיון. אני תוהה אם מישהו נוסף ימצא אותו אי-פעם, ומה יחליט לעשות בו, אם זה יקרה.

 

 

כתבתי כבר את המילה "סוף" באמצע השורה שמתחת לשורה הקודמת, אבל האמת שידעתי מראש שלא אהיה מסוגל להפרד מהקוראים מבלי לחזור אל עצמי... כך שמחקתי אותה. בסך הכל, אחרי שהקדשתי כל כך הרבה שעות להפוך את חומר הגלם שנפל לידי למוצר המוגמר שהעמדתי לרשותכם, אני מניח שמגיע לי להגיד לכם עוד כמה מילים על עצמי (או, כמו שקריסטופר אומר, לפרוס את זנב הטווס שלי לכל רוחבו ולעשות כמה סיבובים במקום בכדי שכולם יראו אותו 360 מעלות מסביב). מי שלא רוצה שלא ימשיך לקרוא. אין לי בעיה עם זה.

קבלתי כבר את תואר הדוקטור בהיסטוריה. מאותו רגע ועד לאחרונה עתידי, (עתידנו.  של קריסטפר ושלי. אנחנו יחידה בלתי נפרדת), היה בלתי ברור. לא רק שלא ידעתי בדיוק מה אני באמת רוצה לעשות בשלב הבא, גם לא היו הרבה אפשרויות. משך החדשים האחרונים גיששתי בכל מיני כוונים  אבל לא קבלתי תגובות מעודדות. ואז, אחרי שני ראיונות ארוכים בסקייפ, הגיעה הצעה למשרת הוראה בעיר יפה על חופי הים הבלטי. כל מה שהצלחנו לברר במהירות על המקום מצא חן בעינינו כך שתוך יומיים עניתי בחיוב. הוסכם שבשלב ראשון שפת השעורים שלי תהיה אנגלית, אבל התחייבתי לשלוט בשפה המקומית תוך שנתיים, שזאת גם תקופת הנסיון בחוזה שלי. בין השאר, יש בעיר הזאת מעט חדשי שמש חיוורת בשנה, מה שמתאים לעור האלביני ולעיניים הרגישות לאור של קריסטפר, המתאמן רוב ימי השנה בחוץ, על המים. המשכורת שאקבל מספיקה בכדי לפרנס את שנינו. קריסטופר לא יעבוד, הוא יקדיש שנה לאמוני חתירה אינטנסיביים במועדון חובבים ואחר כך ינסה להתקבל לאיזה מועדון יותר רציני. המטרה שלו היא  המשחקים האולימפיים. אני לא חושב שאוהב את המחשבה עליו סגור בכפר האולימפי עם מאות ספורטאים מחורמנים,  אבל אני מקווה שיצליח להגיע לשם; זה חלום חייו. ואם הוא לא יתגשם, אני אהיה שם בכדי להבטיח נחיתה רכה, ולהוכיח שיש עוד דברים שיכולים לתת טעם לחיים.

בתקופה שבה לא היו לי הצעות עבודה השתעשעתי לפעמים באשליה שגם לחזור ארצה זאת אופציה, אבל ידעתי שזה לא ככה. חוץ מזה שעבודת הדוקטורט שלי אף פעם לא עוררה עניין בין ההיסטוריונים הישראליים (אני חושב שישראלי שעושה עבודת דוקטורט בהיסטוריה בגרמניה על נושא שלא קשור בשואה נתפש מראש כמשהו מוזר), אני לא רואה את קריסטופר משתלב בהצלחה במציאות הישראלית. כל זאת בנוסף, כמובן, לרגישותו לאור חזק. אני מתגעגע להרבה דברים בארץ, אבל לא אוכל לחיות שם בעתיד הנראה לעין.  

 

אין ברים "גאיי" בעיר הזאת, אבל יש לפחות שני מקומות בהם החל משעה מסוימת רוב הלקוחות הם גברים הומואים דיסקרטיים, וקל יחסית לצאת משם עם בן זוג לכמה שעות. בשניהם בקרתי מפעם לפעם ובאחד מהם ראיתי את קריסטופר בפעם הראשונה. מה שמשך את תשומת ליבי היה הגוף המפואר שלו והקלות והנוחות שבה הוא ניהל אותו מדלת הכניסה פנימה, כאילו לצלילי מוזיקה של אניו מוריקונה. אחר כך קלטתי בתדהמה שהוא אלבינו, ראיתי שלא הייתי היחידי שהביט בו בעניין, שעם אחדים מהנוכחים הוא החליף ברכות וחיוכים, אבל למעשה התקדם אל עבר המקום בו עמדתי אני. שמרתי על פני פוקר. הוא התחיל בשיחה.

הוא היה צעיר, גברי וחצוף, בדיוק איך שאני אוהב אותם. הוא ספר לי שהוא בן שבע עשרה, שהוא תלמיד בשנה האחרונה בתיכון וששאיפתו היא להיות ספורטאי מקצועי, כחותר. האמביוולנטיות שלי כלפי פרטנרים בעלי גוף גדול משלי (אני אוהב לראות אותם על הברכיים בין הרגליים שלי עם הזיין שלי בפה שלהם, אבל אף פעם לא ידעתי איך למקם אותם בכדי לדפוק אותם בתחת בנוחיות) ובעיקר, הרגשות המבולבלים שעורר בי העור החסר פיגמנטים כמעט לחלוטין שלו, בלמו את נטייתי לרוץ מיד קדימה במלוא המהירות. וכשהוא אמר שהוא צריך ללכת לשון מוקדם כי למחרת בבוקר הוא חותר בתחרות בין בתי-ספר, לא התווכחתי. הוא הזמין אותי לחכות לו בנקודת הסיום; אמרתי שלא בטוח... אבל דקה אחרי שנפרדנו כבר חיכיתי שיהיה מחר...

הייתי שם כשהסירה של בית הספר שלו הגיעה שניה והם הפסידו. הסתבר שזאת הייתה תחרות הגמר הארצית. עקבתי אחריו כשעלה מהמים עם שבעת חבריו, שערו דבוק לראשו, פניו לוהטים, מכוסים שאריות משחה לבנה ושטופי זעה, עיניים מוסתרות מאחורי משקפיים מוכהים, מכנסיים קצרים חובקי מותניים צרים, גופיה רטובה מתוחה על שרירי חזה וגב משורגים, שרירי זרוע נפוחי מאמץ, ירכיים ושוקיים מונומנטליות, והליכה גברית, רפויה, כפופה מעט, מתנדנדת. רציתי רק דבר אחד: לחטוף אותו ולאסור אותו אלי  בכבלים לנצח.

הוא וחבריו הוקפו בקהל של אוהדים מנחמים. חיכיתי לתורי. לא הבחנתי בשום סימן לכך שהוא ער לנוכחותי. הוא התחבק ארוכות עם אישה שתיארתי לעצמי שהיא אימא שלו, ואז הוא שלח זרוע לעברי, הקיף את צווארי בידו, משך אותי אליו, והציג את מי שאמנם הייתה אימו בפני, ואותי בפניה. היא לא נראתה מופתעת כשהוא אמר, כמה דקות אחר כך ומבלי לשאול אותי, שאנחנו הולכים אלי הביתה.

קריסטופר היה באפיסת כוחות מוחלטת, אבל ברגע שהפשטתי אותו, הטסטוסטרון, האדרנלין, ומי יודע מה עוד שמתרוצץ בדם של בני שבע-עשרה, הזניק למעלה איבר מין שנראה לי באותו רגע הכי יפה בעולם (למרות שהוא קטן יחסית לגוף הענק שלו ויותר קטן משלי), ושרק מראה ומגע שני פלחי השיש הלבן והחם של התחת-של-חותר שלו הסיחו את דעתי ממנו. הוא קבל בהתלהבות פראית את כל מה שנתתי לו ובקש עוד, גם כשהבין ש'עוד' במילון שלי פרושו גם חזק יותר. כשנפרדנו היה כבר לילה. אמרתי לו שאני אוהב אותו. המילים פשוט נפלטו מעצמן וכמעט נחנקתי, כי אף פעם קודם הן לא היו כל כך נכונות. והוא אמר שהוא רוצה להתחתן איתי... וזה בעצם מה שרציתי לספר. החלטנו להתחתן לפני שניסע. (אולי במדריד, אבל עדיין לא יודעים בטוח ומתי בדיוק, אחרת הייתי מזמין...). 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...