מעיל עור. צילום: Robert Sheie, Flickr.

 >  >  > 

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך - פרק ז'

האביב והקיץ היו חמים מהרגיל; תאבוני לא ידע שובע, חייתי כבסחרור, בתחושה של אי-מציאות.

בסוף 1928 המפלגה הטילה על תומס תפקיד אחראי בעיר שדה. הוא היה חבר מפלגה מזה כשלוש שנים ומילא כבר תפקידים בסניף שלו. "פיזרתי את החבילה. אחי שכר חדר בבית הוריו של חבר לעבודה, ומפתח-זהב קיבל עבודה כמורה לשפה ותרבות גרמנית בארגנטינה. כמתנת פרידה הוא נתן לי את החפץ בעל הערך היחידי שלא גזלתי ממנו, טבעת זהב עם אבן ירוקה שאני עדיין עונד על זרת יד שמאל שלי. אני דרשתי ממנו לחורר את שתי פטמותיו ולקנות שני חישוקי פלדה שהשחלתי לתוכן, כמזכרת. משך כשנתיים היינו בקשר מכתבים מהם הבנתי שהוא שירת והקל על מצוקתם הכלכלית של שורה ארוכה של צאצאי-אינדיאנים. דרשתי וקבלתי צילומים של גברים ונערים עבי גוף, עם תווי פנים כבדים, עור כהה, שער שחור חלק ומבריק ואברי-מין שמנים. למרות שזויין בשפע, הוא נשבע שוב ושוב שלא הפסיק להתגעגע למה שקיבל ממני, ןשיחזור אם ארצה בו. עד שהגיע מכתב אכול אשמה בו הודיע לי על התאבדותם של הוריו. לא עניתי, והקשר ביננו נותק. איני יודע מה עלה בגורלו. הוא היה מאזוכיסט מושלם. משהו בתוכו, חזק יותר מכל כח פנימי אחר ובלתי ניתן לדיכוי, אילץ אותו לשאוף להעניק לגבר אחר את הזכות המוחלטת לעשות בו כרצונו, ולהיות אסיר תודה לו על שמסכים להשתמש בו. התמזל מזלי להיות הגבר האחר הזה משך יותר משלש שנים.

גם עם אחי התכתבתי ברציפות. כפי שהנחתי מראש היחסים עם החבר לעבודה היו יחסים אינטימיים; איתו הוא גילה שהוא אוהב לחדור ולשלוט. בשלב מסוים הוא התחיל לצאת עם נשים, וכעבור זמן קצר הוא נפרד מחברו ושכר חדר במקום אחר. הוא נהנה מהצלחתו עם המין החלש, אבל תמיד הזכיר גם גברים, שניצל כספית, אבל הקפיד לתת להם את מלוא ערך הכסף שגבה מהם עבור שרותיו. בסוף 1934 הוא החליט להתגייס לצבא, בכדי 'לא להפסיד את המלחמה'. לפני שהתייצב לשירות ביקר אותי בברלין ובילינו חמישה-עשר יום יחד. שכרתי לו חדר ויצאנו כל ערב. הוא היה ממשיך לבלות אחרי שאני נאלצתי לחזור הביתה בכדי לישון כמה שעות לפני יום העבודה הבא. כשהייתי מגיע לחדר שלו אחרי העבודה הייתי מוצא  אותו ישן, ואף פעם לא לבד במיטה. הייתי מעיר אותו, הוא היה קם, משלם לה או לו מצרור השטרות שנתתי לו כשהגיע, ומלווה אותה או אותו ערום לדלת. הוא היה בן 18 כשנפרדנו במינכן; בגיל זה הזין שלי כבר לא גדל. שלו המשיך להתפתח, והמוצר הסופי היה מרשים.

בפעם הראשונה בחיינו דברנו הרבה, וברצינות. לא ציפיתי מאחי צורך כל כך חזק להבין את עצמו ואת מה שקרה וקורה לו. הוא הגדיר את עצמו כדו-מיני. לדעתו אווירת המיניות ביני ובין אבינו, שקלט עוד לפני שהבין מה בדיוק התרחש ביננו, היא הגורם למרכיב ההומוסקסואלי בנטיותיו. העובדה שהוא יכול להנות משני צידי המטבע תמיד נראתה לו כיתרון, אבל לאחרונה הבין שלהיות בכל מקום מונע ממנו להיות במאה אחוז במקום אחד. הוא רצה חיי זוג קבועים. הוא חשב על נשואים ועל משפחה אבל לא היה בטוח שיוכל לוותר לתמיד על יחסים עם גברים, כך שלא שלל את האפשרות לקשור את חייו באלה של גבר אחר. תהיתי אם הצבא לא משך אותו גם כעולם של גברים בלבד. דברנו על 'אותו יום, במקלחת...'. הוא טען שכבר מזה זמן קודם, נוכחותי בקרבתו עוררה בו התרגשות נעימה וכמיהה לספוק שלא בדיוק הבין את טבעו. ספרתי לו על הזכרונות המיניים המוקדמים ביותר שלי, מקיץ 1910, כשהייתי בן שש. משפחתו של הנער שהקסים אותי אותו קיץ התארחה בבית-קרובים שגרו לא רחוק מאיתנו. ראיתי אותו רק פעמיים. בפעם הראשונה הוא שחק בכדור עם עוד ילדים 'גדולים' מהשכונה בני גילו, ארבע-עשרה או חמש-עשרה. היום אני חושב שיתכן שמה שמשך את תשומת ליבי היה הניגוד בין החן הילדותי של התווים הקטנים של פניו, והצוואר הרחב, שרירי הזרוע התפוחים והשוקיים העבות והשעירות. למחרת ראיתי אותו שוב, יחף ולבוש רק במכנסיים קצרים, נשען במרפקיו על גדר החצר של הבית בו התארח, משוחח עם בן המשפחה המארחת. פניו היו צרובות מהשמש והשפתיים שלו נראו נפוחות ואדומות. הוא נראה פחות מעודן, אבל זה רק הגביר את סקרנותי. אני לא זוכר  אם מה שהרגשתי היה קשור באופן מודע לאיבר המין שלי או לזה שלו, שלא ראיתי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שגוף של מישהו עורר בי תחושה של סוד בלתי מובן שרק מאוחר יותר ידעתי להגדיר כתשוקה. בשעות הערב המאוחרות יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. אני לא בטוח שהתכוונתי  לחפש אותו, אבל אני זוכר שחשבתי עליו. כשאימי הבחינה בהעדרי היא יצאה לחפש אותי והחזירה אותי הביתה. לא עניתי כשבקשה הסבר להתנהגותי. לא ראיתי אותו יותר. עד היום מלווה תחושה רפה של פיתוי חושני את הזכרונות האלה.

בסופו של דבר אחי כן הפסיד את המלחמה. בספטמבר 1939, עוד לפני שהיחידה שלו חצתה את הגבול, הוא נהרג בתאונת דרכים".

...

"הגעתי לעיר השדה אליה נשלחתי על ידי המפלגה בגיל עשרים וארבע. התפקיד שהוטל עלי היה לנהל ולהרחיב באזור שבסמכותי את רשת הסניפים המקומיים שהמפלגה שקדה על פרישתה בכל גרמניה, לקדם את התפשטותה של תנועת הנוער ההיטלראי ולהבהיר את דרישות המפלגה בעניין זה למנהלי בתי הספר המקומיים. עד מהרה הבנתי שקנה המידה האמיתי לפיו תישפט הצלחתי בשליחותי תהיה יכולתי למצוא את הדרך להשתלב ברשת האינטרסים הכלכליים המסובכת שמאחורי חזית הפעילות הגלויה, ולנוע בה בהצלחה לטובתם של אלה שמוניתי על ידם. 

זמן קצר אחרי שהגעתי הכרתי את הרמן, גבר קרוב לגיל חמישים שהתגורר באחוזה מחוץ לעיר, בן למשפחה אריסטוקרטית עשירה מאד ממוצא הונגרי שתמכה במפלגה מאז היווסדה. הוא הכריז על עצמו כבלתי-מתעניין בפוליטיקה. כבר בפעם הראשונה שהזמין אותי לארוחת ערב הוא לימד אותי שעור בעל ערך, לא להוסיף סוכר ליין שהגישו לי, והסביר לי את היתרונות של נעלים תפורות ביד לפי מידה. אחרי הפגישה הראשונה היו עוד פגישות, תמיד ביוזמתו, והתיידדנו. הוא אמר שפשטותי מצאה חן בעיניו. הוא עודד אותי לספר לו על העבודה שלי, הקשיב לי בתשומת לב, והעיר הערות שעזרו לי לראות ביתר בהירות את הדרך הנכונה לפעול. למרות שהבעת פניו האדישה, גופו הרפוי והנינוח, והטענה שהשמיע לעיתים קרובות שכל מטרתו בחיים היא  להפיק את מירב ההנאה מזכויות היתר שלו ומעושרו יצרו את הרושם המוטעה שמדובר בגבר פסיבי, מרוכז בעצמו ומנותק מההיבטים היותר מורכבים של המציאות, הוא היה ערני, חד אבחנה, מהיר מחשבה, ערמומי ומנוסה. הדרכתו עזרה לי להימנע מטעויות מסוכנות, לעשות טובות לאנשים הנכונים, להעלים עין במקרים הנכונים, ללמוד סודות, לכרות בריתות ולסלק אויבים. הוא היה מורה מצוין ואני הייתי, לטענתו, תלמיד מחונן, ואחרי תקופה קצרה הבטחתי לעצמי הודות לעזרתו את תמיכתם הבלתי מעורערת של רוב האנשים בעלי המשקל באזור. למרות העובדה שלסמכותי היה רק גבוי מפלגתי, לא ממסדי, הפכתי למעשה מבחינות רבות לכמעט כל יכול באזור שהופקדתי עליו. עמדת הכוח  שקניתי לעצמי אפשרה לי להביא תועלת ורווחים נכבדים לאלה ששלחו אותי, ולגרום נזק ליריביהם. הצלחתי בעיר השדה וקשריו של הרמן שהגיעו עד לצמרת המפלגה סללו בהמשך את דרכי לברלין ולעמדה אותה אני תופס היום.

הדרכתו של הרמן הייתה גם זו שאפשרה לי להתחיל לצבור את הכסף והרכוש המאפשרים לי ליהנות היום מעתיד כלכלי בטוח, ולרכוש את הכישורים שאפשרו לי לחשוב בגדול בהמשך. הוא לימד אותי לראות, מתחת למציאות הנראית לעין,  את המבוך בו האבחנה בין 'חוקי' ו'לא חוקי' היא חסרת חשיבות, ושרוב האנשים טיפשים מדי בכדי להיות מודעים לו, או למצוא את דרכם בו ולנצל אותו לטובתם."

...

"הנהג שהביא אותי בפעם הראשונה לעיר השדה מעיר המחוז נשאר לישון לילה אחד, לא היה בטוח אם הוא רוצה או לא, אבל בסופו של דבר גרם לכך שיצאתי לעבודה בבוקר הראשון עם הרגשת רפיון נעימה בין הרגליים ותחושת שביעות רצון מעצמי ומחיי. ימים ספורים אחרי שהתחלתי לעבוד, בביקור באחד הכפרים בסביבה, הכרתי מורה להתעמלות. הבחנתי בו מחלון משרדו של מנהל בית הספר רץ סביב החצר בראש כיתת תלמידים. האופן שבו התחת שלו נע מתחת למכנסי ההתעמלות הקצרים, והעובי הכמעט לא פרופורציונאלי לגופו הקצר של הירכיים שלו, גרמו לי להתקשות להתרכז בשיחתי עם המנהל, ולהמשיך באיומים גם כשהכריז בקול נפחד וכנוע שימלא בקפדנות את כל הוראותיי. כשצלצל הפעמון עזבתי את משרד המנהל, יצאתי לחצר, נפגשתי פנים מול פנים עם המורה שעמד להיכנס לבניין. מה שראיתי מקרוב אישר את הרושם הראשוני, והצגתי את עצמי. הוא היה נאצי ותיק, מבוגר ממני במספר שנים. גרמתי לכך שיזמין אותי לדירת הרווק שלו, שהייתה גדושה בגביעים שזכה בהם בתחרויות ספורט מקומיות, אביזרים צבאיים מכל סוג, ודגל ומגן המפלגה, ועיטורים, ומזכרות הקשורים בה. כשהבהרתי לו מה אני מצפה ממנו הוא קפץ את אגרופיו ולרגע היה נראה שיזנק לעברי, אבל הוא הסתפק בלגדף בקולניות. לחצתי, והוא היה ממושמע ונאמן מדי בכדי לעמוד בסרובו. בסופו של דבר הוא השפיל את עיניו, ולמרות שהמשיך לנער את ראשו מצד לצד לסימן שלילה, הסכים להקריב את בתולי חור התחת שלו על מזבח טובת המפלגה. דפקתי אותו על הקפיצים הקשים המכוסים בשמיכה קלה של המיטה הצבאית שלו, מוקף בכל מה שסגד לו. היבבות שהתערבו בגידופים שלו כשקרעתי אותו גרמו לי לאקטזה. לא הנחתי לו עד לשעת יציאתו של האוטובוס האחרון מהכפר.

אבל הכפר היה מרוחק, התחבורה בלתי נוחה, ועבודתי השאירה לי מעט שעות פנאי, כך שמשך ימים ארוכים שנראו לי כנצח הפורקן היחידי למתח המיני שלי היה זה שסיפקתי לעצמי במו ידי.

עד שהחלטתי שכך אני לא מוכן להמשיך. במסעדה שבה הייתי אוכל ארוחת צהריים עבד מלצר צעיר עם חזה רחב ושפתיים בשרניות. הוא היה בגובה ממוצע, בטוח בעצמו, מהיר ומיומן בעבודתו , ונראה נקי, רענן ובריא. ראיתי אותו כל יום ורציתי אותו. בירור קצר עליו הוכיח שמצבו מתאים לכוונותי. יום אחד חיכיתי שהמסעדה תתחיל להתרוקן והתרוצצות המלצרים תירגע, ועשיתי לו סימן להתיישב מולי. שאלתי אותו אם היה רוצה לחפש עבודה בעיר אחרת. הוא הופתע ואמר שלא, שהוא נשוי מזה שנה ואשתו בהריון, שלא מזמן קנו דירה, ששניהם נולדו במקום... את כל זה כבר ידעתי. שאלתי אותו מה היה מוכן לעשות בכדי למנוע מצב שבו אף אחד בעיר לא יהיה מוכן להעסיק אותו. הוא דחה את דברי בצחוק כבלתי מתקבלים על הדעת, אני שמרתי על הבעה רצינית והתעקשתי, ובהדרגה ראיתי איך מה שהוא ידע עלי ועל עצמת כח השכנוע שאני יכול להפעיל חודר להכרתו. הוא נראה מודאג. אמרתי לו שאני צריך מישהו שיעזור לי להרדם בלילה עייף ומרוצה. עכשיו הוא נראה מופתע ומפוחד. מסרתי לו את כתובתי ואמרתי לו מתי להתייצב שם.

לפי כל הסימנים הוא היה בתול, אבל חור התחת שלו התרחב בגמישות סביב הזין שלי כבר בפעם הראשונה. הוא לא אהב לא את מה שעשיתי לו ולא את מה שגרמתי לו לעשות. מורת הרוח, הכאב, הדחיה, השנאה, הזעם והתוקפנות העצורה שראיתי על פניו, בכיו ותחנוניו הקולניים שאסתפק במה שכבר נתן לי ואניח לו ללכת, היו הליווי האידאלי לתחושות שסיפקו לי הגוף השרירי והשעיר והתחת המוצק שהתגלו מתחת למדי המלצר. הגעתי לשיאים של התרגשות ולאורגזמות שזיעזעו אותי עד מוח העצמות. היעוד האמיתי שלי כחית טרף מינית שהיה קבור עד אז תחת כובד משקלם של מוסכמות ועכבות, פרץ להכרתי. כשגמרתי להשתמש בו פקדתי עליו לשכב על הגב, לפסק את הרגליים ולאונן, עד שגמר. כשנרגע הבהרתי לו את מצב העניינים במונחים אפילו יותר ברורים מאלה שהשתמשתי בהם במסעדה.

לקבל שרותי מין באופן קבוע וללא שום מאמץ היה הסיום האידאלי לכל יום עבודה מייגע. אלא אם כן פטרתי אותו מכך מפורשות מראש, המלצר בא אלי כל ערב משך קרוב לשנתיים. לא היה צורך לחדש את איומי: עם הזמן, הסיפורים שהסתובבו בעיר על מה שהמפלגה, כלומר אני, מסוגל לעולל למי שמתנגד לה הרחיקו כל הרהורי כפירה מדעתו. לפעמים תהיתי איך הוא הסביר לאשתו את שעות העבודה הארוכות שלו... שיחררתי אותו מהחובה לשרת אותי רק כשהיה מישהו אחר שעשה את זה במקומו, ובכל המקרים, גם כשתחת חדש עורר בי התלהבות ראשונית, אחרי זמן קצר רציתי שוב את זה של המלצר. גיליתי איך לגרום לו להנות מספוק של צרכים שהסתתרו מעבר לסף תודעתו ושעוררו בו דחיה, ובכל פגישה הבסתי אותו פעמיים: כפיתי עליו לשרת אותי ולהניח לי לעשות בגופו ככל שעלה במוחי המשולהב, ואחר כך אילצתי אותו להתמסר בעל כורחו לאינסטינקטים שרצה בכל מעודו להתכחש להם. גירה אותי לראות איך הבעת הזוועה והגועל על פניו נמחקת בהדרגה על ידי הבעת העונג הכפוי המתפשטת עליהם, איך הגבות מתכווצות, המצח מתקמט, העיניים נסגרות, הנחיריים נפערים והפה נפתח למחצה, עד שנשימתו נעצרת, פניו מתעוותות וכל גופו המוצק מיטלטל מעצמת הקלימקס, וצעקה לא אנושית נפלטת מהחזה הרחב. הוא תמיד בכה אחרי שגמר. לפעמים, נסחף בעוצמת ההתרגשות, הייתי מלקק את מה שפלט.

לפני שעזבתי את העיר פרעתי את המשכנתא שלו בבנק. מצבי הכלכלי אפשר לי לעשות זאת ללא קושי ואהבתי לחשוב על עצמי כעל הכלאה נדירה של אינסטינקטים של חיה וגינונים של בן-תרבות".

...

"באותה עיר שדה הפכתי לבעליו של השעון שבדיעבד היה השעון הראשון באוסף השעונים שלי. הוא היה צמוד לפרק היד של איש שישב מולי במשרדי ומשך משום מה את תשומת ליבי. הגבר מולי היה אחד האנשים החזקים באזור, אבל מצבו היה אחר ייאוש. הוא התגרה במישהו שאת הכוח שעמד מאחוריו הוא לא העריך נכון, הפסיד את השפעתו ואת רכושו, אבל ניתנה לו אפשרות להתחיל מחדש הודות להתערבותי. ידו הייתה מונחת על השולחן. מבלי לחשוב פעמיים הורדתי ממנה את השעון והנחתי אותו בכיסי. האיש אפילו לא מצמץ. הראיתי את השעון להרמן, שהחמיא לחושים שגרמו לתשומת ליבי להתמקד בו, ונתן לי הסבר ראשון על האפיונים שגורמים לשעון להיות בעל ערך מבחינתו של מבין ענין-טעם. ענדתי את שעון הפלטינה הזה יום-יום משך כמעט חמש-עשרה שנים, עד שהחליף שוב בעלים.

הרמן הפך לאישיות המשמעותית ביותר בחיי. הידידות איתו עוררה בי רגשות שתיארתי לעצמי שיש לבנים כלפי אבות שלא הפכו אותם למאהבים בכפיה שלהם. לא נטלתי שום החלטה חשובה מבלי להתייעץ איתו. הוא שכב עם נשים. הן הגיעו מברלין, שתיים-שלש בכל פעם, וכלל בלתי ניתן להפרה שקבע לעצמו לא אפשר לאף אחת מהן לשהות באחוזה יותר משבועיים. הוא חפש במין סוג של התעלות רוחנית שהיה זר ובלתי-מוכר לי. בשלב מסוים הוא הציע להעמיד את הנשים ששכר גם לרשותי ואמרתי לו שאני מעדיף גברים. נפתחנו זה בפני זה גם בנושא הרגלי המין שלנו וגילינו שלמרות ההבדל הבסיסי היה לנו גם משהו משותף, זה שהרמן כינה 'העונג האפל'. הוא ידע הכל על עינויים המפיקים את מיטב הביטויים החזותיים והקולניים של אי-נוחות, פחד וכאב, מבלי לגרום לסיבוכים בלתי רצויים. ממנו שמעתי לראשונה, למשל, על השימוש בזנגביל שלא לשם אפיית עוגיות לחג המולד, וממנו קבלתי במתנה את זוג אטבי-הפיטמות המשוננים הראשון שראיתי בחיי".

2.7.1941: "בעיות קטנות שהיו להן פתרונות פשוטים לפני המלחמה הן עכשיו בעיות גדולות.  רצועת התזמון במרצדס שלי נקרעה. כל מה שיכלו לעשות עבורי במוסך זה להוסיף את שמי לרשימת ההמתנה להגעתם של חלקי חילוף, במועד בלתי ידוע. הקצבתי למקס יומיים בכדי שיתרוצץ בין מוסכים ומחסנים בכל העיר בחיפוש אחר רצועה מתאימה. הוא חזר בידיים ריקות: כל חלקי החילוף שלא הוחרמו לטובת הצבא וכל חלק בר-שימוש שמפורק ממכונית בלתי ניתנת לתיקון הם בידי אנשי השוק השחור, והמחירים מופקעים. העמידה הכנועה שלו עם הזרועות התלויות לצידי הגוף, המבט המתחמק-מפוחד המגעיל בעיניו והקול הרועד שבו בישר לי את כישלונו רק הגבירו את הזעם שלי. הוא קבל את כל מה שבהטחתי לו מראש שיקבל אם לא יבצע את המוטל עליו, עם ריבית, משך אחר-צהריים שלם. העבריין הקטן שעושה לי שירותים קטנים מפעם לפעם פתר את הבעיה בלילה אחד. הרצועה שהשיג גנובה. אף פעם לא שלמתי לו בכסף עבור השירותים שלו, אבל הפעם הוא נקב במחיר. נתתי לו את מחצית הסכום. המחסור הופך אותנו לתלויים בטיפוסים כמוהו ומסוגו, והם מוצצים את דמנו. אחרי המלחמה, כשכבר לא יהיו נחוצים, נתלה את כולם על פנסי הרחובות".

4.7.1941: "לפעמים אני מדמיין שאבי הנער נהרג בדרך כלשהי. אני אהיה האיש הנכון להעניק את חסותי לאלמנה וליתום".

7.7.1941: "הנער יבלה את חודש אוגוסט במחנה קיץ של הנוער ההיטלראי בפלדאפינג, לא רחוק ממינכן, על חוף אגם. הוא נרגש, לפעמים נלהב, אבל גם קצת מודאג, ואומר שיתגעגע לסוס... אני שונא את המחשבה על חודש שלם בלעדיו. הוא סיפר לי שאביו הזהיר אותו ללא סייגים בפני כל פעילות מינית, או התנהגות העלולה להיות מפורשת ככזאת, במחנה. חיזקתי את ההזהרה. אני מקווה שישלוט על עצמו". 

...

12.7.1941: "לראשונה אני מתקשה לאזן את הוצאותיי השוטפות. יש פחות אנשים שאני יכול לאלץ אותם להעביר לידי סכומי כסף רציניים. הרבה עשירים נעלמו או התרוששו, והרבה עשירים חדשים מוגנים על ידי אותה עילית שמאפשרת לי לפעול כרצוני, והם מחוץ לתחום. אני פושט בלי רחמים את עורם של אלה שכן נופלים לידי. אין דבר שאיני מסוגל לעשות בכדי להביא לכך שמי שאני מסכים להימנע מלאמלל אותו, או מוכן לפעול לטובתו, ישלשל את שכרי לכיסי במלואו, בכסף או בשווה כסף, עד הרייכספפניג האחרון".

...

22.7.1941: "בשורה טובה: מוסקווה הופצצה!.

...

בגלל הקיצוב החמור בבנזין רוב המכוניות הפרטיות נעלמו מהרחובות."

25.7.1941 עם הנץ השחר: " אתמול אבי-הנער הגיע מוקדם מהרגיל. בלילות שאני משער שהוא יבוא השינה שלי קלה, התעוררתי לגמרי ברגע ששמעתי את המפתח ננעץ בחור המנעול וקפצתי מהמטה. הוא נראה מרוצה מכך שמצא אותי מוכן, סימן לי לשבת על המיטה והודיע לי ש'הלילה נשחק קצת עם הציצים שלך... קראתי בעיתון שסרסור חתך במספריים את הציצים של זונה שסרחה וחשבתי שהגיע הזמן להזכיר לך מה אתה בעצם... אז בו נתחיל בזה שאגרום לך לילל כמו שרק זונה מיללת , ונראה לאן נגיע...'. 

לא ציפיתי לזה. הוא הסביר לי לא פעם את עמדתו בנושא: האשכים והפטמות הם הדרך הכי יעילה להכאיב ישירות למוח. לציצים יש יתרונות משלהן כי כמות קטנה של אנרגיה על מעט עור גורמת לכל כך הרבה כאב... אבל הוא מעדיף 'לטפל בביצים', כי זאת 'פגיעה ישירה בזכריות' של מי שהוא מתעלל בו.

הוא דרש שאכין את הפיטמות שלי במו ידי למה שיבוא אחר כך. הוא רצה אותן 'זקופות, מלאות דם ורגישות'. תפסתי את הפטמה הימנית בין האגודל והאצבע של יד שמאל ועשיתי בה מה שהוא אמר לי: מחצתי אותה חזק, סובבתי אותה ככל האפשר בכוון השעון, חיכיתי עד שהורה לי לסובב אותה בכוון ההפוך, וחוזר חלילה. ואז חזרתי על התהליך עם הפטמה השמאלית. הוא הסתכל במבט מרוכז על כל תנועה שלי. כשהורה לי להפסיק. הפטמות שלי היו קשות וחמות, אבל הוא חייך בזלזול, תפס אותן בין אצבעותיו ומחץ אותן בעוצמה של מדחס. "מרגיש את ההבדל?" הגוף שלי התרומם באוויר, מה שרק הגביר את הכאב. קפאתי על מקומי. 'להמשיך או להפסיק וללכת מכאן?'

לא ציפיתי לשאלה הזאת וידעתי גם שלתשובה שלי אין שום חשיבות, שהוא לא מתכוון להתחשב בדעתי, אבל להפתעתי שמעתי את עצמי מבקש שלא ילך. הוא חייך בשביעות רצון ופנה אל קהל בלתי נראה: 'רבותי! הילדונת אוהבת שמשחקים  לה בציצים!' ואז פנה שוב אלי: 'אז תבקשי יפה!" אחרי שביקשתי יפה הוא רצה שאגיד מה בדיוק אני מבקש שיעשה, ואחר כך רצה שאתחנן... משך כל הזמן הוא המשיך לסובב את הפטמות שלי ובכל פעם ששנה כוון כל הגוף שלי התעקם לצד המתיחה בנסיון להקל במשהו את המתח והכאב, והוא חייך בהנאה והסביר שאנחנו עדיין רק במבוא.

הוא פנה למגירת הצעצועים. כשפתח אותה והסתכל פנימה ידעתי בדיוק במה קיוויתי שלא יבחר, וידעתי גם שזאת תקוות שווא. הוא הוציא שני מהדקי מתכת בעלי שיניים דומות לאלה של תנין, מחוברים בשרשרת כבדה; האטבים שהרמן נתן לי במתנה לפני יותר מעשר שנים. לא ניסיתי להסתיר את הבעת הפחד בפני. הוא הביט אלי  עם חיוך של הבנה הדדית. הוא שם את המהדקים על השולחן, צירף אליהם אזיקים וחבל, הסיר את השעון מפרק היד שלי, אסר את זרועותיי מאחורי הגב, קשר את קרסולי וירכי, והתיישב על הכורסא ממולי. הקושי של תווי פניו הודגש על ידי הבעה של ריכוז וציפייה אכזריים. שני חריצים הופיעו במצח, בין שתי העיניים שלו.

הוא לקח את האטבים ביד, קירב אותם לפנים שלי ופתח וסגר אותם מול עיני, לאט, שוב ושוב... הוא רצה שאחשוב על מה שמחכה לי ולא הצלחתי להמנע מכך . הוא לא מיהר. הוא הצמיד את האטבים לשפתיים שלי, דרש ממני לנשק אותם, ללקק אותם, לטעום אותם... ללחוש להם שאני אוהב אותם... אחר כך הוא חג איתם עיגולים סביב שרירי החזה שלי... פתאום הוא מחץ שוב כמו בצבט בין שתי אצבעות אחת מפיטמותי, סובב אותה בחוזקה והצמיד בתנועה מהירה אטב לחלקה העליון, הרחוק ביותר מהבסיס. מיד אחרי זה גרם לשיני המתכת של האטב האחר להסגר על קצה הפטמה השנייה. הכאב זינק לי ישר למוח. צעקתי. גופי ניזרק מצד אל צד, טלטלתי את ראשי, התפתלתי. תנועות גופי גרמו לשרשרת בין האטבים להתנדנד לכל הכוונים באופן שהגביר את הכאב. הוא נראה משועשע ומגורה. התחלתי לבכות. משך שניות ארוכות ואיומות לא היה מקום בראשי לשום דבר פרט לכאב, אבל לאט לאט התחלתי להירגע.

הוא אחז בשרשרת האטבים כקנטוריון רומאי במושכות מרכבת מרוץ ולא הסיר את עיניו ממני. בכל פעם כשהכאב הפך לפחות חד ויותר עמום, הנשימות שלי הפכו מעט יותר סדירות והיבבות החלו להירגע הוא משך בשרשרת באופן שהבזק חדש, מהיר, של כאב היכה שוב במוחי. הוא לקח את השעון שהוריד מפרק היד שלי, תלה אותו על השרשרת, וטלטל אותו בכח מצד לצד. 'גם הדגל של הפיהרר שלך אוהב לשחק עם הציצים שלך... '. לא הצלחתי להפסיק לילל. נוכחתי מהר שהוא ידע שאפשר להפיק יותר מהאטבים. הוא התחיל להקיש עליהם באצבעותיו, לסובב אותם ולהחזיק אותם שניות אינסופיות במקומם לפני שהרפה, לנתק את שניהם ביחד במשיכה פתאומית שגרמה לשיא חדש של כאב, ולסגור אותם שוב על הפטמות הפצועות מיד כשהבחין בסימני הקלה בפני. הוא פער את לוע האטב, הניח לשיניים התחתונות והעליונות להתקרב ולהסגר חלקית על קצה הפיטמה, השאיר אותו שם כמה שניות ופתח אותו שוב, וסגר שוב קצת יותר, השאיר אותו במקום קצת יותר זמן... בצד אחד, ואחר כך בצד שני... זה פעל כמו הבזקים של אור על מוח של חולה אפילפסיה: כל הגוף שלי התעוות והתנער עם כל הצלפה חדשה של כאב. הוא סטר לי בכח בכל פעם שהבכי השקט שלי הפך שוב ליבבות קולניות או כשגופי נרתע אינסטינקטיבי מהיד שלו למרות שעשיתי כל מה שביכולתי לא לזוז. הבעת ההנאה על פניו נעשתה יותר ויותר פראית.  הוא דיווח לי שהציצים שלי מדממות והזין שלי זקוף. 

ואז הוא הסביר לי את התהליך שיביא לכך שיתיר לי לשחרר את הפטמות שלי משיני המהדקים. אני אמצוץ לו את הזין עד שיתקשה ואז אדאג לכך שהוא יגמור בתחת שלי. פעמיים.

הוא התפשט ונשכב על הגב. גם במצב הנואש שבו הייתי הגוף הגדול, השרירי והשעיר שלו עצר את נשימתי ותשוקה פילסה את דרכה בין להבות הכאב במוחי. עשיתי מה שדרש ממני. כל תנועה ירתה שוק של כאב חריף מהפטמות המעונות שלי, אבל הנחש הלבן שלו התארך, התקשה והזדקף. כרעתי מעל האגן שלו, הפרדתי את שני חלקי התחת שלי, מיקמתי את הזין הזקוף מול החור, התיישבתי עליו, והתחלתי לדפוק את עצמי איתו. כל עצב בגופי התחנן שאמנע מלזוז, אבל ידעתי שאין לי ברירה אלא להמשיך בכל כוחותיי עד לקו הגמר. הוא לא זז, עיניו לא משו ממני. החיוך האירוני שלו גילה עד כמה הוא נהנה להסתכל בפני המעוותות מסבל, שטופי הזיעה והדמעות, בפטמות הפצועות שלי ובגופי המתפתל בכאב. המשכתי להתרומם ולרדת, ללחוץ ולהרפות, לעסות ולחלוב. הסדיזם שלו פעל לטובתי. ככל שמצבי נעשה נואש יותר התרגשותו גברה, ועד מהרה הבחנתי בסימני התלהטות ראשונים: גוון אדום השתלט על עור פניו וצווארו. תחושת הנאה החלה חודרת לאט לאט גם להכרתי, וגלי הכאב מהפטמות כאילו אבדו משהו ממשמעותם והיו פחות קשורים אלי. זיעה הופיעה על מצחו. רציתי להתכופף וללקק אותה.

הקלימקס שלו לווה בצעקה ארוכה שלי: הוא הצמיד אליו בכוח את גופי באופן שלחץ את החזה שלי כנגד גופו המתפתל, הידק בכח את האטבים ומחץ את הפטמות, וגרם לכאב לכבוש שוב כל תא במוח שלי. כשגופו רפה, הוא הוציא את הזין שלו ממני וציווה עלי להתחיל מחדש. בפעם הראשונה בחיי הכנסתי לפה שלי זין שרק יצא מתחת, מכוסה בזרע ובמיצים אחרים, אבל באותו רגע רק שמחתי להרגיש שהוא לא איבד הרבה מזקיפותו. עבדתי עליו בהחלטיות של מי שכל דרכי הנסיגה שלו נחסמו, מבלי להתחשב בכאב. הבעת פניו הייתה מרוכזת וקרה, אבל הזין שלו הראה שהוא אהב את מה שעשיתי לו ואת מה שהכאב עשה לי. התיישבתי עליו שוב. הוא  נהיה יותר גדול וקשה בתוכי. אני חושב שלא הייתי בהכרה מלאה כשהוא התפוצץ שוב בתוכי: לקח לי כמה שניות להפסיק לקפוץ על הזין שלו ולחפש בפנים שלו אות לכך שהסיוט נגמר. הוא הניד בראשו באופן כמעט בלתי נראה לעין. ניתקתי בזהירות את האטבים. ברגע הראשון הכאב זינק שוב לשיא חדש, ואז הוא הלך ונחלש והפך לעמום. אדוות קלות בבסיס הזין שלי ודגדוג קל בעטרה שהתגברו במהירות בישרו לי מה עומד לקרות שניות לפני שזה קרה, ואז המעי שלי התחיל להתפתל סביב המוט העדין קשה בתוכי וכל גופי נשטף באחת מאותן האורגזמות האלימות, המתנפצות, שאני זוכה בהן רק אחרי שעות של הכנה שמביאה את מערכת העצבים שלי למצב קרוב לנקודת שבירה. נשכבתי לצידו. עטפה אותי תחושת הקלה, כמעט אושר, מלווה ברגשות תודה לאיש ששכב בעיניים עצומות לידי. לא העזתי לגעת בו, אבל הייתי האדם המאושר בעולם אם היה מעביר אצבע קלה על פני.

הוא קם, שמעתי את זרם השתן שלו מצלצל במי האסלה ואחר כך את המים זורמים בברז הכיור, כשחזר הוא נראה רענן ומסודר והוא פנה מיד לדלת היציאה. עצמתי את העיניים בתקווה לישון קצת לפני שאצא לעבודה".

25.7.1941 בערב: "כשהתעוררתי בדקתי את הנזקים מול הראי. הפטמות שלי נראו כאילו ניגרסו, עם חתכים, דם קרוש, וחתיכות עור רופף, ועם גלדים התחלתיים על קצותיהן. כיסיתי כל אחת מהן ברטייה בכדי למנוע את החיכוך עם החולצה, אבל בכל רגע משך היום הייתי מודע להן. לא הפסקתי לחשוב עליהן, ועליו, ועל עצמי".

"נבוכתי כשראיתי את מבט הדאגה והחמלה בעיניו של הנער כשמצבי נחשף לפניו. הרגשתי מושפל על ידי הפטמות המעונות שלי. הן עדיין נפוחות, אדומות, ופצועות. אמרתי לו שזה קרה בפגישה עם אביו, הלילה. 'למה הוא עשה לך את זה?'

עניתי לו במשפט ששמעתי ממנו: 'הוא אוהב להכאיב לי'.

'אה!' רצונו של אביו הוא חוק בעיניו, ולהתמסר לו ולהכנע לרצונו היא זכות. אין עוד מלבדו. 'הכי טוב לא להרגיז אותו, זה מה שאמא שלי אומרת שצריך לעשות'.

'לך הוא מכאיב?'

'רק לפעמים, כשמגיע לי. ואז הוא אומר שיש לי מזל שיש לי אבא שמחנך אותי'.

'גם לאמא הוא מרביץ?'

'לא. אבל היא תמיד עושה מה שהוא רוצה ולא עושה מה שהוא לא מרשה לה'.

'מה הוא לא מרשה לה?'

'לשים לק על הציפורניים... לצבוע את השפתיים, ללבוש גרבי משי, לדבר עם גברים ברחוב... לדבר בטלפון כשהוא לא בבית...הוא גם לא אוהב שהיא שולחת מכתבים למשפחה שלה מבלי להקריא לו אותם קודם, אבל את זה היא דווקא כן עושה, אבל הוא לא יודע. לפני שהיא התחתנה איתו היא הייתה מאורסת למישהו אחר, שהוא עכשיו טייס בחיל-אויר. סבתא אמרה לי שאבא השתלט לה על המוח ועוד לפני שידעה מה באמת כדאי לה היא ביטלה את הארוסים והתחתנה איתו, בגלל זה סבתא לא באה אף פעם לבקר אצלנו. שמעתי את אמא שואלת עליו מישהי שפגשנו ברחוב ושהבנתי שמכירה את משפחת הטייס. היא אמרה שהיא מפחדת שיקרה לו משהו במלחמה. זה אומר שאיכפת לה ממנו. גם את זה אבא לא יודע...' ".

...

"איבדתי את שיריון הדמוי העצמי הגברי והתוקפני בו הייתי עטוף שנים. איני גאה בעצמי, אך עולמי הפנימי רגוע מאי-פעם. אני משועבד לגבר אחד ומנוצל על ידו. אני מתחלק איתו וברשותו באהבה ובגוף של זכר שני, צעיר וכנוע. אם רק הכל היה יכול להמשך כך לתמיד...". 

30.7.1941: "הנער יוצא למחנה הקיץ מחרתיים. מחכה לי חודש שלם בלעדיו. אימו תבלה את החודש עם משפחתה. אביו נשאר בברלין.

...

כשאמות ימצאו על צווארי שרשרת עם מדליון ובו תלתל בלונדיני זהוב".

...

3.8.1941: "האיום לשלוח אותו לנקום את נקמת האשכים הכרותים של אביו הוא מטה קסם מחולל נפלאות. מספיק שאזכיר למקס את החזית המזרחית בכדי שיפיג את שעמומי וישעשע  אותי משך שעות. הוא מתחנן שאחוס עליו, מתפלש לרגלי, מבצע בדבקות כל הוראה טפשית שאני נותן לו, משפיל את עצמו בכל דרך, מציע לי להתעלל בו ולנצל אותו בדרכים שאפילו לא עלו בדעתי... עד שאני מאבד עניין בו, ושולח אותו עם בעיטה בתחת להתקפל ככלב בפינת המשרד ואוסר עליו לזוז משם עד להוראה חדשה. אם אני רק לוחש את המילה 'רוסיה' כשאני דופק אותו אצלי בבית הוא מרקיד כל סיב בשרירי התחת שלו סביב הזין שלי, ואם אני עושה זאת כשהלשון שלו בתחת שלי, הוא מגיע איתה למקומות שרק הוא יודע למצוא".

...

"בבחירות לרייסטאג בספטמבר 1930 זכינו בניצחון מטאורי".

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...