מעיל עור. צילום: Robert Sheie, Flickr.

 >  >  > 

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך - פרק ו'

יש רגעים בהם הייתי רוצה להיות מסוגל להתפלל, או לעשות עסקה עם אלוהים... "

"למרות שחשבתי עליו יום יום מהרגע שהפרידו ביננו, והבטחתי לו את זה שוב ושוב במכתבי אליו, מסיבות שונות עברה יותר משנה עד ששלחתי לאחי את הכסף הדרוש בכדי שיוכל לברוח מהמשפחה האומנת ולהצטרף אלי במינכן. לא ראיתי אותו כמעט שנתיים. הוא כבר לא היה ילד. הוא היה כמעט בן שש-עשרה, גבוה לגילו, רזה ושרירי, עם הבעת פנים רצינית וחיוך מתגרה, ודמיון מדהים לאבינו. הוא עדיין רצה אותי. קיוויתי למנוע בעיות בחיים המשותפים שלנו על ידי מחשבה וארגון. הבהרתי למפתח-זהב שאני דורש ממנו לכבד את אחי ולדאוג לצרכיו היום-יומיים, אבל רק אני אדונו ורק לי, לא לאחי, הוא חייב לציית. הסברתי לאחי את מהות מערכת היחסים ביני ובין מפתח-זהב, ואיך רציתי שישתלב בחיינו. הבטחתי לעצמי לתרום לשלום הבית על ידי חלוקה צודקת של אוני בין השניים. אבל המצב היה מורכב מדי מכדי שלא יופיעו קשיים. חיי הזוג שניהלנו אחי ואני בגלוי לא יכלו שלא להשפיע על מפתח-זהב. הוא לא הגיב ישירות ולא התלונן על הצורך להתחלק בי עם אחי, אבל  בדרכו הפסיבית הפך את שאלת השירותים שהוא חייב לספק לאחי והמידה בה הוא חייב להיענות לדרישותיו לכלי שאיפשר לו לגרום לי קורת-רוח או כעס ותסכול, לפי בחירתו. אחי התקשה למצוא את מקומו, לעיתים קרובות הרגיש עצמו מוזנח על ידי, והוא חיבל בשלום הבית בכדי למשוך את תשומת ליבי. גיליתי עד כמה חיים בשלישיה הם מסובכים, אבל לא חשבתי להכנע. יום אחד הודעתי לשניהם שאני לוקח את הפיקוד ואעשה זאת לפי כלל פשוט: המטרה של חיינו יחד היא לעשות שיהיה לי טוב. אני אנהל כל היבט של חייהם, חובתם היא לציית, אני אעניש אותם כראות עיני על כל מה שיהיה לדעתי עבירה על החוקים שקבעתי, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול ללכת. התחלתי בזה שחייבתי את מפתח-זהב להעביר לידי מדי חודש את כל משכורתו, הפרשתי ממנה לעצמי את הסכום שלדעתי הייתי זקוק לו ואת השאר החזרתי לידיו מידי שבוע לצרכי משק הבית; שלחתי את אחי לעבוד כשוליית-בנאי, גם הוא חוייב למסור לי את שכרו ולהסתפק בדמי-כיס שבועיים, ודחסתי מזרון נוסף למחסן עבורו לצד זה של מפתח-זהב. הענשים שהטלתי על אחי היו גופניים, הקל ביניהם היה שלילת-חופש על ידי קשירה וכליאה; אחד הקשים הצריך נר וגפרור, וסמרטוט בכדי לסתום לו את הפה. מפתח-זהב אהב את הכאב שגרמתי לו, כך שעונשיו היו "עבודות כפיה", עיסוקים חסרי משמעות שגזלו ממנו זמן וצמצמו את שעות השינה שלו. הוא בילה לילות בהפרדת עדשים ירוקים מאדומים מקערה גדולה בה ערבבתי את שני הסוגים, או בסימון והעתקת כל המילים הכוללות אות, או אותיות, משמי או משם המשפחה שלי מאחד הספרים שעדיין הרשיתי לו להחזיק ברשותו. הודעתי לשניהם שיש מספיק מין בחוץ, ושהם יקבלו את הזין שלי כשיתחשק לי, ורק אם אמצא אותם ראויים לו. דאגתי לכך שחייהם יהיו קשים ואהבתי את זה מהרגע הראשון. אהבתי את אווירת החרדה הכנועה שקבלה את פני בכל פעם שחזרתי הביתה והם ידעו שיהיו בני מזל אם לא אצווה עליהם למחוץ אחד את הביצים של השני עד שאצא שוב, לחפש פורקן לזין ולאגרופים שלי בחוץ. (אחרי שנים, בפעם האחרונה שנפגשתי עם אחי, כשהשתכרנו יחד ערב יום החתונה שלי, הוא סיפר לי שכשלא הייתי בבית הוא היה דופק את מפתח-זהב. כך שהחיים שלהם לא היו כל כך מרים כמו שבזמנו נהניתי לחשוב...)

אף פעם קודם בחיי לא היה לי טוב כל כך. מבלי שנידרשתי לפרנס את עצמי היה לי יותר כסף בכיסי מאשר אי פעם, אהבתי את הפעילות ואת היוקרה שרכשתי לעצמי  ב-אס-אה, התאמנתי באופן סדיר במועדון הספורט, כשהתחשק לי הבאתי את כוח הסבל של מפתח-זהב לשיאים חדשים או הענשתי את גופו המתעבה ומתחזק של אחי משך שעות. היה לי מין תמיד כשרציתי. מפתח-זהב ואחי התחרו על הזין שלי, וסביב בחורים כמוני, גברברים צעירים אלימים בחולצות חומות, חגורות עור עבות, מכנסיים רחבים סביב האגן וצמודים לרגליים, ונעליים צבאיות, הסתובבו תמיד נערים וגברים זמינים, מוכנים לספק כל דרישה."

"תחושת הכוח שגרמה לי נכונותם של גברים להיכנע ולהתמסר לי ולאפשר לי לעשות בהם כרצוני הייתה משכרת."

 ...

19.4.1941:"הקלימקס הדהד עדיין בכל סיב בגוף שלי. הנער שכב לצידי ערום על הבטן, ברכיו מכופפות וכפות רגליו באויר, הסנטר נשען על אגרופים צמודים, המרפקים שקועים במזרון, השפתיים הילדותיות הבשרניות חצי-פתוחות בחיוך. התאמצתי לחקוק בזכרוני את הקשתות המושלמות שיוצרים פילחי התחת שלו מהיכן שהן נפרדות מהגב שלו עד שהן מתאחדות עם ירכיו, לשימוש בשעות שאין לי אותם לפני."

יום ראשון 20.4.1941 היה יום חג לאומי: רייך אלף השנים חגג את יום-הולדתו של הפיהרר. מלווים בהוריהם, כל תלמידי בית הספר של הנער התכנסו בו לבושים במדי 'הנוער הגרמני', הפלג הצעיר של הנוער ההיטלראי. תומס חכה על המדרכה לפני חנות הטבק בכדי לראות את הנער לבוש המדים יוצא אחרי סיום העצרת. "מלווים בצלילי מוסיקה של שירי לכת מרמקולים ובדגלים מתנופפים, הנערים נראו גאים וגבריים בכובעי המצחייה הצבאיים שחבשו לכבוד החג, בחולצות החומות ומכנסי הקורדרוי השחורים הקצרים המגוהצים בקפידה, מקושטים באותותיהם, חגורים בחגורה עם אבזם מתכת מצוחצח, עם רצועת זרוע רחבה עם צלב קרס, ומטפחת צוואר קשורה בחישוק מעור. רוב ההורים, כולל אמו של הנער, נשאו על הזרוע או על החזה את סמל צלב הקרס. אבי-הנער לא נראה. חשבתי שרק עירום הנער נראה מלבב יותר מאשר במדים... הוא הבחין בי, נופף בידו וחייך חיוך רחב. בדרכי הביתה, חשבתי שיש משהו מבייש בתלות שלי בו, אבל לא הפסקתי לחייך מאושר."

...

"הלשון שלא הצלחתי לגייס לטובת הזין שלי למדה להטריף את חור התחת שלי. מקס הפתיע אותי שוב. הוא דבק במטרה ולא מתעייף. גם אם זה עתה רוקנתי את עצמי בתוכו, במוקדם או במאוחר לשונו מביאה אותי לזקפה נוספת והוא מקבל פרס על מאמציו: דפיקה נוספת. אחרי הצהרים הוא בילה שעות עם הלשון שלו בעומק החור שלי."

...

21.4.1941  לפנות בוקר: "אבי-הנער דפק אותי הלילה עם האגרוף שלו. כשפנה ללכת, מבלי שיורה לי לעשות זאת, ליוויתי אותו בזחילה אל הדלת." 

21.4.1941 בערב: "לפנות בוקר, לפני שהיפלתי את עצמי רצוץ על המיטה, כתבתי את המשפט הנ"ל בכדי להשאיר עדות מיידית למה שקרה בלילה. התעוררתי לקול המנעול בהרגשה שרק עכשיו נרדמתי. זינקתי לעמידה. הוא נכנס, זרק לעברי את מפתח מגירת שולחן הכתיבה וציווה עלי להוציא ממנה חבל קשירה, למסור לו אותו, לחזור למיטה ולשכב על הבטן. הוא פשט את המקטורן ותלה אותו על גב הכסא, קשר אותי במיומנות למסגרת המיטה עם רגליים מפוסקות ודחף כרית תחתי בכדי להגביה את התחת שלי. חשבתי שירכב עלי. הוא התחיל להפשיל את השרוול הימני של החולצה שלו ואמר לי בטון טקסי שלכבוד יום ההולדת של 'הרב"ט הקטן' נעשה חגיגה: הוא יזיין אותי בתחת עם האגרוף שלו.

האגרופים שלו הם המרשימים ביותר שראיתי בחיי. לחשוב על אחד מהם חודר דרך החור שלי ועושה את דרכו לתוכי ובתוכי, גבל בבלתי אפשרי. היה ברור לי שאני עומד לעבור את אחד הלילות הקשים ביותר בחיי. הוא, בכל מקרה, רצה להיות בטוח שהתהליך יגרום לי רק סבל, ואת כל הסבל האפשרי. הוא הראה לי צנצנת זכוכית שהביא איתו ובה חומר צהבהב שנראה סמיך וגרגרי, והסביר לי בסיפוק שבעוד שהחומר יגרום רק לעיקצוץ קל לעור כף היד העבה שלו, הוא יעשה שמות ברירית המעיים שלי... ידעתי שאין טעם להתחנן... קברתי את פני במיזרון. לא היה דבר שלא הייתי נותן בכדי להיות כבר אחרי זה... הוא הפריד בתוקף את שני חצאי התחת שלי, השחיל אצבע לחור שלי ודחף אותה פנימה. החומר צרב את דפנות המעי שלי כאש. התפטלתי כמטורף, עד שעצמת הבעירה פחתה והפכה  לפחות בלתי-נסבלת. ידעתי שהרע מכל עוד יבוא, ואמנם הרגשתי מיד שמשהו שבשום אופן לא יכול לחדור לחור התחת שלי מתעקש בכל זאת לפרוץ לתוכי דרכו. עצמת הבעירה גברה שוב והצטרף אליה כאב חד של רקמה נמתחת, על סף קריעה, או מעבר לו. כף ידו השניה לחצה את פני אל תוך המזרון בכדי לחנוק את צעקותי. התקשיתי לנשום ובכיתי ללא הפסקה.

איני יודע מה כאב יותר: החדירה, או מה שהוא עשה אחר כך עם האגרוף שלו בתוכי. הוא הכאיב לי במקומות שאף פעם קודם לא הרגשתי. הוא הפסיק לשרוק ולצחוק רק בכדי לספר לי עד כמה אני חלקלק וחם והדוק בפנים... עד כמה הוא נהנה מכל רגע... שחבל שלא הזמין חברים לחגיגה, 'הם היו נהנים לדחוף את האגרוף שלהם לתחת של קצין אס-אס מייבב ביום ההולדת של אדולף...' ... אני חושב שהכרתי התערפלה כמה פעמים, אבל ההקלה לא ארכה יותר מכמה שניות.

אין לי מושג כמה זמן זה נמשך.

כשהוא משך פתאום את האגרוף החוצה ניכר למרות וילון ההאפלה אור ראשון כחול-אפור בחוץ. הוא שחרר אותי מהכבלים ודרש שאמצוץ לו. הוא היה בשלבים מתקדמים של זקפה וגמר מהר. הוא התרומם ויצא אל חדר האמבטיה. כשחזר, דוחף את הזין למכנסיים, הוא שם יד כבדה על הכתף שלי, הורה לי לשמור טוב על החבל לשמוש חוזר, ויעץ לי לדחוף קרח לתחת בכדי להקל על הכאב ותחושת השריפה. משהו גרם לי לגרור את עצמי שוב על הרצפה אחריו עד הדלת; הוא יצא מבלי להביט לאחור. אין לי קרח בבית, אבל מלאתי את האמבטיה במים קרים והתיישבתי בהם. כל הגוף שלי רעד. המים התעכרו ככל שמפי-הטבעת שלי נפלט כל מה שהצטבר בו,  אבל הכאב הלך והתעמעם. שטפתי את עצמי, התישבתי שוב במים נקיים וקרירים ונירדמתי בישיבה. כשהתעוררתי, הכאב ותחושת השריפה בתחת נעלמו אבל הרגשתי רצוץ וחסר כוח. הכרחתי את עצמי לקום וגררתי את עצמי לחדר. הבוקר התעוררתי מאוחר, חופשי מכאב, עם הרגשת מלאות במעיים, עם התרוממות נפש מסוימת, כאילו עברתי בהצלחה איזה טקס חניכה של שבט פראי, ועם זקפה. למרות השעה המאוחרת נתתי לאצבעות ולדמיון שלי לעבוד היטב. הקלימקס היה חזק, וכמעט מיד הזדקפתי שוב. משך יום העבודה התעללתי במקס רק במידה ההכרחית בכדי לא לפגוע בסדר הטוב: החכוך המהנה של הזין החצי זקוף שלי בבד התחתונים שגרמו לי המחשבות על הלילה שעבר הספיק בכדי להקל עלי  לשאת יום נוסף של פעילות שיגרתית.

תהיתי אם אשמע אחרי הצהריים מהנער הערה כלשהי על מאורעות הלילה, אבל כל מה שאמר זה 'אבא אומר שאתה לומד את מקומך ושהוא מרוצה ממך. שאלתי אותו אם יפסיק להרביץ לך והוא אמר שלא, שאם יפסיק אתה מיד תתחיל לשכוח את מה שלמדת...'

חשבתי לעצמי שהוויתור על הקשר עם אביו, ממש כוויתור על הקשר איתו, הוא כוויתור על החיים."

...

24.4.1941: "הוא דפק אותי מיד כשנכנס. כשנשכב עלי הרחתי את הזעה שלו ורוק נאסף בפה שלי. אני אוהב להרגיש איך הריח שלו חוסם כניסת כל מידע אחר למוחי. ברגע שנלחץ לתוכי גמרתי. אחרי שהתפרק, ועד שמצצתי לו לפני שהלך, שכבתי על הברכיים שלו והוא חבט בתחת שלי משך יותר מחצי שעה. תחילה עם היד שלו, עד שלהט, ואחר כך עם חגורת -המדים שלי. כשעמד כבר ליד הדלת הוא הוציא לאט חפיסת סיגריות ומצית מכיס המקטורן, ובטון הקול המשועשע שבו הוא משתמש כשמצב רוחו מרומם הוא שאל: 'אתה אוהב לשתות שתן?' גמגמתי ש 'אף פעם...' הוא צחק בסיפוק: 'מצוין, אז שלי יהיה הראשון...' "

...

 28.4.1941: "עמיתים לעבודה מקבלים בשמחה תפקידים בארצות הכבושות. זה משתלם מבחינה כלכלית וכדאי מבחינה מקצועית. קצין איתו היו לי יחסי ידידות עזב אתמול להולנד. אשתו התנגדה, אבל לדבריו היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. קצין במסדרון המקביל לשלי סיפר לי שהוא מברר את האפשרות להישלח לצרפת. הוא אמר שייאלץ להשאיר את המשפחה בברלין בכדי לא לגרום לאשתו להיפרד מהוריה הזקנים, אבל אני יודע שהייתה להם מטפלת צרפתיה לפני המלחמה... אתמול המפקד רמז לי על האפשרות להשלח לתפקיד אחראי בגנרלגוברנמן, חלקי פולין הכבושים שלא סופחו לרייך.  אמרתי שאמלא כל משימה שתוטל עלי כמיטב יכולתי, אבל הסברתי שמסיבות אישיות אני מעדיף לא לעזוב את ברלין כרגע. למזלי בינתיים יש מספיק מתנדבים כך שההיסתיגות שלי לא גרמה לבעיות, והייתה לי אפילו הרגשה שהוא הציע מה שהציע בכדי שלא ארגיש מקופח לעומת אלה שנשלחים... אני עובד על זה שהוא לא ירצה שאעזוב. יותר מתמיד אני מקפיד לבצע כל משימה במסגרת תפקידי במהירות, בקפדנות ובדייקנות מוחלטות. הדרך בה אני מנהל את אלה שמתחתי משחררת אותו מהצורך לעסוק בהם, הוא יודע שאת רוב הדוחות שאני מעביר בשתיים-עשרה בצהריים לחתימתו הוא היה אמור למעשה לכתוב בעצמו, ודאגתי שיגיע לאזניו שכשהוא נעלם מהמשרד אני מחפה עליו. (עד כמה שידוע לי אין לו הרבה מה להסתיר, אבל הוא פחדן). אבל כל זה לא אומר שאיני בסכנה. אני סומך על עזרתו של הרמן וקשריו, אבל המחשבה על כך שייתכן שייווצר מצב שבו אאלץ לעזוב את ברלין ולהיפרד מהיקר לי מכל הקשתה עלי להירדם הלילה. מוחי דמיין את הדרכים הכי מטורפות בכדי להימנע מזה. יש רגעים בהם הייתי רוצה להיות מסוגל להתפלל, או לעשות עיסקה עם אלוהים... "

1.5.1941:"הלילה שתיתי את השתן של אבי-הנער. ידעתי שזה יקרה: משפט הפרידה שלו בביקורו האחרון היה חד-משמעי. שמעתי את המנעול והספקתי לעמוד, ערום פרט לשעון, מוכן לציית, עוד לפני שנכנס לחדר. הוא שלח אותי לפקוק את האמבטיה ולכרוע בתוכה. הסרתי את השעון ומיקמתי את עצמי על ברכי. הוא התקרב, נעמד מעלי, פתח את כפתורי המכנסיים, שלף את הזין שלו והשתין עלי. קודם על הראש הרכון שלי, אחרי זה על הפנים שהפניתי כלפיו לפי הוראתו, בהמשך לתוך הפה שציווה עלי לפתוח, ולבסוף על כל הגוף שלי, עד שהזרם נחלש ונגמר. הוא הצביע על ראש הזין שלו בכדי להורות לי למצוץ טיפות אחרונות ישירות מהחור, ואחר כך פקד עלי ללקק ולשתות את השתן שהצטבר תחתי. לא היה דרך לעמעם  את הטעם ואת הריח של השתן שהפכו לגירוי סנסואלי אחד, תוקפני, חדרני ומעורר בחילה, ואת כובד משקלה של ההשפלה: על ארבע, עם העכוז מתנוסס כלפי מעלה, מלקק  שלולית של שתן...  אבל לא הפסקתי ללקק. וגם לא הפסקתי לבכות. גם לא כשאיים עלי שאם אמשיך לדלל את השתן שלו עם הדמעות שלי הוא ישתין עלי שוב, וגם לא כשהשתין עלי שוב...

גם כשלא היה יותר מה ללקק הוא לא הורה לי לצאת מהאמבטיה. הוא עזב אותי וחזר לחדר. חיכיתי לשמוע את דלת הדירה נפתחת ונסגרת, אבל כל מה ששמעתי מעברה השני של דלת חדר האמבטיה היו רעשים קטנים, ואחריהם שקט מוחלט. הוא לא יצא מהדירה שלי. בסופו של דבר נרדמתי במקומי. התעוררתי מספר פעמים בכדי לחוות שוב את חוסר הנוחות, הגוף השבור, הריח הבלתי-נסבל, זכרון ההשפלה... והתעוררתי כשהופיע פתאום שוב בדלת חדר האמבטיה בבוקר. הוא היה ערום, והוא מיהר. הבנתי מיד: הזדקפתי על הברכיים ופתחתי את הפה. הוא השתין לתוכי. הריח והטעם היו חריפים יותר מאשר בלילה הקודם, אבל לא הנחתי לזה להסיט את תשומת ליבי מהמטרה: לבלוע כל טיפה. מבלי להפנות אלי מבט או מילה הוא ניקה את עצמו במהירות ועזב את הדירה תוך דקות. לא היה סימן שהעיד שהבחין בכך שהזין שלי הזדקף למראהו ומהרצון לשרת אותו. סיימתי גם אני את עיניני בו במקום, התרחצתי והלכתי לעבודה. משך הבוקר מוחי זיקק וטיהר את זכרון הלילה, וכעבור כמה שעות הרהרתי ללא כל מרירות בחוויה האינטימית שההשפלה, הכניעה וההתמסרות לו ולדרישותיו העניקו לי. מפתיע עד כמה קל וטבעי לי לקבל ולברך את מה שאני מקבל ממנו."

משך החדשים מאי, יוני ויולי 1941 תומס מזכיר קרוב לשלושים פגישות בביתו עם אבי- הנער. יש מעט תיאורים מפורטים, אבל ניתן להבחין בדפוסים שחוזרים על עצמם. אבי-הנער דפק את תומס תמיד מיד אחרי שהגיע, עינה אותו, ולפני שהלך תומס מצץ לו. מכות עם כף יד פתוחה על התחת החשוף של תומס ותשומת לב מיוחדת לביצים שלו - מכות, בעיטות, הצלפה, משיכה, סיבוב  או מעיכה - מוזכרים תמיד, וכל דרך אפשרית שימשה בכדי להתעלל בכל חלק אחר של גופו. באחת ההזדמנויות אבי-הנער דחף עפרונות בין אצבעותיו ולחץ אותן באגרופו. מצבן היקשה  על תומס להשתמש בידיו משך ימים.

...

6.5.1941  לפנות בוקר: "הוא בא בכל לילות ימי שני וחמישי, שעות ספורות אחרי שדפקתי את בנו אחרי הצהריים. הוא אוהב כנראה לזיין אותי במיטה שעדיין רוויה במה שעשינו בה הבן שלו ואני. ליתר זהירות, אני תמיד לבד בלילות. ויתרתי על ההנאה שבלגרום למקס לישון על הרצפה קשור לרגל המיטה שלי אחרי שהשתמשתי בו לפני השינה, ועל השירותים שהיה מספק לי למחרת: כל לילותיי שייכים לאבי-הנער, גם אם ברובם אני מחכה לו לשווא. אני משתעשע במקס במשרד, ומתעלל בו ומזיין אותו בתחת בביתי כמה פעמים בשבוע. וכשאין לי משהו יותר מעניין לעשות, אני מתמסר למה שהלשון שלו יודעת לעשות לחור שלי משך שעות..."

...

29.5.1941:" אני מעונה באותם הענויים ועל ידי אותם המכשירים שהשתמשתי בהם בעצמי על גופם של אחרים. רק מנקודת המבט של קרבן אני ער לאינטימיות שהכאב יוצר בין מענה ומעונה. האם זאת המטרה וזה הפצוי?

הוא נהנה ללעוג לי על חוסר הגבריות שמוכיחות הזיקפות והאורגזמות שהתעללותו גורמת לי, על בכיינותי, על התמסרותי וכניעתי לו... 'אם הייתי קושר לך רצועה לצוואר ומוליך אותך על ארבע ברחוב היית רץ בשמחה אחרי'... 'אם היית פחות מכוער ויותר צעיר הייתי מוריד אותך לזנות, אוסף את הכסף כל זמן שהתחת שלך היה טרי בשוק, ואחר כך מוכר אותך לאיזה סרסור של זונות זולות...'  אני לא אוהב שלועגים לי. אבל לכפוף את הראש תחת בטויי הבוז שלו זה לקבל משהו שאני צריך."

...

במקביל למערכות היחסים של תומס עם הנער ואביו (כפי שכתב באחת ההזדמנויות: "אחרי הצהריים הייתי כהן במקדשו של ארוס, בלילה הייתי קרבן על מזבחו של  פאלוס"), הוא שימש גם כספק מצרכים ושרותים למשפחה. הודות לכספו ולקשריו בשוק השחור המזווה המרושש בבית הוריו של הנער התעשר לעיתים קרובות במוצרים שלא ניראו בו מאז שהתחילה המלחמה. "הסחורה בחלקה גנובה, בחלקה מגיעה מהכפרים, נשלחה מהשטחים שנכבשו, או הובאה על ידי חיילים בחופשה, אבל תמיד יקרה באופן חסר פרופורציה למחירה לפני המלחמה". בנוסף, עם בוא האביב, הוא הציע - והותר לו - לארגן פיקניקים למשפחה, אחד הבילויים היחידים האפשריים עדיין. הוא נמנע למעשה להשתמש בדלק המוקצב לו לצרכיו בכדי שבימי שבת בבוקר יוכל להתייצב מול בית המשפחה במכונית עמוסה בכל הדרוש ולהסיע אותם אל מחוץ לעיר. "בגלל הקיצוב החמור אין הרבה אנשים שיש להם בנזין בכדי לצאת לפיקניק במקומות שהתחבורה הציבורית לא מגיעה אליהם, כך שבמרחק מה מהעיר אפשר למצוא בקלות קרחות עשב אידיליות בחורשות עצי אורן ענקיים, ירוקים כהים, בהן אנחנו לבד או כמעט לבד". הוא זה העוסק בהכנות לארוחה על השמיכה הפרושה, המגיש את המזון שהביא איתו, והדואג לאיסוף ולנקיון לפני החזרה לעיר. והוא זה המעסיק את האם בשיחה כשהאב מזמין את הבן לטיול בחורשה והם נעלמים בין העצים. "קל לעורר את סקרנותה ולמזלי גם הגזמות וסיפורים מופרחים בעליל מתקבלים על דעתה ללא בקורת, כך שלא קשה להסיח את דעתה."

לעומת זאת, ביום  10.5.1941: " הם נעלמו לכמעט שעתיים. האישה התחילה לדאוג וכבר לא לא ידעתי על מה לדבר איתה. לא יכולתי להפסיק לדמיין מה השניים עושים שם אחד לשני בסתר החורשה... כשחזרו לא הבנתי איך האם לא קוראת על פניהם המשולהבות מה שהתרחש ביניהם".

וביום 24 במאי: "הגעתי לביתם כמה דקות לפני השעה שנקבעה לי וחיכיתי להם במושב הנהג. ציפיתי שמאמצי הימים האחרונים וסכום הכסף הלא מבוטל שעלו לי המצרכים בסל הפיקניק שבתא המטען יזכו אותי בביטויי שביעות הרצון שהיו שכרי. אבל מרגע שראיתי את אבי-הנער יוצא משער הבית ומתקדם אל עבר המכונית הבנתי שקרה משהו לא טוב: עקביו הרעימו על שביל הבטון וקווי פניו החזקים היו מעוותים מכעס. הבעת הפנים הנסערת של הנער שהזדרז בעקבותיו, וזאת של האם שמיהרה אחריהם, אישרו את הרושם הראשוני של סערה מתקרבת. כשיצאנו לדרך הנער נצמד לאימו במושב האחורי והיא לחשה בטון מרגיע באזניו. הפרופיל של האב הלך והחמיר באופן שלא הבטיח טובות.

כשהגענו, אחרי שמיקמתי את הכסא המתקפל של האב במקומו הקבוע, העסקתי את עצמי בראש רכון בפריקה, פריסה וסדור כל הנחוץ לארוחה. מפעם לפעם הצצתי אל עבר אב הנער. זקוף על כסאו, הוא נראה איום כזאוס, מלך אלי האולימפוס, מטיל הרעם והברק. המנעותה של האם מהמלל שאפיין אותה הגבירה את תחושת השקט שלפני סערה. הנער נע ממקום למקום. הבעת היאוש והעצב על פניו שברה את ליבי.

להפתעתי, הוא ניגש אלי פתאום ובקש ממני ללוות אותו לטיול בחורשה. באופן אינסטינקטיבי עיני התרוממו אל עבר האב. פניו היו מופנים מאיתנו. למרות שלא נשמע כל רעש, קלטתי את נהמת האזהרה העמוקה שהדהדה בחזהו. ידעתי שהיום, יותר מבכל יום אחר, להענות לבקשתו של הנער יהווה חציית קו שאסור לי לחצות. אך המבט בעיניו כישף אותי.

בין העצים, מיבב, הוא ספר לי שבמכתב שהגיע הבוקר לביתו, מנהל בית הספר שלו דווח להוריו שהוא נתפס לפני מספר ימים מעשן בסתר בחברתם של קבוצת תלמידים הידועים כפורקי משמעת. במשרדו של המנהל הוא הודה שאת הסיגריות שעישנו הוא גנב מאביו... הוא הסביר לי שרצה בקרבתם של נערים גדולים וחזקים אלה, המטילים אימה על כל שאר התלמידים... הוא חזר על כך ש"ביקשתי סליחה והוא היה צריך לסלוח לי...", ורצה מין. הייתי מבולבל ומודאג, אבל גופי נסחף. אחרי שגמרנו, אני בתחת שלו והוא בפי, ערסלתי את גופו הרפוי משך זמן מה בזרועותיי, נישקתי, ליטפתי ועודדתי אותו.

כמעט מיד אחרי שהצטרפנו להוריו, האב התרומם מכיסאו, התקרב אלי בצעדים כבדים והזמין אותי בטון חמור ומאיים לסבוב נוסף בחורשה. בקושי התגברתי על תחושת השיתוק שאחזה בי והלכתי בעקבותיו, מצפה לרע מכל.

הוא הוביל אותי לאזור של עצים סבוכים, צמודים אחד לשני. בפניו לא היה צל להבעת העליונות וההנאה המשועשעת שאני רגיל לראות בהם. הוא זעם. התקדמנו בשביל צר בין עצים סבוכים, הוא לפני, ללא מילים, ואני אחריו, תוהה בפחד על מהות העונש המחכה לי. בשלב מסוים הוא אמר שהוא צריך לחרבן, הורה לי לחכות, והתרחק. ניסיתי לנצל את הדחייה הזמנית בבצוע גזר הדין שידעתי שפסק לי בכדי לאמץ את עצמי לעמוד בכבוד בכאב שהוא עומד לגרום לי. כשקרא לי להצטרף אליו, הלכתי בכוון הקול. הוא חיכה לי עומד ברגליים מפוסקות בקרחת עשב קטנה, תחת השמיים הכחולים, עם המכנסיים והתחתונים על האדמה, סביב קרסוליו. באור השמש, שער הערווה שלו היה אדום, עם נצנוצים מוזהבים, והזין המפואר שלו נראה עוד יותר מרשים מהרגיל. טבעת הזהב הבריקה. השיניים שלו היו חשופות במשהו שלא היה חיוך. הוא הורה לי להתקרב, הצביע עם ערימת הצואה שהפריש ושאל אותי, באותו טון חמור של קולו הצרוד שעור העורף שלי מצטמרר למשמעו, אם אכלתי כבר פעם חרה. "צואה מסריחה, טרייה מהתחת". את מה שקרה אחר כך אני מעדיף לסכם, לא לתאר. אכלתי חרה וניקיתי עם הלשון את החור שממנו הוא פלט אותה. בדרך בחזרה, לפני שיצאנו מבין העצים, הוא הסתובב אלי, ציווה עלי לפתוח את הפה וירק לתוכו. 'זה ישפר לך את הטעם' ...  

זכרון תחושת הגירוי המחליאה שעורר בי בצוע מה שהוא דרש ממני לא מרפה ממני. לפעמים, הידיעה שלעולם לא אוכל לסרב לבצע שום הוראה שלו גורמת לי להרגיש כמקולל. אבל אלה חוקי המשחק ואני לא רוצה ולא מסוגל, או אולי רק לא רוצה, להפסיק לשחק.

האדם היחידי שאכל את החרה שלי היה צועני. הוא היה אחד הגברים הראשונים שאסרתי, עיניתי ודפקתי במחסן, מיד אחרי ששכרתי אותו לשימושי האישי, זמן קצר אחרי שהצטרפתי לגסטפו. זאת הייתה תקופה נפלאה של אופוריה: התחושה של כוח בלתי מוגבל, האפשרות לעשות בגברים אחרים כרצוני, להפר את החוק או לעקם אותו לפי שקול דעתי, גרמה לי לאקסטזה של אכזריות ומין. הצועני, שריצה בעבר עונש באשמת גניבה, הואשם בקיום יחסי מין עם נערה גרמניה. שני אחיה טיפלו בו מיד כשגילו את המתרחש והשוטרים במשמרת הלילה השלימו את המלאכה כשהגיע לתחנת המשטרה. אני ראיתי אותו במקרה כשהובל לחקירה בבוקר. הגוף השחום החבול תחת קרעי הביגוד שעדיין השתלשלו ממנו, העיניים המלוכסנות שבקושי נפתחו, העור הקרוע על עצמות הלחיים הבולטות, והשפתיים הבשרניות השסועות גירו אותי משום מה וגרמתי לכך שחקירתו תועבר לגסטפו, ולמעשה לידי. הוא הודה בקיום היחסים וטען שלא הכיר את החוק שאסר אותם. והוא רעד מפחד: שוטרי הלילה טרחו ליידע אותו שהעונש לבני-סוגו  על פגיעה בטוהר הגזע  הוא  מאסר ללא הגבלת זמן במחנה ריכוז עם עבודת פרך, או עיקור. אני רק הוספתי שלאור עברו האנטי-חברתי בסמכותי להטיל עליו את שני העונשים יחד, אם אבחר בכך.

כך שלא היה קשה להגיע איתו לידי הבנה. הוא בילה שמונה ימים במחסן. אף פעם קודם לא נפל לידי צועני. הבוז שחשתי כלפיו עורר בי תשוקה,  ושניהם הזינו זה את זו בהדדיות. איני יודע אם ניתן לייחס לגזעו את הגמישות יוצאת הדופן של גופו הקצר והשרירי, את האופי הלוהט של המיניות שעוררתי בו בעל כורחו, ואת וויתורו המוחלט על כל שמץ של כבוד-עצמי בכדי לרצות אותי. לא ניכר בו כל סימן של דחייה כשחרבנתי על רצפת המחסן והוריתי לו מה לעשות. הוא זחל על ארבע אל עבר ערמת הצואה, הרכין את ראשו מעליה וליקק. לפני ששחררתי אותו גילחתי את שער ראשו השחור. אפילו אימו, אם הייתה פוגשת את שבר הכלי המרוטש והמרוצץ  שגירשתי מהמחסן, לא הייתה מזהה אותו כבנה".

ביוזמתו של האב תומס לווה את אימו של הנער לאופרה, לטיולים בגנים ולשייט בסירה באגם. היעדרויותיה מהבית נוצלו היטב על ידי האב והבן. עם הזמן  נוכחותו של תומס לצידה כבר לא עוררה באישה נבוכות. "אני מניח שתפקידי כמשרת המבצע את פקודות בעלה מרגיע אותה."  

26.5.1941:"הנער מאוהב במורה צעיר בבית הספר שלו! הוא ספר לי על כך מיד כשנכנס למכונית היום. עד עכשיו שמר על זה בסוד, אך התוודה אתמול בפני אביו. לא ידעתי איך להגיב, בחרתי להתייחס למה שאמר כאל משהו חסר חשיבות, אבל הידיעה גרמה לי לאי שקט. במיטה הוא היה נלהב כמו תמיד ואמרתי לעצמי שכנראה באמת לא קורה שום דבר משמעותי, אבל אחרי שגמרנו, ערום, אדום פנים, ועדיין פעור עיניים, הוא דיבר שוב על המורה... אם הוא היה מדבר עלי בטון החולמני-מהופנט, שכור מאהבה, שבו דיבר עליו, לא הייתי מבקש שום דבר נוסף מחיי.. ".

29.5.1941 :"המורה הוא מורה למתמטיקה. לבקשתו של הנער, חיכינו בפתח חנות הטבק בכדי שאוכל לראות אותו כשייצא מבית הספר. הוא בחור יפה, עם עור חיוור ושער בלונדיני קצר, בנוי טוב, אך בעל הופעה לא גברית במיוחד. ניחשתי שיש לו תחת כדורי וכשראיתי אותו מאחור נוכחתי שאמנם צדקתי - אני כמעט תמיד מנחש-, ושהפלחים העגולים נראו מצויין כשהלך. השתמשתי בכל הסופרלטיבים הנחוצים בכדי לא לאכזב את הנער והסעתי אותו לשעור הרכיבה. עצמת הרגשות של הנער כלפיו מדאיגה אותי, אבל הנכון הוא להפגין שהכל כמנהגו.  

עוזר הרוקח הקטן גויס. הוא יליד 1922. רק לפני חודשיים גויסו ילידי 1921. שני בחורים בריאי-מראה בני גילו שאני מכיר הצליחו לקבל שחרור, אחד מהם עקב 'צליעה מילדות' לגמרי בלתי נראית לעין. אני מתוסכל וכועס. התרגלתי לנוחיות וליעילות של שרותיו. מצד שני, אם אני מנסה להיות פטריוטי, אני מדמיין אותו בבסיס צבאי מלא צעירים גרמנים נזקקים וחושב על כל מה שהוא יכול לעשות עבורם... אני מקווה שהוורמאכט ידע להכיר בערכו.

כאיש גסטפו אני מקבל תלושי הקצבה למזון כ"עובד כבד", ומה שאני יכול לקנות תמורתם מספיק לצרכי. המצרכים הלא מוקצבים יותר ויותר קשים להשגה ומחירם הולך ועולה. ניר טואלט וסבון מתקבל על הדעת הם מוצרי-מותרות. למזלי, אספקת הטבק שלי מובטחת: בעליו של חנות הטבק מעורב בעסקי השוק השחור, ושנינו יודעים שמוטב לו להבטיח לעצמו את חסותי. הוא מאפשר לי לקבל פעם בשבוע את הכמות הרגילה במחיר של לפני המלחמה, ומבלי לעמוד בתור האין-סופי מול דלת החנות."

...

2.6.1941: "מתח בין הנער, הרוצה להתקרב אל המורה בתקווה שיגיב בעניין, ובין אביו שאסר עליו כל מגע איתו מחוץ לכיתה. ניסיתי  להסביר לו במילים רכות שהעולם, מעבר לבועה הקטנה הבטוחה שאביו יצר עבורו, הוא מקום מסוכן, ושלא כדאי שיחשוף את מה שחייב להישאר סוד בפני מי שלא ברור מראש שכבול אליו בכבלים המבטיחים שלעולם לא יפגע בו. ראיתי רק עקשנות בעיניו.

השבוע, בשיחה בין חברים לעבודה על מהלך המלחמה, הערתי שעכשיו, אחרי שגרמניה הביסה את צרפת, גירשה את הבריטים מהיבשת, כבשה את יוגוסלביה ויוון, כרתה בריתות עם בולגריה וטורקיה, ולמעשה שולטת על כל אירופה, הכרחי לעקור מהשורש את המרקסיזם. אמרתי שחוזה האי-התקפה עם הבולשביקים רק נותן להם זמן לחזק את מכונת המלחמה שלהם. אחד מהנוכחים שאל אותי אם אני חושב שאני יותר חכם מהיטלר. השאר הסתכלו עלי בלי להגיד מילה. התגובה סביבי הפתיעה אותי. השאלה הרוסית היא נושא לדיונים בלתי פוסקים בכל מקום. כל ילד גרמני יודע מי האויב האמתי שלנו. בכל אופן הסברתי שדיברתי בלי לחשוב, התנצלתי, ונראה היה שהענין נשכח. הבוקר זימן אותי המפקד למשרדו. לפי הגירסה שהגיע לאזניו "העברתי ביקורת על הפיהרר". רק הודות לשנות השרות ללא דופי שלי הוא החליט לא לשקף את המאורע בתיק האישי שלי. שוב הבטחתי שלא עלה בדעתי למתוח ביקורת, והכיתי על חטא. הוא ייעץ לי לרסן את נטיותי האנליטיות כשמדובר בנושאים החורגים מתחום סמכויותי. אני אוהב להיות נאמן ומסור, אבל שונא להיות מושפל על ידי אנשים שלא מגיעים לקרסולי. האם מישהו מנסה לדחוק אותי לפינה? האם המישהו הזה יודע למה אני מסוגל כשאני נדחק לפינה, ואת מי אני יכול לקרוא לעזרתי?"

5.6.1941:"אחרי שיחה נוספת עם אביו,  הנער קיבל את מרותו, אבל הוא חולה אהבה. הוא מפוזר, עם מצב רוח הפכפך: מדוכדך, או דרשני וקשה לריצוי. הוא מתלונן על מיחושים שונים ומוזרים."

7.6.1941: "ברשותו של אביו הנער בילה איתי את כל היום. בבוקר הוא רק רצה שאחבק אותו, ודפקתי אותו רק לקראת הצהריים. המין מעסיק את גופו אבל לא את רוחו. דאגתי מראש שיהיו לי מספיק תלושים, ואכלנו במסעדה. האוכל היה מתקבל על הדעת, המחיר היה בלתי סביר. אחרי זה הלכנו להצגה בתיאטרון נוער, אבל כשיצאנו מצב רוחו היה ירוד מאד. כשחזרנו לביתי הוא שוב ביקש שנישכב מחובקים, ולא דיבר. קשה לי עם העובדה שאיני יכול לעשות דבר בכדי למנוע שיסבול."

9.6.1941:"סבלו של הנער גרם לאביו לשנות את עמדתו והוא החליט לעזור לו לכבוש את מושא אהבתו. נטייתו לעצב עבור בנו מציאות שאינה מתחשבת במה שמקובל כמציאות על שאר בני התמותה מוכרת לי היטב. אמו של הנער, שאינה מודעת למשמעות התפקיד שהוטל עליה, תזמין את המורה לפיקניק משפחתי בשבת הקרובה.

עמית לעבודה סיפר הבוקר שבנו בן ה-20, שגוייס רק לפני שלשה חדשים, מיועד לחזית. לפני שגוייס הוא היה תלמיד בקונסרבטוריום. למרות טון הגאווה שבקולו, המבט של האב הביע דאגה. יורגן טוב הלב ובעל הלשון הכי זריזה במחלקה, הבטיח לו מיד שמהר יותר ממה שהוא חושב יראה את בנו צועד בריא ושלם בתהלוכת הנצחון ביום החג שיוכרז לכבוד החיילים שיחזרו... 'דגלים בכל החלונות, תופים ומוסיקה צבאית, צלצולי פעמוני-הכנסיות, מחיאות כפיים של אזרחים אסירי-תודה, ילדים מנפנפים בדיגלונים, נשים משליכות פרחים...' ... האווירה נעשתה קלה יותר. ראיתי את הבן זמן קצר לפני שגוייס, נושא תיבה של כינור. הוא נראה ביישן, לא גברי וחלש. אני לא חושב שישרוד. המלחמה משפרת את הגזע".

12.6.1941: "המורה קבל את ההזמנה והוטל עלי לדאוג לכל הדרוש. הילד נרגש מאד. מיניותו עולה על גדותיה."

13.6.1941: "אביו של הנער גבה ממני הלילה בכפל כפליים את מחיר ההנאה שהעניק לי בנו אחרי הצהריים. הוא נראה מתוח, והתמסר להתעללות בי ברכוז שגבל בדבקות פנטית. התקשיתי להתאושש מהמצב של טשטוש דמוי הלם בו עזב אותי, ועברו כשעתיים עד שהצלחתי  להירדם. התעוררתי שבור ורצוץ. הריח הסמיך שלו שעדיין עפף אותי גרם לי מיד לזקפה נוקשה, אבל  עור הזיין המגורה, האדום והלוהט מענויי הלילה שעבר לא סבל את מגע היד שלי. על הפרינולום, בנקודת המפגש בין כיפת האיבר לגזע, היה פצע קטן.  וויתרתי על הסיפוק העצמי ועמדתי באמבטיה תחת זרם מים קרים עד שהפין הכואב התכווץ והצורך הדחוף חלף. מקס שילם את המחיר. יש בקרים שרק ההתעללות במקס מאוששת אותי מחוויות הלילה הקודם."

14.6.1941:"אספנו את המורה לפני בית הוריו, ברובע של מעמד בינוני-עליון. הנער היה עצבני, אבל אני חושב שרק אביו ואני הבחנו בכך. האב הסתתר מאחורי ארשת פנים מרוחקת. לי היה קשה לוותר על ההזדמנויות בהן יכולתי להזין את עיני בתחת העגול של המורה מבלי שאיש יבחין בכך. הגעתי באופן סופי למסקנה שהוא הרבה יותר מתאים לסיפוק צרכי שלי, מאשר את אלה של הנער... אחרי הארוחה הנער תימרן בכשרון את המורה להצטרף אליו לסבוב בחלק היותר סבוך של החורשה. הם חזרו מוקדם יותר משחשבתי, קודם המורה ואחריו הנער; שניהם סמוקי פנים. היה ברור שמה שהתרחש ביניהם לא היה טוב. הנער לא הרים את מבטו ולרגע נראה לי שהיה על סף הבכי. המורה נראה מוטרד, ובהזדמנות הראשונה התייחד עם האב ודיבר איתו בהתרגשות.

למרות פטפוטיה של האם, זרה למתרחש מתחת לפני השטח, הנסיעה חזרה העירה הייתה שקטה ועגומה. הסעתי את המורה לביתו ואת המשפחה לביתה. ניפרדתי מהאם ומהבן, אבל האב לא יצא מהמכונית. חזרתי למושב הנהג בציפיה להוראות, אבל הוא רצה להתחלק איתי במה שלדברי המורה התרחש בחורשה. הנער התוודה בפניו על אהבתו. מזועזע, המורה הרגיש חובה לדווח מייד לאב, והודיע שידאג לכך שהנער לא יהיה בכתתו בשנה הבאה. האב ענה שהוא לא רואה מקום לבהלה, והזכיר שבני-נוער 'עוברים כל מיני שלבים', אבל לא נראה לו שזה הרגיע את המורה . אבי-הנער דורש שאנקוט באותה עמדה בה הוא בחר: להתמיד במסר שהנער, כמו כל מתבגר, צריך ללמוד להתגבר על אכזבות ולהתאושש מכשלונות. אני כואב את כאבו של הנער, אבל החמיא לי שהאב פנה אלי כאל שותף בחיי בנו."

16.6.1941: "הנער מסוגף, רזה וחוור. הוא התפשט ונשכב על המיטה וכשהצטרפתי אליו בקש ממני לדפוק אותו לאט לאט. הוא שכב בעינים עצומות, הרים והוריד את האגן שלו בתנועות קטנות, ונראה שקוע בהזיות אפלות. אני מלא פחד בפני מה שקורה לו..."

19.6.1941: "כשהגעתי לשער בית הספר בכדי לפגוש את הנער ולהסיע אותו לשעור הרכיבה פגשתי שם את אביו. הנער לא הלך לבית-הספר מאז יום שלישי. הוא מסרב לאכול, בוכה כשחושב שלא רואים אותו, מתקשה להרדם, מתעורר לעיתים קרובות בלילה, ומסתובב חסר-שינה במיטה משעות הבוקר המוקדמות. הדאגה המשותפת לנער ביטלה את חוקי המשחק הישנים ביננו. הצעתי את מה שהיה בראשי מאז שנפרדתי מהנער לפני שלשה ימים: לקנות לו סוס-רכיבה. אין דבר אחר שמלהיב אותו באופן שמאפשר לקוות שיסיח את דעתו מאהבתו חסרת התקווה. האב בירר איתי את פרטי ההצעה שלי. הסברתי שאני לוקח על עצמי את הרכישה ואת הוצאות האחזקה. הוא הסכים. מחר אתחיל את הברורים והמגעים הדרושים."

...

22.6.1941:"משך כל היום משודרת בכל ערוצי הרדיו הכרזתו של הפיהרר, נקראת על ידי גבלס, בה הוא מודיע שבשעה 03:15 תקפו 190 דיוויזיות של מדינות הציר את ברית המועצות! המערכה הסופית! זה המבצע הצבאי הגדול ביותר בתולדות אירופה, ותחילתו של פרק חדש בהיסטוריה של גרמניה, אירופה, והעולם כולו.

הלילה אבי הנער נכנס במפתיע עוד לפני שנרדמתי. ביקוריו בימי ראשון נדירים. הוא לא בזבז זמן על הקדמות, ציווה עלי להוציא את החבל הצהוב והאזיקים מהמגירה, אסר את זרועותיי מאחורי הגב, חנק את הביצים שלי בכבל והתחיל מיד להתעלל בהן. הוא היה ברוטלי מתמיד, או אולי כוח הסבל שלי נשחק, אבל התחלתי לבכות כמעט מיד כשהתחיל, ומהר מאד כל חבטה, הצלפה או מחיצה של הביצים הקשורות שלי גרמו לי לצעוק. המונח השחוק "בלתי נסבל' הוא היחידי שעולה בדעתי בכדי לתאר את הכאב שגרם לי. הוא דרש שאסבול מבלי להתלונן, ראיתי שהוא מתרגז ומאבד את הסבלנות, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי. בלסתות נעולות ומבין שיניים חשופות הוא סינן  שילמד אותי לציית  כמו שמלמדים כלב... כל צעקה שלי גרמה לכך שיהדק עוד יותר את הקשר שחנק את הביצים שלי ויסטור לי בכוח על פני, וכשהשתתקתי, הרפה מעט את לחץ הכבל על הביצים שלי, אבל כשהמשיך להתעלל בהן שוב לא הצלחתי למנוע שיפרצו צעקות חדות מפי, והוא שוב הידק את הקשר וסטר לי. אף פעם לא סטרו לי כך. כל סטירה הייתה כחבטה באלה כבדה, טלטלה את כל גופי, זעזעה לי את המוח בין דפנות הגולגולת והקפיצה את שק הביצים שלי כמכת חשמל. אור לבן עיוור אותי מתחת לעפעפיים. בשלב מסוים שמעתי את עצמי צועק כפי שלא צעקתי מעולם, צועק ללא הפוגה. הוא היכה בפני ובביצים שלי בפראות...

מבלי שנדע זאת, באותה שעה, במרחק 700 ק"מ מזרחה, כארבעה מיליון חיילים חצו את הגבול לתוך ברית המועצות בחזית בת 2000 ק"מ, מהים הבלטי עד הים השחור.

...עבר נצח, אני מניח שלא יותר מדקה, עד שמנגנוני ההגנה במערכת העצבים שלי הצליחו לשלוט שוב על התנהגותי ואפשרו לי לנסות לציית לו ולרצות אותו בכדי שיקל באכזריות העינויים. נשכתי את שפתי התחתונה עד שהרגשתי טעם דם בפי, הפסקתי לצעוק, הבכי הפך לגעייה ואחרי זה ליללה אילמת. הוא הפסיק לסטור לי ופרם את הקשר האחרון, ההדוק מכולם, בחבל, מחץ את הביצים שלי באגרוף, הזהיר אותי שכל קול שאשמיע יחזיר אותי לגיהינום, והמשיך להתעלל באשכים שלי בכל דרך אפשרית אבל מבלי לחצות את הגבול שמעבר לו אני מרגיש שאני מאבד את שפיות דעתי. כששבע ושחרר את האזיקים, נפלתי על צידי על המיטה, בעיניים עצומות. לא הצלחתי להרים את ידי אל עבר הכבל בכדי לשחרר את הלחץ. הרגשתי את ידיו עושות זאת. הכאב שגרם הדם שפרץ לעורקים החסומים שנפתחו גרם לגופי להתדרדר אל הרצפה. שמעתי אותו מחזיר את החבל ואת האזיקים למגירה. כשגל הכאב נפוג ופתחתי את העיניים, הוא כבר לא היה בחדר.

הידיעה על המלחמה עם ברית המועצות הוציאה את מקס משווי המשקל הרעוע שלו. משך הבוקר הוא נהיה יותר ויותר בלתי שקט עד שהפך לבלתי ניתן לשליטה לחלוטין. הבכי והצעקות שלו נשמעו בכל הקומה וראיתי מבעד לזכוכית החצי-אטומה של דלת המשרד שלי שנאסף קהל לפניה. הוא לא הגיב לסטירות בפנים, והפסיק לצעוק והנמיך את קול היללות שלו רק אחרי שהצלפתי בו עם סרגל מתכת. דווקא הכאב הרגיע אותו. ציוויתי עליו למלא את הפה במים ולנשום דרך האף, ואיימתי להצליף בו שוב ללא רחמים אם תיזול טיפה אחת של נוזל מבין שפתיו. הצורך להתרכז השתיק אותו סופית. בסופו של דבר הוא היה מסוגל להסביר את סיבת ההתקף. אביו היה שבוי מלחמה ברוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה וחזר לביתו מסורס, ללא שיניים, ולא היה מסוגל לשון בלילה משך שנים... יש משהו מרתק בברבאריות הפרימיטיבית של העמים האסיאתיים... פתיחת החזית עם ברית המועצות עוררה במקס את השדים שהביא איתו אביו ממחנה השבויים. חשבתי על הביצים של אבא שלי, שהוא הצליח לא לסכן במלחמת העולם הראשונה, ותהיתי איך היו חיי אם היה מגוייס וחוזר מהמלחמה בלעדיהן... אמרתי למקס שאני מתחייב חגיגית לכרות לו את הביצים ולעקור את שיניו אם יאבד עוד פעם את השליטה על עצמו במשרד שלי. אנחנו לא בשוק של צוענים.

בין הסוסים הפרטיים המוחזקים בבית הספר לרכיבה שלשה עומדים למכירה. מדריך הרכיבה של הנער המליץ לי לקנות עבורו אחד מהם, שלדעתו מתאים לצרכים שלו מבחינת הגיל, הגודל, האופי וההרגלים. למזלי, מחירו הוא הסביר ביותר בין השלשה. זה סוס זכר צעיר ללא יחוס, חום, עם רעמה לבנה. הוא יבדק על ידי אחד מעמיתי לעבודה, רוכב מנוסה, ועל ידי וטרינר. אקנה אותו אם דעתם תהיה חיובית. דיווחתי טלפונית לאביו".

23.6.1941:"גם היום הנער לא הלך לבית-הספר..."

...

26.6.1941:"אין דבר נפלא יותר מלאחוז בזרועותיך נער אסיר תודה. דעתם של המומחים הייתה חיובית, קניתי את הסוס ושלמתי עבור אחזקתו משך כל השנה הבאה. אבי-הנער קבל את הצעתי שילווה את בנו לשעור הרכיבה הראשון על הסוס שלו. הוא סיפר לו שאני מימנתי את רכישתו ומשלם את הוצאות אחזקתו. מעמדי בחייו של הנער חזק ומוכר".

30.6.1941: "אהבות גיל ההתבגרות בוערות בעוצמה, אבל מתכלות מהר... הנער חזר לתפקד כמקודם, והוא נלהב, פעיל, חושני ואוהב. אני לא יודע אם הוא חולם על המורה למתמטיקה בלילות, אבל לא שמעתי אותו מזכיר אותו. הוא מדבר רק על הסוס...

...

הוורמכט מתקדם במהירות בכל הגזרות של החזית הסובייטית."  

1.7.1941:"לא הייתי מחליף את חיי באלה של אף אחד אחר!"

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...