מעיל עור. צילום: Robert Sheie, Flickr.

 >  >  > 

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך - פרק ה'

הבנתי שהוא גרם לי למעשה לשחק במשחק שאמנם נהניתי ממנו, אבל לא הייתי מודע לו ולא הייתי זה שקבע את כלליו.

זיכרונות שנשמרו נעולים משך עשרות שנים מציפים אותי שוב בעוצמה שלא ניתן לעמוד בפניה. אימי התאהבה באבי והתחתנה איתו למרות התנגדות הוריה. הוא היה הבחור הכי חזק והכי יפה בסביבה, והיא הייתה בהריון.

כשהוא נעצר, נשפט על הכאה ברוטלית של גבר שלטענתו התגרה בו, ושאיבד בתגרה איתו עין אחת ושמונה שיניים; ונדון למאסר, אני הייתי בן שמונה ואחי היה בן שנתיים. אימא התפייסה עם הוריה והתנסינו לראשונה בחיים שקטים ומסודרים. כשהייתי בן עשר וסיימתי ארבע שנות חנוך חובה סבא רשם אותי לבית ספר של הכנסייה. ואז פרצה המלחמה. אני זוכר את ההתרגשות של המבוגרים. אני זוכר שאחר כך אף פעם לא היה מספיק אוכל ושנעלתי נעליים עם סוליות מעץ, אני זוכר אי-שקט כללי, פחד, וידיעות על מוות, אבל את המלחמה עצמה חוויתי, כמו שאר בני גילי סביבי, כמשהו בלתי מציאותי, ללא שייכות אמיתית לחיינו. ללא כל אזהרה מוקדמת אבי הופיע בדלת הבית. כמו לאסירים רבים אחרים אופשר לו להשתחרר מהכלא בתנאי שיתגייס לצבא. אבל הוא נשאר בבית: הודות לקשריו הוא שוחרר מחובת הגיוס. אף אחד ושום דבר, לדבריו, לא היה שווה שיסכן את חייו עבורו.

מהרגע הראשון שראיתי אותו חיוניותו הקסימה אותי והפחידה אותי.

אבא ואימא רבו כל יום. היא באה אליו בדרישות והוא כינה אותו בשמות גנאי, היא שברה צלחות והוא קילל והיכה באגרוף בקירות. לילה אחד היא נסגרה בחדר השנה והוא שבר את הדלת... אחי ואני התכווצנו במיטה אחת ואטמנו את האוזניים בכדי לא לשמוע אותה זועקת ומיללת... למחרת, כחודשיים אחרי שהוא חזר, היא נעלמה מהבית לתמיד. סבא וסבתא, שאבא אסר עליהם כל מגע איתנו, עזבו את השכונה זמן קצר מאוחר יותר. אף פעם לא ראיתי שוב את אף אחד מהם, ואף פעם לא ניסיתי להתחקות אחר עקבותיהם; לימדתי את עצמי לא לחשוב עליהם. אבי ארגן מחדש את חיינו. הוא הוציא אותי מבית הספר בכדי שאעשה את עבודות הבית והחצר ואעמוד בתורים בחנויות. הוא היה חוזר הביתה בערב עם קצת מוצרי מזון, או עם קצת כסף, או בידיים ריקות. אף פעם לא היינו שבעים, אבל התרגלנו להתקיים עם תזונה מינימאלית. הגודל שלו והמזג שלו לא השאירו לי ברירה אלא לציית ועשיתי כל מה שהוא דרש, אבל לא היה קל לרצות אותו, והוא אהב להכאיב לי. הוא היה חסיד של ענישה במכות כף יד פתוחה על תחת חשוף. הוא היה חזק ואני הייתי כמעט ילד. הכאב היה יכול להיות נסבל אם היה מדובר בהתרעה; הוא היה חד ושורף והתפשט בכל הגוף בגלים אם דובר בעונש, וכל מכה זעזעה כל עצב בגוף כשהיה מדובר באי-ציות. וכשכעס באמת הכאב השיק את גבול הבלתי נסבל. למדתי להביא את עצמי למין מצב של ניתוק מהמציאות שעזר לי לטשטש במדת-מה את תחושת הכאב. הייתי משכנע את עצמי שזה לא קורה לי, שזאת הצגה, שאני לא אני, שאני זה הוא... אני זוכר איך הוא היה מביט בפני כמכושף כשהכה אותי.

ערב אחד, אחרי ששלח את אחי לישון, הוא הסביר לי ש'לגבר יש צרכים', ו'שמי שהיה בכלא יודע שנערים צעירים יכולים לשמש לעזור לו להתפרק לא פחות טוב מאשה, ולפעמים יותר טוב מאשה'... ו'שמה שיש בבית חוסך את המאמץ לחפש את זה בחוץ'... הוא הפשיט אותי, עשה לי כל מיני דברים שהכאיבו לי וגרמו לי לבכות, ודפק אותי בתחת. אותו דבר קרה גם למחרת, ובכל ערב אחרי זה. בהתחלה שנאתי את זה, כל היום פחדתי ממה שיקרה בערב ואחרי שאחי היה הולך לישון הייתי מתחנן בפני אבי שיניח לי, אבל די מהר התרגלתי. הייתי בוכה, אבל כובש את הראש בכר ומתמסר לו בסבלנות. אחרי שהיה גומר הוא היה מצמיד  אותי אליו, מלטף אותי עד שנרגעתי ומחבק אותי עד שנרדמתי. משך הזמן התחלתי לרצות לספק אותו, שיהיה מרוצה ממני, וכשלימד אותי איך להרגיש טוב בין הגופים הערומים שלנו אחרי שהכל נגמר התמכרתי להנאה שחכוך הזין שלי בגוף שלו היה גורם לי ". תוך זמן קצר תומס הנער הפך לקוטב הסביל במערכת יחסי  מין, בין התמסרות אהבים לבין אונס, עם אביו. "עברתי לישון במיטה שלו, ואני לא זוכר שחשבתי שאני רוצה שזה יהיה אחרת."

...

"לא המהפכה של 1918 ולא סיום המלחמה נחרטו בזכרוני כמאורעות יוצאי דופן".

בגיל שש-עשרה, ארבע שנים אחרי שהפך למאהב של אביו, תומס כבר לא דמה לילד בן השתיים-עשרה שאביו ייעד לספוק צרכיו. הוא היה למתבגר בלתי מרוצה וחסר שקט. "הכל זה עניין של הורמונים. הגוף שלי גדל, המוח שלי כבר לא היה מוח של ילד, והתחלתי להתבייש בצורך שלי להיכנע לאבא ולשרת אותו. לא לבכות כשאבא הכאיב לי היה הצעד הראשון שלי במרי נגדו. כי לבכות, לייבב ולילל בחוסר אונים, היה משך שנים חלק ממה שהוא ציפה ממני. הבכי שלי הגדיר אותנו: הוא היה הגבר ואני תחליף לאישה. לבכות 'כמו ילדה' היה סמל של חולשתי ונכונותי להתמסר לו; של הכוח שלו והשליטה שלו בי. לא לבכות היה הנצחון הראשון שלי עליו, הצעד הראשון בדרך שבסופו של דבר הובילה אותי רחוק. אבל עברו שנים עד שהצלחתי להתקדם בה: פחדתי להפסיק להיות מה שתמיד הייתי.

הוא הבין שמשהו משתנה, שהחוק הבלתי כתוב שלפיו התנהלנו, שאין ולא יהיה בבית גבר אחר מלבדו, מאוים. יחסו אלי הפך לקר וחמור, דרישותיו ממני התרבו ונהיה בלתי אפשרי להשביע את רצונו. הוא איים לגרש אותי מהבית, השפיל אותי בפני חבריו, דפק אותי בפראות והכאיב לי בכל הזדמנות."

תומס מצא פורקן חלקי לאי-השקט וחוסר שביעות הרצון שלו בפעילות גופנית אינטנסיבית.  הוא התאמן בהתאבקות, איגרוף, והרמת משקולות במועדון ספורט וכשהתאפשר עבד כסבל בתחנת-משא. "האימונים הפיסיים ואווירת התוקפנות במועדון הגבירו באופן חד את המתח המיני שממילא הייתי שרוי בו תמיד, אבל התרגשות זאת הייתה מלווה בתחושת חוזק וגאווה שאהבתי. גם היום פעילות גופנית מאומצת או תוקפנית מגרה אותי מינית.". פיתוח כושר גופני וסיבולת הפך לגביו, כמו שהיו לגבי רוב עמיתיו במועדון, לפולחן. הרבה מהמתאמנים הצעירים היו יוצאי צבא וחברים בארגונים בעלי אופי צבאי, לאומני ואנטי-קומוניסטי, שהוצאו מחוץ לחוק לאחרונה. בערבים היה מצטרף אליהם לשתיית בירה ולחפש אחר תגרות (אבל לא לבילויים עם זונות, מהם התחמק בטענה שחשש להדבק במחלות מין). כמוהם, היה לו אגרופן ברזל תמיד בכיס והוא למד להכות באכזריות. "גיליתי את הטעם המתוק של הכוח, של היכולת לעורר פחד, להשפיל, ולגרום נזק". בתקופה זאת הוא התוודע לראשונה לצלב הקרס ולדמותו הפוליטית של היטלר, שעוררה בו רגשות הערצה. "הרשימה אותי הגדולה שבאכזריות מוכרזת בגלוי, בעוצמה ובהחלטיות. התעוזה לגרות ולשחרר באנשים את חוש הצייד.

הייתי בן שש עשרה, חיית-פרא חזקה, פראית ותוקפנית מחוץ לבית, עם זין שכבר היה גדול מזה של אבי, אבל לא הייתי מסוגל למרוד בעריצותו. לא הייתי מסוגל לאפשר לגבריות החדשה שהרגשתי בתוכי להתבטא בנוכחותו. משהו בי עדיין היה זקוק להיות כפוף לאגרוף הבזלת שלו. אני מניח שזה מה שגורם סוג מסוים של אבהות: הורגלתי לצעוד על המסילה שקבעו רצונו ואימתנותו ולא העזתי לסטות ממנה, לא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי שלא תחת צילו של הענק תחתיו גדלתי. הרגשתי בטוח רק אם המשכתי להיות מה שתמיד הייתי. כך שבלעתי את כעסי ותסכולי והמשכתי למלא את כל חובותיי בבית ולשאת את העונשים שהטיל עלי. אבל ירקתי לאוכל שלו לפני שהגשתי לו אותו או אוננתי לתוכו בסתר.

בשנת 1923 מלאו לי תשע-עשרה שנים. זאת הייתה שנת-השיא של האינפלציה. לעיתים רחוקות אכלנו משהו אחר מאשר תפוחי אדמה, או שימורים, דגים מלוחים אם היה מזל, ולעיתים קרובות רק דייסה ממים, קמח- ערמונים וסירפדים, ואפילו זה לא תמיד. אבל זאת הייתה שנת מפנה בחיי. בקיץ גיליתי, בעזרתו של הבן של השכנים, את ייעודי המיני האמיתי. הכרתי אותו מאז שהייתי ילד קטן. הבתים שלנו עמדו זה מול זה, בסוף הרחוב. הוא היה גדול ממני בתשע שנים. משפחתו הייתה שונה משאר המשפחות בסביבה שלנו . אביו לא היה חייל או פועל, כמו רוב הגברים, אלא ניהל את בית הספר העממי, אימו לא הייתה עקרת בית, אלא עבדה כמורה להתעמלות לבנות, ולא היו לו אחים או אחיות, הוא היה בן יחיד. הישגיו בבית הספר היקנו לו שם של עילוי. כשהיה קטן שם החיבה שלו בפי אימו היה 'מפתח זהב', וזה היה הכינוי שהשתמשו בו ילדי הסביבה בני גילו בכדי להציק לו, אם כי רוב הזמן הוא הסתגר בביתו ונמנע ממגע עם ילדי השכונה. לפעמים, כשנאסר עלי לצאת מהחצר שלנו, הוא היה מופיע פתאום, ומשחק איתי. היה משהו מאד מושך במשחקים איתו. הוא לא שיחק איתי כנער בוגר המשחק עם ילד קטן. אני הייתי היוזם, המוביל, הקובע, והוא היה מציית. אני זה שלימדתי אותו לרכב על אופניים באחר-צהריים חם אחד כשהייתי בן תשע והוא היה בן שמונה-עשרה. באיזשהו שלב אחרי זה הוא נסע ללמוד באוניברסיטה. שאר הגברים הצעירים גויסו.

בקיץ של שנת 1923 הוא חזר לבית הוריו לביקור. הוא היה בן עשרים ושמונה. אימו דאגה לכך שכולם ידעו שקבל תואר דוקטור ועמד להתחיל לעבוד כמורה בבית ספר תיכון במינכן. הבחנתי שהיה מציץ לעברי מאחורי וילון בביתו כשיצאתי לחצר. היה משהו מגרה גופנית, מינית, בידיעה שהוא מתעניין בי. התחלתי לצאת לחצר במכנסיים קצרים וללא חולצה. זה הוציא אותו ממחבואו. בהתחלה הוא רק טייל קצת על המדרכה לפני ביתו, שולח מבטים מהירים כלפי,  אחר כך הוא חצה את הכביש, התחלנו לדבר, ויום אחד - הוא היה נבוך, מולל במבוכה את שולי צווארון החולצה שלו והביט בעצבנות לצדדים – כשליטפתי כבהיסח- דעת את הזקפה שבלטה במכנסיים שלי, היה ברור לשנינו שהוא לא מסוגל להפסיק להסתכל. אבי ואחי לא היו בבית, הזמנתי אותו להיכנס, והוא מצץ לי. מיד אחרי זה הוא נמלט לביתו, אבל הוא חזר למחרת, וכל בוקר משך הקיץ ברגע שראה את אבי ואחי יוצאים. הוא פלט מעט זרע, דליל ומימי. הזרם החזק, לבן וסמיך שלי היפנט אותו.

יומיים-שלשה לפני שנסע הוא גמגם משהו על כך שהיה רוצה שאהיה הראשון... הוא היה כמעט חסר נשימה מהתרגשות וחרדה. הבנתי, ודפקתי אותו בתחת. כשחזרתי למצב ההכרה וקצב דפיקות הלב הרגילים, הרגשתי שנפרץ בי משהו, שיצאתי לדרך.

אחי בן השלש-עשרה התחיל לגלות סקרנות כלפי מה שהתרחש בין אבינו וביני. אבי הרגיש בכך ונמנע מלהתנהג באופן מיני כלפי בנוכחותו, נעל בלילה את דלת חדר השינה, ודאג שטון הקולות שליוו את מה שעשינו לא יעלה על לחישה. כשהיינו לבד, אחי הקטן ניצל כל הזדמנות בכדי לנפנף מולי את התחת הערום שלו. אבדן הפורקן היומיומי שהציע מפתח-זהב משך כל הקיץ והתגלית של מה שתחת יכול לעשות לזין שלי גרמו לי להיות במצב קבוע של התרגשות מינית, ויום אחד, תוך כדי מה שהתחיל כמשחק תמים לכאורה במקלחת, קרה הבלתי-נמנע. עד שלא גמרתי לא שמעתי את היללות של אחי, ומראה החור הפתוח והמרטט ורסיסי הדם הקורנים ממנו הבהיל אותי וגרם לי להתחרט. לא העזתי לא לספר לאבי מה שקרה. בפעם הראשונה, ובנוכחות אחי, הוא הצליף על התחת הערום שלי עם חגורת העור שלו. רצועות של אש מרצדת בערו על עורי. הוא הצליף בי כל כך חזק ומשך כל כך הרבה זמן עד שהכאב, ויותר ממנו רגשות הבושה והתסכול, היו חזקים יותר משבועתי שלא לבכות לעולם בנוכחותו. כשנשארנו לבד אחי נישק לי את הפנים וליקק את הדמעות שלי.

אבי הורה לי איך לטפל בחור התחת הפצוע של אחי בעזרת אצבע משומנת. הפתח הגליד ותוך ימים נעלמו הכאב והנפיחות, והחור נפתח בקלות והתהדק בחוזקה סביב האצבע שלי בכל פעם שהחדרתי אותה לפי-הטבעת החם והרך שלו. אחי אהב את זה. לילה אחד אבי צירף אותו לשינה במיטה שלו. לפני שדפק אותי הוא השפיל אותי והכאיב לי. אחר כך ראיתי אותו מלמד את אחי פרק ראשון בשילוב של כאב וגירוי מיני, לפני שדפק גם אותו. כשהתרוקן,  חיבק את אחי, הצמיד אותו לגופו וגרם לו להגיע לאקסטזה כמו שנהג לעשות לי, ואז הוא שלח אותי לישון לבד ובלתי מסופק במטה שלי. הוא לעולם לא הרשה לי יותר לישון לצידו במיטה שלו.

אחי רצה אותי תמיד. כשהיינו לבד בבית הייתי דופק אותו".

...

תומס מזכיר חמש פגישות נוספות עם אבי-הנער משך חודש אפריל 1941. שלוש מהן מתוארות, שתיים בשפע של פרטים. אחרי אחת הוא כתב רק: "הנחמה היחידה של מי שהוכנע היא תחושת ההתמסרות."

הביקור השני, שבוע ימים אחרי הביקור הראשון, בשעות הקטנות של הלילה ואך שעות מספר אחרי שתומס דפק את הנער במיטתו, היה באמת קשה מקודמו, כמובטח.

16.4.1941 לפנות בוקר: "לא שמעתי אותו נכנס. הוא זרק אותי מהמיטה, בעט בי כמה בעיטות לא נחוצות בכדי לזרז את התעוררותי, פקד עלי לעמוד על רגלי, ציווה עלי בקוצר רוח לפשוט את מכנסי הפיג'מה ואמר שבעתיד הוא לא רוצה לראות עלי שום דבר פרט לשעון שקבלתי ממנו. הריח שלו, ריח חזק של גבר, מילא את החדר וגירה אותי. הוא נראה נמרץ ועירני. הוא הפשיל את שרוולי החולצה שלו עד מעל המרפקים, שלף מפתח מוכר מכיסו, פתח את המגירה בשולחן הכתיבה שלי, הוציא ממנה חפץ אחר חפץ ובדק כל אחד מהם בעניין, כשוקל אפשריות. תנועת זרועותיו החשופות היפנטה אותי. מפעם לפעם העביר את עיניו ממה שהחזיק בידו אלי, הביט בי מלמעלה למטה, כאילו חיפש בגופי השראה שתעזור לו להחליט... והמשיך בבחינת תוכנה של המגירה. דמיינתי את הסצינה הזאת אין ספור פעמים בימים האחרונים; ידעתי שזה מה שיקרה בפעם הבאה שנפגש.

בסופו של דבר הוא בחר בזוג אזיקים ובאחד החבלים, בצבע צהוב, דק יחסית ומחומר חצי-אלסטי, ששימש אותי למטרה מאד מסוימת. המבט שזרק אל בין רגלי אמר לי שהוא חשב על שימוש דומה. הוא הורה לי להתיישב על המיטה ברגליים מפוסקות מול הכורסא, התיישב עליה, מסר לי את החבל וציווה עלי ללפף אותו סביב בסיס שק הביצים שלי. צייתי. הלחץ דחף בהדרגה את האשכים לקצה השק. הבטתי בפניו. הוא דרש ממני לסובב עוד פעם את החבל ואז להדק אותו בקשר חזק. עשיתי כמצווה עלי, בזהירות. הרגשתי איך הביצים שלי נעשות קשות יותר ורגישות יותר מתחת לעור הכמעט שקוף ושזור הורידים הכחולים שנמתח  מעליהם, אבל הוא לא היה מרוצה. הוא פלט קללה ובחוסר סבלנות שלח יד ענקית ושאל אותי אם אני מעדיף שהוא יקשור את החבל בעצמו. התחננתי להזדמנות אחרונה לעשות זאת בעצמי והוא העניק לי אותה. מערכת העצבים שלנו בנויה להגן עלינו מפגיעה: שרירי הזרוע שלי כאילו התנגדו אינסטינקטיבית להגביר את הלחץ על החלקים הכי עדינים בגופי, אבל עשיתי קשר נוסף, עצמתי חזק את העיניים, נעלתי את לסתות פי, ואילצתי את עצמי להדק בכל הכוח את החבל במכה אחת. זרם חשמלי זינק מהביצים שלי והתפוצץ לי במוח. צעקתי והתחלתי לבכות. הוא סתר לי, ואמר שאם אצעק שוב ידחוף לי גרב לפה, אבל ישתין לתוכה קודם. חנקתי את היבבות שלי. הוא הורה לי להדק שוב ולעשות קשר נוסף מבלי להרפות. עשיתי את זה מבלי לצעוק, אבל לא יכולתי להפסיק לבכות. הזין שלי הזדקף כמוט-דגל מעל שק ביצים מעוות, בצבע אדום לוהט. שמעתי אותו צוחק. הוא קם, נעל את האזיקים על פרקי ידי מאחורי גבי, וחזר והתיישב מולי. אגרופי-המתאגרף שלו תפסו את קצות החבל כמו רוכב האוחז ברסן של בהמת רכיבה."

"את מה שקרה משך השעה הבאה כבר חוויתי בעבר, מעברו השני של המתרס. הוא משך בחבל, בכל פעם חזק יותר ומשך זמן ממושך יותר, הוא תופף בכוח ביד פתוחה על הביצים המעונות שלי, דפק עליהן במלוא העוצמה עם גב ידו, הצליף עליהן במהירות עם קצות אצבעותיו, ומחץ אותן עם המגף שלו. מפעם לפעם הצלחתי לגרום לעצמי להרגיש שהכאב הוא משהו נפרד ממני, שהוא חולף דרכי מבלי לפגוע בי, אבל בכל פעם שהבחין שהוקל לי קצת הוא הגביר את הלחץ. הכאב התפשט לירכיים ולבטן התחתית, התקשיתי לנשום, היה לי טעם של חלודה בפה ונלחמתי עם בחילה שגרמה לי רצון להקיא. לא הצלחתי להפסיק ליבב. רק הברק בעיניו וחיוך קטן בפינות הפה שלו העידו שהוא נהנה. פעמיים או שלש, כשהזקפה שלי איבדה כוח, הוא שפשף את הזין שלי בין שתי אצבעות וחייך בבוז כשהתקשה שוב.  

פתאום הוא שאל אותי אם אני יודע למה הוא הרשה  לי להתקרב לבן שלו... נשימתי נעצרה. הוא הרים שוב רגל אחת, מיקם את סוליית המגף על שק האשכים הנפוח שלי והגדיל בהדרגה את הלחץ. 'מיד כשראיתי אותך הבנתי שאתה לא מסוכן: ראיתי שאתה מאוהב בו מעל לראש ושלא יהיה לי שום קושי לשלוט בך... אז למה לא להרשות לבן שלי לסובב אותך סביב האצבע הקטנה שלו ולהפיק בעצמי את כל ההנאה מלעשות כל מה שיתחשק לי בקצין אס-אס שמשחק בלהפחיד את כל העולם?... מה שלא היה צפוי זה שהוא ירצה שתזיין אותו... אבל מסתבר שלמרות שאתה מזוכיסט עלוב שבעצמו אוהב להזדיין בתחת, אתה כנראה מספיק גבר בכדי לספק אותו... '. פניו התעוותו ברוע והוא מעך בכוח את שק הביצים שלי עם סוליית המגף. כל גופי הזדעזע בגלים של כאב ובחילה. לרגע היה נדמה לי שלא אוכל להימנע מלהקיא.

מעט הכח הפנימי שעדיין עזר לי לשמור על שארית של כבוד עצמי התמוסס. התמוטטתי. מילל, הודיתי בנחיתותי, התרפסתי והתחנפתי, התחננתי שיפסיק לענות אותי, אבל כל מה שהשגתי היה חיוך של גאווה וניצחון. חשבתי שזה לא יגמר אף-פעם. ניסיתי ללא הצלחה למצוא שוב את הכוח ליצור בראשי מרחק ביני לבין הכאב. ייחלתי לאבד את ההכרה. פתאום הוא הרפה מהביצים  שלי, נעמד, ושלף את הזין שלו מהמכנסיים. ידיו מחצו את הכתפיים שלי באופן שהבהיר לי שהוא רצה שארד על ברכי ואמצוץ לו. כרעתי על ברכי. כל חכוך של שק האשכים הענקי בירכיים שלי עורר גל חדש של כאב חד. הכלי שלו היה כבר קרוב לזקפה מלאה. התחלתי לעבוד עליו עם הלשון והשפתיים.  'עד שאני לא גומר לך בפה אני לא משחרר לך את הביצים, אז תזדרז, לפני שהן ימותו...' הכנסתי לפה את כל מה שהצלחתי להכיל. ראש הזין שלו היה חם, חלק, לח, ספוגי-קשה, ויחד עם הטבעת כמעט מילא לי את הפה. הצלחתי לדחוף פנימה גם חלק מגוף הזין, ואת השאר הוא דחס לתוכי בכוח. הרגשתי אותו מתנפח בגרון שלי. התקשיתי לנשום. הכאב באשכים היה הגרעין הלוהט של הגוש המעונה שפעם היה הגוף שלי, אבל איכשהו, כאילו נלחם על חיי, הצלחתי להתרכז בלתת לזין שלו את מה שחשבתי שהיה הטפול הטוב ביותר. נהימה גרונית שנשמעה כאיום גרמה לי להכפיל את מאמצי. הכאב שגרמו לי האשכים המנותקים מאספקת הדם הפך לקבוע וערפל את עיני. פתאום ראש הזין שלו התנפח, כיווצתי אינסטינקטיבית את השפתיים שלי מתחת לכיפה, וארבעה או חמישה זרמי נוזל-זרע סמיכים הציפו את הפה שלי. בלעתי הכל. הוא לא הראה סימן שחשב שבכך מילאתי בהצלחה את חובתי, וגם אני לא העזתי לזוז. מצצתי ממנו עוד כמה טיפות ובלעתי גם אותן, והמשכתי ללקק את הזין שלו בפה שלי עד שכעבור זמן מה התחיל להתרכך, והוא גרם לו להחליק החוצה. גל הבחילה שחשתי למראה פתילי הזרע העבים שנמתחו בין הזין שלו והפה שלי עד שפקעו גרם לזרם חזק של מיצי קיבה לצרוב את פתח הגרון שלי. הוא שיחרר את ידי מהאזיקים והלך לחדר האמבטיה. הבנתי שבכך נתן לי רשות להתיר את הקשרים ולשחרר את הביצים שלי. כיס האשכים שלי היה סגול כהה, ונפוח באופן מפלצתי. ברגעים הראשונים כאב מסוג חדש, לא פחות עז מהקודם, שיתק אותי, אבל התעממות תחושת הבחילה הקלה עלי. נשכבתי על הגב על המיטה וחיכיתי שהכאב יחלוף. אבי-הנער סיים את ענייניו ועמד מעלי, מכפתר את כפתורי המכנסיים שלו, מסתכל אל עבר איבר המין שלי ומחייך באירוניה: הזין המתוח שלי נראה כעומד להתפקע. המבט שלו הפעיל משהו בתוכי ומבלי שאגע בעצמי גם אני גמרתי. תערובת של עונג, כאב, ורגש השפלה טלטלה אותי בפראות לכמה שניות. כשחזרתי למציאות, הוא עדיין הסתכל בי בעניין. הוא דרש ממני לרדת מהמטה, לכרוע על ארבע, להרים את הראש, להביט בפניו ולהודות לו על ההנאה שגרם לי. לא הייתה פקודה שלו שלא הייתי מציית לה. כשהתרצה, הוא הורה לי להחזיר את החבל ואת האזיקים למגירה, לנעול אותה ולמסור לו את המפתח, סימן לי לזחול אחריו עד הדלת, שם הוא נעצר, שם מגף על עורפי, גרם לי להנמיך את ראשי ולחץ אותו אל עבר הרצפה, עמד כך זמן מה ואז, כמחווה פרידה, העביר את כל משקל גופו אל הרגל שמחצה את צווארי והלך.

לא מדובר באכיפה או באילוץ. אני שונא את הרגשות והצרכים שהוא עורר בי מחדש, אבל המשיכה שלי כלפיו נובעת מעמוק בתוכי ואינה תלויה ברצוני. היא בלתי נמנעת, ואין לה תקנה אלא בהתמסרות ללא הגבלה".

...

17.4.1941: "סוסים ורכיבה הפכו לנושאי השיחה הכמעט בלעדיים של הנער. מדריך הרכיבה שלו מלא שבחים על כשרונו הטבעי ועל תעוזתו. הוא חולם בהקיץ על סוס משלו."

... 

"למרות הקושי לפרוק את עולו של אבי, בתוך-תוכי הלך והתגבש גרעין של גאווה, של בטחון וכבוד עצמי, ובוקר אחד הגשתי תלונה נגדו במשטרה על התעללות מתמשכת בי ובאחי. זה לא היה משהו שתכננתי מראש. הוא העיר אותי בכדי להכות אותי כעונש על שלא צחצחתי כראוי את נעליו לפני שהלכתי לישון. שמעתי את הדלת נסגרת אחריו, קמתי, יצאתי מהבית והלכתי למשטרה. אסרו אותו. איני יודע אם נשפט; לא נקראתי להעיד, אבל לא שמענו ממנו יותר. ליוזמתי היו תוצאות מידיות שלא צפיתי: אחי בן השלש-עשרה נמסר מיד למשפחה אומנת בכפר מרוחק. לי הותר להמשיך לגור בביתנו, אבל כיוון שגם אני הייתי עדיין קטין חויבתי להיות תחת פקוח שיבדוק את כשרותי לנהל את חיי באופן עצמאי. ניסיונותיי למצוא עבודה ולפרנס את עצמי נכשלו: זאת לא הייתה משימה קלה ב- 1923. להפתעתי, מעמדי בקרב חברי במועדון הספורט התערער. בחוגים אלה להיעזר בכוחות הסדר הממשלתיים בכדי לפתור סכסוכים לא נראה בעין טובה. גם השכנים, פרט למורה לשעבר אחד שלי שבא מפעם לפעם כמעט בהיחבא לשאול לשלומי ולהביא לי פרוסות של עוגת גבינה, התעלמו ממני. לתקוף את סמכותו של האב ולפרסם ברבים את המתרחש מאחורי קירות- הפרטיות היה בניגוד לעקרונות שלהם: הפוריטנים זקוקים לדלתות חתומות בכדי לפרוק עול בסתר מאחוריהן, ונרתעים ממי שפותח אותן לרווחה.

הייתי למנודה. לא היה לי יותר מה לחפש במקום בו נולדתי וגדלתי, אבל לא ידעתי לאן ללכת או אל מי לפנות. עד שנזכרתי במפתח-זהב. ספרתי לאימו שאני נוסע לקרובי משפחה במינכן ואשמח לבקר אותו. היא היססה, אבל נתנה לי את כתובתו. השנים האחרונות היו שנות מחסור, הימרנו כבר כל חפץ בעל-ערך בבית במזון, אבל בכל זאת הצלחתי למכור את מה שנשאר. התמורה אפשרה לי  לקנות כרטיס נסיעה זול ברכבת וגם לקחת איתי סכום קטן שקיוויתי שיאפשר לי לקיים את עצמי במינכן עד שאמצא עבודה. הגעתי לביתו של מפתח-זהב בסוף דצמבר. כמו שציפיתי, אחרי ההפתעה הראשונה היה ניכר ששמח לראות אותי, והוא הסכים ברצון לארח אותי. לא זכרתי שאי פעם מישהו התאמץ כל כך לדאוג לספוק צרכי ולנוחיותי. אחרי שהתרחצתי ואכלתי זיינתי אותו במיטתו. היה לו גוף כמעט בלי שער, מותניים צרות, תחת עגול, זין קטן, ופטמות רגישות שכששיחקתי איתן היה נדמה שהמוח שלו מפסיק לפעול. המציאות החדשה הבטיחה טובות".

משך תקופה קצרה תומס יצא יום יום לחפש עבודה ועזר כמיטב יכולתו בעבודות משק-הבית. במקביל הצטרף למועדות ספורט ולסניף המקומי של 'פרונטבאן',הארגון שתחת שמו האס-אה הסתווה זמנית באותה תקופה. "נדרשתי לציית, אבל הפעילות שהצטוויתי להוציא לפועל אפשרה לי לבטא כוח, להיות דורסני ואכזרי, ואהבתי את זה. הפכתי למשתתף מבוקש בהתקפות אלימות על מועדונים של קבוצות שמאלניות, בתיגרות רחוב, בפעולות הפחדה והרס..." "איש לא הכיר אותי, ואפילו לא היה לי מראה ארי, (העור, השער והעיניים שלי כהים, תורשה מהדוד שלי מצד אימא, שנהרג במלחמה הגדולה. היא עצמה הייתה מאד בהירה), אז בכדי להתבלט עשיתי מה שידעתי לעשות: לבצע את המוטל עלי טוב ככל האפשר. למזלי, שום עכבות לא מנעו ממני להיות אלים, אכזרי ואפילו ברוטלי כשהנסיבות דרשו זאת, וזה משך אלי תשומת לב חיובית..." "בליל טבילת האש שלי, כשיצאתי לפעולה הראשונה שלי כאיש הארגון אחרי שהושבעתי, אילצתי באיומי סכין ברחוב ולעיני-כל גבר לא מגולח בסרבל כחול של  פועל ומטפחת צוואר אדומה לשפוך את הספרים מהתיק שנשא על המדרכה ולהשתין עליהם. לפני שהנחתי לו להמשיך בדרכו ריסקתי את המשקפיים שלו יחד עם האף עליהם רכבו. הרבה כוסות בירה הורמו לכבודי אותו לילה..." "ההחלטיות והתוקפנות שלי גרמו לכך שמהר מאד הייתי לשם דבר. התקדמתי בכוח אגרופים וסכין, תעוזה ואכזריות. הייתי תמיד חבול ופצוע, אבל הצלקות רק הגבירו את המוניטין שלי". "באימוני הירי ביער גיליתי מימד חדש של עוצמה. התאמנתי עד שהפכתי לצלף מומחה". למרות שכוכבו בסניף עלה במהירות, הוא היה ער להבדל בינו ובין עמיתיו. למרות שאימץ את כל הגינונים הנחוצים (ואפילו את סגנון התסרוקת של היטלר), חווית ההשתייכות, "רוח הקבוצה" ו"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם", לא משכה אותו, והוא היה אדיש למעשה לאידאולוגיות. הוא לא היה זקוק לרגשות שנאה, כעס או תיסכול, לסיבות ולמטרות, אלא רק להזדמנויות, בכדי להניח לאינסטינקטים האכזריים שלו להתפרץ. "אהבתי את תחושת השכרות, את האופוריה, את המגנטיות של הפעלת הכוח, אבל הרגשתי את עצמי מרוחק מהאחרים, כאילו אני לא באמת שייך, כאילו אני בחוץ. בחוץ ומעל".

"היו נערים וגברים צעירים בסניף שחפשו את חסותם של חברים בוגרים בארגון, בעיקר כאלה שהיו בעמדות פקוד. היו דיבורים על 'אחוות לוחמים' ועל יוון העתיקה. אני ידעתי מהרגע הראשון שאני לא רוצה למצוא את עצמי בצד החלש. לא חפשתי אבא-אדון. רציתי להיות אדון. מחקתי מזיכרוני את מערכת היחסים שהייתה לי עם אבי וקברתי עמוק את הרגשות שגרמו לי לרצות בה. דחף חדש, לדכא גברים אחרים, להכניע ולהשפיל אותם, בא במקומו של הצורך לציית ולהתמסר ששלט בי משך ילדותי וכמתבגר."

חיפוש העבודה העלה רק עבודות-שרות בשכר מבזה ותומס צמצם בהדרגה את מאמציו בשטח זה. התעקשותו של מפתח-זהב למנוע ממנו כל טרחה בבית שחקה במשך הזמן גם את שאר כוונותיו הטובות. מארחו בישל עבורו, סידר וניקה אחריו, דאג לו לבגוד נקי ומגוהץ, צחצח את נעליו ומימן את הוצאותיו כשהבין שהכסף שהביא איתו נגמר. תומס הקדיש את שעות היום לעיסוקיו בסניף האס-אה ובמועדון הספורט. ובלילה הוא דפק את מפתח-זהב.

עד מהרה רגשות התודה וההוכרה של תומס התחלפו בתחושת עליונות ואדנות. מפתח-זהב לא חסך במאמצים לספק את כל רצונותיו,  אבל גם דרישותיו לשותפות ואינטימיות בחיי היום-יום התגברו. תומס הלך והתעייף מטרחנותו ועמד על זכותו לשמור על הרגליו ועצמאותו. הופיעו המריבות הראשונות, ולא עבר הרבה זמן לפני שתומס הרים אגרוף מאיים מול פניו של מפתח-זהב. "עיניו נקרעו באימה. החרדה המימית בהן פעלה עלי כמו אות, כמו גירוי המעורר רפלקס. כוח אלים פרץ מתוכי. מבלי לחשוב זרועי התרוממה בקשת, וכף היד הקמוצה שלי הכתה בסנתרו". התפתחה תיגרה שבסיומה תומס חשף את אחוריו של מפתח-זהב, נשכב עליו, דחף את זרועותיו מתחת לבתי השחי שלו, כופף את גופו אחרונית בחוזקה עד שזעק מכאב, חדר לתוכו וזיין אותו למרות בכיו ומחאותיו. "כשגמרתי, עצרתי, והרפיתי ממנו, הוא שכב דקה ארוכה בלי לזוז, נשימתו מהירה ושטוחה, ואז  הביט בי בעיניים אדומות מוקפות עיגולים של כאב ותשישות וביקש רשות לקום. שלחתי אותו למטבח להכין ארוחת ערב. הוא ציית. גיליתי את הקסם והעצמה של השילוב של כוח ומין. לא חשדתי שגם מפתח-זהב עשה את אותה תגלית.

מאותו יום הוא לא דיבר איתי מיוזמתו, ולא עשה דבר עבורי, גם לא את הפעולות השגרתיות  והיום-יומיות ביותר,  אלא אם כן הוריתי לו מפורשות לעשות זאת. הוא היה מרוחק ושקט, כמו שרוי בחלום. התיסכול המצטבר שגרמו לי התעלמותו ממני התפרץ בהתקף אלים. שוב הכיתי אותו והשתמשתי בו בחוסר התחשבות. הוא לא התמרד ולא התנגד, ולא שינה את התנהגותו. התפרצתי שוב כעבור יומיים... ידעתי שאין לי לאן ללכת וניסיתי להמנע מלהיות אלים כלפיו, אבל היה משהו מתגרה ביחסו אלי, ומשהו ממכר באפשרות לעשות בו ובגופו ככל העולה בדעתי כשהייתי  חוזר הביתה מגורה, ובמצב רוח תקיף, דרשני ואכזר. תוך זמן קצר היחסים ביננו קבלו דפוס קבוע: הוא ציית להוראותי, אבל הטלתי עליו ענשים מכל סוג כל יום, ולא היה לילה שלא הלך לישון בחדרון ללא חלון ששימש כמזווה וכמחסן אליו הגליתי אותו מחדר השינה שלו, חבוט, מושפל, מזויין בתחת, ומילל כילד.

עבר זמן עד שהבנתי למה הוא לא גרש אותי מביתו: האינסטינקטים שעוררה בי התנהגותו סיפקו לו בדיוק את מה שרצה לקבל מידי: שליטה וניצול. יום אחד, באמצע קיץ 1924, הוא הודיע לי שהוריו עומדים להגיע למינכן לבקור. הרשיתי לו להזמין אותם לארוחת ערב. אני תפסתי את מקומי הרגיל בראש השולחן, מפתח-זהב הגיש את האוכל שבישל. כשהתיישב, נזפתי בו על שטויות, ושלחתי אותו מספר פעמים למטבח; להביא, להחליף, להוסיף...הוא ציית בחוסר נוחות אך מבלי למחות. עקבתי בהנאה אחרי הבעת הפנים של הוריו. בשלב מסוים אביו זינק לעמידה וקרא לו להצטרף אליו לשיחה פרטית בחדר השינה. החלטתי להמר. בטון הקר והרגוע שכבר אז סיגלתי לעצמי לשמוש במצבים מתוחים, אמרתי לו שבנו לא יקום מהשולחן מבלי שאתן לו רשות לכך. עיניו כמעט יצאו מחוריהן. הוא רצה לדעת איך פרחח כמוני מעיז להכריז בפניו שבנו כפוף לסמכותו. מפתח-זהב ענה לשאלתו במקומי: הוא לא קם מהכסא והסתכל לעברי. האם פרצה בבכי והאב הביט בו מבוהל. שלושתינו הבנו שמפתח-זהב נמצא במקום ובמצב שבהם הוא רוצה להיות. האב ציווה על אשתו המיבבת להצטרף אליו, יצא איתה וטרק את הדלת אחרי שניהם.

מפתח-זהב ישב בראש מושפל. הבנתי שהוא גרם לי למעשה לשחק במשחק שאמנם נהניתי ממנו, אבל לא הייתי מודע לו ולא הייתי זה שקבע את כלליו. ציוויתי עליו להסתכל אלי והסברתי לו מה הם התנאים שלי בכדי להמשיך לתת לו את מה שהוא זקוק לו. הוא הסכים לכל דרישה שלי, וקיבל פרס: טיפול ארוך וקשה במיוחד, ורשות לישון איתי בחדר השנה אותו לילה. בבוקר הוא דאג שתחכה לי חולצה מגוהצת עם שטרות כסף בכיס, הכין לי ארוחת בוקר והביא לי אותה למיטה. לפני שיצא לעבודה ציוויתי עליו לחשוף את עצמו והצלפתי על עכוזו בחגורת עור, כמקדמה על מה שיקבל כשניפגש שוב בבית בערב. כשחזרתי הביתה מהפעילויות שלי השולחן היה ערוך וארוחת הערב מוכנה. אחרי האוכל הוא קבל את מה שהתחייבתי לתת ואחר כך הכתבתי לו מכתב להוריו בו הודיע להם שאסרתי עליו כל מגע איתם, שהוא מחוייב לציות מוחלט להוראותי ומבקש מהם לכבד אותי ואת סמכותי. כעבור ימים מספר הגיע אלי מכתב מאביו. הוא הציע לי לעזוב את מינכן תמורת סכום כסף נכבד. הכתבתי תשובה גסת רוח שכללה תאור מפורט של השמוש שעשיתי בבנו. עד כמה שידוע לי לא היה קשר בין מפתח-זהב והוריו משך השנים שחי לצידי.

מפתח-זהב דאג במסירות לנוחיותי, לצרכי ולכיסי, ואני קיימתי את חלקי בהסכם: כל ערב השפלתי אותו, התעללתי בו וזיינתי אותו עד תשישות. בהתחלה השתמשתי במה שלמדתי על בשרי מאבי. היכרתי היטב את הכאב והבושה שגורמת הלקאה על ישבן ערום, ועשיתי לו את זה  עם כל כלי שיכול לשמש לכך. בהדרגה הרפרטואר שלי התרחב. ניצלתי באופן מירבי את הרגישות של הפיטמות שלו. גם הקושי שלו לבלוע זרע, שלא לדבר על שתן, כמו הסלידה שלו מדם, נתנו כר נרחב לפעולה. לא היה שום דבר טוב יותר מאשר להכריח אותו לעשות מה שלמרות כניעותו ורצונו לציית גופו התנגד לו. לפעמים הייתי נחמד אליו, אבל הוא ידע שהחיוך שלי עלול להפוך בכל רגע ובלי כל התרעה מוקדמת למעיכת הביצים שלו באגרוף פלדה או לחניקת הצוואר שלו בשקע המרפק בין שרירי הזרוע והאמה, ואהבתי לראות את הציפיה המפוחדת בעיניו.

טיהרתי את הספריה שלו מספרי השירה האהובים עליו שעיסוקם ענינים קטנטנים ורגשות עדינים, פרחי בר, צלצולי פעמונים, צפצוף ציפורים, וריח פריחת עץ התפוח, ומכל ספרות זרה. שמחתי לגלות עד כמה זה כאב לו.

פעם שאלתי אותו איך הוא עומד בהשפלות ובהתעללויות שלי. הוא ענה לי שאסר על עצמו לרחם על עצמו."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...