שדה תעופה (אילוסטרציה)
שדה תעופה (אילוסטרציה). צילום: Robert Couse-Baker, Flickr.

 >  >  > 

המרחק והמקום

והג'ירף לא התאפק ובלע אותו בעיניים, את השיער השחור הצפוף והגוף החזק והעיניים הכהות שמסתכלות בו במבט לא בטוח וחושש

מילא איחור של חצי שעה בעלייה למטוס, זה עוד בסדר. איכשהו. התרגלנו כבר. בטח עם חברות מהסוג הזה. אבל זה שאחרי חצי שעה שאתם כבר יושבים במטוס הקברניט שלכם מודיע שיש, אה, תקלה באחד המנועים ושלהערכתו, אהמ, ייקח לטכנאי בערך ארבעים דקות להגיע, זה כבר לא לעניין. ממש לא לעניין. למרות שמה כבר תעשה, מה. תתווכח עם הדיילות. מה זאת אשמתן. תצעק על הקברניט. מה זאת אשמתו. וחוצמזה בשביל זה תצטרך לקום ולצאת, ואתה במושב שליד החלון, שאתה מעדיף בדרך כלל, בגלל הנוף, אבל לך תצא מכאן עכשיו. אז אתה נשאר יושב, בשקט, כמו כולם, לוקח אויר ומחכה.

אי אפשר לומר שהג'ירף היה שמח במיוחד מהמצב הנוכחי. ההמתנה הזאת. העיכוב הנמתח והמייאש שלא יודעים כמה זמן זה עוד ייקח (ארבעים הדקות ההן עברו מזמן). ובעיקר הלבד הזה בתוך מרחב סגור ותקוע עם עוד כל כך הרבה אנשים שאין לו שום קשר אליהם. למרות שיושבים קרוב קרוב כל כך הרבה זמן מקפידים לא להסתכל ולא לגעת וכל אחד בשלו. במקרה הכי טוב מעבירים אחד לשני כוס מים, שהדיילת – שבאמת נראה שעבר עליה יום קשה – שהיא לא תצטרך להתכופף עד אליו עד אל החלון, אם אפשר לעזור לה למה לא, והאיש שלידו קיבל ממנה את הכוס והעביר לג'ירף והיא הודתה לו בתודה רבה מותשת מתנצלת והג'ירף גם אמר אה, תודה וניסה לתפוס לו את העיניים אבל לא ממש הצליח. ואחר כך העיר, יפה מצידם שלפחות מחלקים מים. כן, האיש התחיל להגיד, והגברת שלידו אמרה שזה באמת המינימום של המינימום שהם יכולים לעשות ושדבר כזה עוד לא קרה לה ולמה לא אומרים להם מה קורה. הוא אמר שיש תקלה במנוע, הג'ירף מנסה לענות אבל הגברת – טיפוס בשל וקשוח של מנהלת צוות בחברה גדולה – הגברת מתרגזת, ולמה לא מטפלים בה, מה קורה עם הטכנאי, כמה זמן זה ייקח, היא תובעת (בצדק) והאיש משתתק לתוך עצמו במין חיוך מבויש. או ככה לפחות נראה לג'ירף. צריך להודות שהג'ירף היה רוצה להסתכל עליו קצת יותר מקרוב ובעיון אבל הוא מתבייש. ככה, במטוס, מול כולם.

הקברניט הודיע שלהערכתו הריאלית הטכנאי יגיע בעוד, אה, חמש עשרה או עשרים דקות, הוא מקווה, והגברת מנהלת הצוות מודיעה שזה פשוט לא יאומן וקמה ודורשת לדבר עם הקברניט. מובילים אותה לקבינה. אתה חושב שזה יעזור במשהו, הג'ירף מנסה שוב להתחיל שיחה. האיש אמר שהוא לא יודע. הרי זה לא תלוי בו, מתי הטכנאי מתפנה, הג'ירף מנסה להמשיך. האיש משך כתפים. וסוף סוף הסתכל בו, לא בכוונה מיוחדת, פשוט כי הם מדברים. אבל רק לשנייה. אולי שתיים. הג'ירף חייך. כי אין לו מה להגיד. והאיש אמר, בלי קשר ממש, דבר כזה עוד לא היה לי. זה באמת לא רגיל. אתה טס הרבה, הג'ירף שאל. ואז מנהלת הצוות חזרה נסערת כולה. עשרים דקות בתחת שלי, היא אומרת, תסלחו לי אבל זה פשוט, אין לי מילים. פשוט אין לי מילים. יש טכנאי אחד בשדה, אין לו מושג מתי הוא מגיע, וכשהוא יגיע כמה זמן ייקח עד שיטפלו במנוע, נראה לו שזאת בעיה פשוטה אבל נו באמת, שמענו עליהם, אנחנו הולכים לבלות את הלילה במטוס. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי. הג'ירף היה רוצה להגיד לה שתירגע אבל הוא מפחד. אני הולכת לתבוע אותם, היא אומרת ומוציאה את הטלפון במחווה נחרצת ושולחת הודעות ועדכונים לכל מי שצריך להודיע ולעדכן על הדחייה, אני מקווה בשבילם שזאת רק דחייה, היא ממללת, חסר להם שהם מבטלים את הטיסה, רק זה חסר לי עכשיו. הדיילת, אותה אחת מקודם, שואלת בחשש אם אפשר להביא לה משהו, שתייה או משהו חם. לא, תודה, היא אומרת במין השלמה. תודה.

ההתרחשות העצבנית הזאת משכיחה משהו מההמתנה הסתמית, הלא ברורה, שאין לה משך ותקוות סוף. אבל היא התרחשות די קצרה, אנרגטית אמנם אבל חפוזה, והג'ירף שוב מוצא את עצמו יושב בלי כלום ומשיט מבטים מהחלון והכנף לספרון שירה לאיש שלידו לתקרה ושוב לחלון ולקצת כנף שרואים דרכו ולשירים עד שהוא מאבד ריכוז ולאיש לזיפים שלו לפנים הנבוכות לגוף היפה וסקירה כללית על המטוס והנוסעים בכלל, שהקוצר רוח שלהם נעשה בולט ועצבני יותר, והתלבטות אם לקום לשירותים וויתור כי התור ארוך מדי ומסובך מדי לצאת עכשיו. הקברניט מודיע שהתקלה, למרבה השמחה, תוקנה, ויש מחיאות כפיים וקריאות הידד מאוד לא ידידותיות, אבל למרבה הצער, הקברניט ממשיך, והייתי רוצה לכתוב שאז השתררה דממה מאיימת ומלאת ציפייה דרוכה אבל נוסעי המטוס הזה לא משתפים פעולה עם הצרכים הדרמטיים של המספר ובאופן כללי הם לא מאוד מתחשבים והם ממשיכים לרטון ולהתלונן בקול רם ואפילו לאיים ובקושי אפשר להבין מה שהקברניט מנסה להסביר, שלצערו, בגלל שיקולים כאלה ואחרים, המטוס לא יוכל להמשיך הלילה ליעד הסופי וייאלץ לעצור ביעד אחר, קרוב ככל האפשר ליעד המתוכנן, ושם הם יעברו לטיסת המשך. צווחות עזות של התרגזות ואי הבנה עולות מהמושבים אבל קולו של הקברניט מתאמץ לחתור דרכן ולגמגם עד הסוף, כנראה יש לו איזשהו פרוטוקול מחייב, שמי שרוצה יכול לרדת מהטיסה עכשיו, הם כמובן לא מחייבים אף אחד לטוס איתם בתנאים האלה. רק שבבקשה אם מישהו רוצה לרדת שיחליט בזריזות כי הם לא רוצים לגרום לעיכוב נוסף. ועכשיו הבלבול מוחלט. הבריטי הצעיר והחביב-בדרכו בשורה שלפני הג'ירף שואל את החברה שלו, בריטית חביבה גם היא אך ילדותית משהו, מה לעזאזל הוא אמר. מנהלת הצוות תופסת דיילת לשיחת הבהרה ומנסה להבין אם היא שמעה נכון ואם הם הולכים לנחות בברלין הלילה, היא חייבת לדעת כי יש לה פגישות על הבוקר. רק הזמן שייקח להם למצוא את המטען יהיה איזה שעה, האיש שליד הג'ירף אומר כאילו לעצמו. המנהלת מודיעה שזה לא בא בחשבון, במעבר יש המולה על סף התפרעות של מי שדורשים הסבר ומי שדורשים לרדת ומי שמחפשים את התיקים ומי שבכל זאת, עדיין, מנסים להגיע לשירותים, הדיילות מנסות להבהיר את המצב אבל האנגלית שלהן לא משהו ושל הנוסעים עוד פחות. הקברניט עולה להודעת הבהרה נוספת וחוזר ומתחנן שבבקשה יחליטו במהירות הרבה ביותר האפשרית ומי שרוצה לרדת שירד ומי שלא שיתיישב ומיד, בבקשה, כי חלון ההזדמנויות שלהם הולך ומצטמצם. למה הם לא יושבים, הבריטי שמול הג'ירף מתכעס. תגידו להם לשבת, הבריטית התינוקית שלידו פולטת לכיוון הכללי של הדיילות. הן מושכות כתפיים בחוסר אונים. אבל שני הצעירים לא מוותרים ולא מתייאשים ולא מחכים לאישור ומתחילים לצעוק, שבו כבר לעזאזל, ועוד נוסעים מצטרפים וצועקים שלעזאזל ישבו כבר, ואלה שעומדים מבהירים שלא יגידו להם מה לעשות ועכשיו המטוס הוא סערה של צעקות וקללות. הג'ירף נסער ושותק צופה בהתלהמות מהפינה שלו ובעצם, במקום קטן ונבזי, מרוצה איכשהו מהאלימות החצי-מרוסנת הזאת, שלפחות עושה משהו עם הזמן ומוציאה משהו מההמתנה המתמתחת שלהם כאן בפנים. אבל בסוף הקברניט שוב עולה לשידור, דורש בתקיפות אומללית לשמור על הסדר וחוזר ומבהיר שכל מי שלא יורד כאן מהטיסה מתבקש להתיישב עכשיו במקום כדי לא לעכב יותר את הטיסה. אז שישבו בבקשה. עכשיו.

בסוף כולם התיישבו. עכשיו ממתינים לדבר הקברניט, שיודיע להם לאן יגיעו הלילה ולאן ממשיכים משם. המנהלת בשיחת טלפון צפופה ומהוסה, מסבירה שהיא עדיין לא יודעת ושהיא תעדכן ושבכל מקרה יצטרכו לדחות לפחות את הפגישות של הבוקר. הג'ירף מנסה לחזור לספרון השירה שלו ולא להתרגש מהכתף שנוגעת בו ומהגוף שאליו היא שייכת. זה בטח במקרה, הוא לא שם לב, הוא חושב. מסתכל לחלון, לקצת כנף שרואים משם ולפינת חניון מטוסים שלא קורה בה כלום. מנסה לחזור לשירים שלו, שמספרים על איטיות השוורים, על לטמים מוצתים ואשכלות תמרים מרים ועל הכניעות הסמיכה של הערב הזה. ואז הקברניט עולה לשידור ומודיע שלצערו הרב הטיסה מבוטלת.

 

*                         *                         *

 

בסופו של דבר, למרות הכל, צריך להודות שהם קיבלו את זה יפה. עם הרוגז ועם הצעקות ולמרות שקמו בבת אחת בבהלה זועמת ופתחו את התאים והצטופפו במסדרון ולא הבינו שאם הדלתות סגורות אין טעם לעמוד במסדרון. המנהלת הודיעה שהיא יושבת ומחכה שהמסדרון יתפנה ואם הם רוצים לעבור אותה אז בבקשה, אבל האיש והג'ירף הסכימו שאין מה לקום עכשיו כשממילא אין לאן ללכת. אבל בסוף כולם יצאו, ועברו את הביקורת דרכונים (הסיבוב הכי קצר שהיה לי בנתב"ג, האיש חצי מגחך לג'ירף, שכאילו במקרה נשאר בסביבתו) והולכים לאסוף את המטען ושם כבר יש נציג, סוג של, שמנסה להשתלט על הקהל העוין והעייף ולהסביר שיחלקו אותם למלונות ושישמרו את הקבלה של המונית ויתקשרו למספר שהוא יגיד עכשיו, וצועקים לו שיגיד גם באנגלית, ודורשים הבהרה באיזה מלונות מדובר, ואיך מקבלים החזר, והוא אומר שהוא מיד יסביר, נסוג מפני ההמון וההמון עוטף אותו בהחלטיות אכזרית, אם הוא לא יעשה משהו עכשיו יאכלו אותו חי.

הג'ירף התיישב בצד וחיכה שההמון יתפזר. האיש התיישב לידו. כנראה במקרה. הקרוסלה מתחילה סוף סוף להסתובב ויש וחבטות כבדות של מזוודות מוטחות למסלול ולרצפה. הג'ירף מעביר את הזמן בהתבוננות משועשעת וקצת מרושעת בהתרחשות המבולבלת מייגעת שסביבה. מסביר שאין לו מטען, הוא טס – היה אמור לטוס – לפחות משבוע. חבר הזמין אותו להרצות באיזה כנס. משהו על מסורות פרשניות בעת העתיקה המאוחרת. זה ממש מעניין, האיש אמר. התברר שהוא רואה חשבון. אתה לא נראה כזה, הג'ירף ניסה לצחוק, שלא יראה כמה הוא מאוכזב. איך נראה רואה חשבון, האיש שאל. הג'ירף משך כתפים.

ההמון מדלדל ונעלם. שני גברים ישראלים דרשו בבהמיות גדולה שיסבירו להם בבקשה איך זה שטיפלו בכולם ורק בהם לא, איזה מן שירות זה. בהמות, הגי'רף ממלמל. כלבים, האיש מתקן. אבל גם אותם הצליחו להרגיע. הסוג-של-נציג רושם את הפרטים וזורק גם להם הבטחה שהוא לא שכח אותם ומיד הוא יטפל בהם והג'ירף שואל, בהתפרצות מסוכנת של חוסר זהירות, אתה רוצה לקחת חדר ביחד. ומיד, תוך כדי דיבור, הוא כבר מתחרט. ונבהל. האיש שאל, מופתע, למה. והג'ירף, תקוע ונבוך ומבוהל, מנסה להסביר, כי, טוב, כי אני לא רוצה לקחת חדר לבד, זה נראה לי לא הוגן, הוא מתרץ בשם ההגינות, והאמת שאני לא רוצה להיות לבד הלילה, הוא מודה. ומתבייש. האיש מסתכל עליו בחיוך לא ברור, תשמע, הוא אומר, האמת, ואז הנציג מתפנה אליהם ואומר בחפזון יעיל ועייף, ועוד שני סינגלים כאן נכון תנו לי בבקשה את הדרכונים שלכם. אנחנו ניקח חדר אחד, האיש אומר. והסוג של מסתכל עליו לשנייה לא מבין, ומסתכל על הג'ירף, שמאשר, והנציג אומר אה, טוב. סבבה. רק תן לי את הדרכון שלך אני ארשום את הפרטים. גם לך אין מטען, הג'ירף שם לב פתאום. כן, זאת נסיעה קצרה, האיש חייך ומשך כתפיים.

בדרך החוצה פגשו את המנהלת ששאלה אם ירצו לחלוק מונית. והובילה – זאת כנראה לא הפעם הראשונה שלה – וכבר בשער תפס אותם בחור מבוגר אחד עם מבטא רוסי עייף, הציע לקחת את שלושתם במאה חמישים – אבל לפי המחירון זה מאה שלושים ושש, המנהלת מתקנת – אבל אתם שלושה, והמזוודות, הוא מתנצל – בסוף סיכמו על מאה ארבעים והוא כבר מסדר את המזוודות מאחורה, את רוצה לשבת מקדימה האיש מציע במהירות והמנהלת מסכימה והם מתיישבים ומסתדרים. הנהג חולק עם המנהלת את ידיעותיו ונסיונו בביטולי טיסות ופיזור למלונות והאיש שותק והג'ירף גם, למרות שהיה רוצה לשאול אותו למה בעצם הסכים לקחת איתו חדר, אחרי שהוא בכלל לא מכיר אותו, אבל הוא מתבייש. רק כשהם כמעט מגיעים הוא שואל, איך קוראים לך. גדי, גדי אמר.

המלון גדול מדי ויוקרתי מדי ומלא שינה ואפלולית. בדלפק לפניהם שניים שלושה נרשמים מאותה טיסה מבוטלת. פקיד עייף מכסה על השממון בחידודים תפלים, מה שקונים בזול עולה ביוקר. מישהו מגיע בצעד נמרץ מכיוון המעליות ומסביר בנימוס עצבני שהמפתח לא עובד. מטפלים גם בו. מטפלים גם במנהלת ובסוף גם בהם, הפקיד ממלמל לעצמו שצריך למצוא להם טווין וגדי מבהיר שאפשר להסתפק במיטה אחת, זה באמת בסדר. הג'ירף לא מעז להרים את העיניים והפקיד אומר לא לא, מיד נמצא לכם חדר, וגדי אומר אין צורך, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. ומסתכל בג'ירף ומחייך, מבודח. הג'ירף היה רוצה להתרגש עכשיו אבל הוא עייף מדי ומוזר לו מדי והמלון הזה שנעמד לו באמצע הלילה, באמצע הטיסה, מה הוא עושה כאן.

בחדר הג'ירף משיט מבט מתפעל ולא מכיר על המיטה, הוילונות, הארונות והמראה הענקית, מזיז דלתות לראות ולגלות, באמת יש תנ"ך בשידה שליד המיטה (לא, אין), מתפעל מחלוקי רחצה והמגהץ והכספת, אתה במלון אמיתי גדי אומר וצוחק כשהוא רואה איך הוא מתרגש. ושואל, תיכנס להתקלח. הג'ירף לא רצה. היה עייף מדי. ולא נשאר להם הרבה לילה. אני נכנס למיטה, הוא הודיע, נבוך קצת. וכבר התחיל להתפשט. גדי הסתכל עליו במבט מוזר, לא בטוח, ואמר שהוא נכנס להתקלח. ורצה אולי להגיד עוד משהו, ולא אמר. הג'ירף התפשט, התכסה. חיכה לו. עצם עיניים, ניסה להירדם. מקשיב למים במקלחת. מה הוא עושה איתו. מה הם עושים כאן. הכי נכון יהיה שהוא יירדם כאן ועכשיו, שלא יבייש אותו ושיתאושש קצת מהערב הזה. אבל למה הוא רצה לישון איתו. ועוד במיטה אחת. אולי הוא צריך לחכות לו. המים במקלחת השתתקו. הוא בטח מתנגב עכשיו. בכל אופן גם אם יינסה לישון הוא לא יצליח. אז שלפחות יעצום עיניים, שלא יבהיל אותו. ואולי בעצם היה כדאי שיתקלח גם הוא. אבל כבר מאוחר מדי. המקלחת נפתחה. ונקישה של כיבוי אורות. גדי חזר לחדר בצעד יחף לא בטוח עם מגבת למתניים והג'ירף לא התאפק ובלע אותו בעיניים, את השיער השחור הצפוף והגוף החזק והעיניים הכהות שמסתכלות בו במבט לא בטוח וחושש וגדי תלה את המגבת על הכסא, מלמטה אין לו כלום, ונכנס מתחת לשמיכה וכיבה את האור הקטן ושכב מול הג'ירף ויד אחת מתחת לראש ועיניים פקוחות מאוד. הג'ירף מתבונן בו, בפנים, בשפתיים, ביד, בקימורי השמיכה על הגוף. הוא רוצה לחבק אותו ולגעת בו ולנחם אותו והוא רוצה לישון. גדי הסתרבל אליו ותפס בו ביד אחת והג'ירף מסתבך לכיוונו ונצמד אליו ומחבק אותו, את החזה והבטן והגוף הזה החם והנוכח והנחשק וגדי תופס בו בידים, מחבק אותו אליו אבל לא זז, העיניים שלו פקוחות מאוד והג'ירף צמוד אליו, לכל האורך, בחזה במותניים ברגל, ראש לצוואר. יותר מזה הוא לא מעז. אולי גם לא צריך. הראש של גדי צמוד לצואר שלו והוא מרגיש את הנשימות ואת הפעימות, מהירות ואלימות, ומהדק אותו אליו. וגדי אומר, לוחש, אני לא יודע מה אני עושה כאן. הג'ירף שותק. גם הוא לא יודע. גדי שותק. וממשיך, לא רציתי לישון לבד. והג'ירף שוב מהדק אותו אליו, להרגיש את החזה בחזה שלו (שעיר וגמיש), את הגב בידיים (שרירים וחזק), את הרגלים וכפות הרגלים (עצמות וצפרניים ועור יבש, קשה), את המתנים והאגן והירכיים (מוצקות, כנועות, זין רך מקנן שם בחום החשוך ומתלטף בו, עדין ורפוי), את תלתלי הראש השחורים והזיפים והלחיים. הוא עייף מאוד ולא יכול לישון ולאט לאט איזה רוגע צומח בו ומכניע אותו ומשקיט אותם, נושם בהם דרכם נשימה אפלה, עצומת עיניים ושוכחת.

 

*                         *                         *

 

הג'ירף התפנק במיטה עד מאוחר, כי מותר לו. גדי עמד במרפסת, עישן והתעסק בטלפון. עדכן את הג'ירף שכבר יש טיסה חלופית, בשעה טובה, ויהיה איסוף מהמלון והם גם יכולים ובעצם צריכים לתבוע פיצויים לא נמוכים בכלל על הפדיחה הזאת, הוא יכול לעזור לו אם הוא רוצה. ושאל אם הוא ירצה להצטרף לארוחת בוקר. הג'ירף התהפך לצד השני. שאל מה השעה, נבהל ושאל אם יש לו עוד זמן להתקלח. בטח, גדי צוחק. במקלחת המים שוטפים ממנו את הדביקות והטשטוש של הלילה והוא מתנגב רחוץ ומחודש ועדיין נשארה בו זרות לא מציאותית, כאילו הוא נמצא ליד הדברים, קצת ליד הסדר הרגיל.

חדר האוכל מבלבל אותו. מה לוקחים, מאיפה, כמה, ואיפה מותר להם לשבת. העמיס לעצמו חתיכת חביתה מנומסת ושתי פרוסות לחם וקצת סלט ונעמד, נבוך, מסתכל מסביב, מהנהן בראש לחבר'ה שהוא מזהה מאתמול, כבר יש סביבם מן הרגשה קבוצתית מסוימת, והשתלט בנימוס על שולחן צמוד לחלון, קרוב לים. וגדי מולו, כאילו זה מובן מאליו. הפרצוף שלו רחוק. הג'ירף מעיר שהאוכל לא רע. אתה במלון אמיתי, גדי אומר. וזהו. גם לג'ירף אין מה להוסיף. למרות הים, למרות הבוקר החדש, למרות האור האפור הבהיר ששופע עליהם והקלות והשמחה שהוא מאיר בו. הוא מסתכל על גדי ומחייך ונבוך ושוב נשתק. ושאל, קצת מאוכזב וקצת מבויש, אם הוא יוכל לעזור לו לעשות צ'ק אין לטיסה החלופית. הוא תמיד מסתבך בדברים האלה. וגדי אמר בשמחה יעילה ומעשית שבטח, בוודאי. זה לוקח חצי דקה.

יש עוד רבע שעה עד שההסעה תצא. הג'ירף התיישב בלובי מול החלון לים, שוב. השמים מתעננים באפרפר צהוב-כחול ורך והחוף די ריק בסך הכל. גדי מסתובב איפשהו. המנהלת התיישבה לידו, נמרצת ואדיבה, שאלה אם הוא ישן טוב ואיך הייתה ארוחת הבוקר. בסך הכל, לדעתה, לקבל לילה במלון תמורת ביטול טיסה זה עסקה לא רעה. דרך אגב היא הבינה שאמורים למלא איזשהו טופס תביעת פיצויים, דרך האתר כנראה, אבל היא לא הצליחה למצוא אותו ואולי יש לו מושג – רק שנייה, הג'ירף מראה לה (גדי הסביר לו קודם). הם דאגו להחביא אותו יפה יפה, הנבילות. ושואל אם היא כבר עשתה צ'ק אין.

ושוב לנתב"ג, הפעם באוטובוס קבוצתי. זה מתחיל להיראות ממש כמו טיול שנתי, המנהלת מתבדחת. הוא מהנהן. ושוב בידוק בטחוני, ושוב שיקוף מזוודות (הפעם הג'ירף זוכר להוריד את החגורה והמאבטחת מסתכלת בו ומתפלאת, לא היית כאן אתמול בערב, כן, הוא צוחק, מה אפשר לעשות). יש עוד קצת זמן עד ההמראה. מספיק זמן לקפה ומשהו מתוק, הג'ירף רוצה להציע לגדי ולא מוצא אותו. לאן הוא נעלם עכשיו. בעצם, נו טוב. נעמד בתור, מזמין. ממתין. משהו לא נעים מתפשט בו. הוא מתיישב עם הקפה והעוגת שמרים שלו – שהיא לא רעה בכלל, חובה להגיד – אבל בקושי מרגיש את המר החם והמתוק. לא טוב לו. לא שהוא מרגיש רע, אבל. הוא רוצה מאוד פתאום לא להיות כאן, להודיע שנמאס לו ולא מקובל עליו יותר והוא חוזר הביתה. זה מטופש כמובן. עוד מעט יעלו למטוס וימשיכו כמתוכנן. אז מה עובר עליו. מה הבהלה. לא בהלה, יאוש. ויתור. פשוט נמאס לו. אבל עכשיו מאוחר מדי.

ושוב קראו להם לשער, הנה גדי גם מגיע עם המאחרים אבל הוא לא מצליח לתפוס לו את המבט. ושוב לאוטובוס ושוב למטוס, אבל לא לאותם מושבים, למרות ששוב הוא קיבל חלון. לפחות זה. לידו בחור צעיר מאוד שטס עם חבר. טוען שהג'ירף נראה לו מוכר אבל הם לא מצליחים למצוא מאיפה. בסוף סיכמו שזה כנראה מאתמול בלילה, וצחקו קצת, למרות שהג'ירף נשאר לא משוכנע. חזר לפינת החלון שלו, לקצת כנף שרואים ממנה. לא התחשק לו לקרוא. או לדבר. מסתכל מהחלון, הקלטה בעברית מגוחכת של הנחיות בטיחות. ההרגשה הזאת, ההתמשכות הצפה המנוכרת הזאת בתוכו. זאת ההמתנה. זאת הציפייה הארוכה מדי, המתוחה, שהייתה צריכה להיחתם אתמול בהמראה ולא נגמרה והיא נמשכת עד עכשיו, מתוחה מעבר לכל גבול סביר וצפוי. זאת התלישה, זה הניכור מהעכשיו, הקיום לקראת עדיין-לא שתלוי על בלי מה, שממתין למשהו שהוא לא עכשיו ולא כאן, שנמצא ליד הדברים ולא איתם ולא בהם. ובתוך המצב המצפה הצף הזה עמד ואולי עדיין עומד הלילה, הלילה והבוקר שאיתו, הלילה כשהוא שכח את הטיסה והעיכוב והיה לחלוטין במקום, במקום מסוגר ומנותק מכל מה שלפניו ושיבוא אחריו. כמו אי. כמו אי קטן מואר באור לילה קטן שמותר להיות בו. ממש בו. ואפשר להיות בו עם מי שאיתו ואפשר להיות לא לבד, באי הזה שצף בלילה ורק שניהם היו בו והם היו ביחד, בלי לדבר הרבה ובלי לעשות הרבה, אבל ביחד, באותו מקום ובאותו זמן, הם היו זה לזה. והריח שלו, של גדי, ריח של סבון ועור נזכר לו פתאום והוא מתגעגע כל כך פתאום לריח הזה ולעור, לשקע הצואר שהוא היה בו, לגוף לזיפים לאצבעות היבשות, לחיבוק שהקיף אותו לחיבוק שהוא החזיק בו בשרי וחזק וחם וסמוך. בתוך הציפה המשוכה המרוחקת נמצא להם אי חשוך מואר ובלתי אפשרי, ולמחרת הים הבהיר והקולות השקטים והחיוך שלו, של גדי, החיוך המבולבל שלו, ואחר כך לאן הוא נעלם. הוא מתגעגע כל כך.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...