מעיל עור. צילום: Robert Sheie, Flickr.

 >  >  > 

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך - פרק ג'

כשהתשובה פרצה ממני הבנתי שהייתה בתוכי מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה, מחכה להזדמנות להפוך למילים. הבטחתי לו שתמיד אעשה כל מה שביכולתי בכדי שיהיה מאושר.

21.12.1940: "הלכתי לראות את מקום מגוריה של משפחת הנער, ברובע הר פרנצלאואר. האזור לא הופצץ. התחזיתי למחפש דירה לקניה. הבניין בן ארבע הקומות מכובד למראה, עם קירות כניסה מקושטים במדליונים מגבס ושטיח אדום בחדר המדרגות. הם גרים בקומה השניה של גרם המדרגות השני. חלונות הדירה שלהם פונים לחצר הפנימית, עם גינה לא מאד מטופחת ומוקפת דלתות מחסנים. השוער, גבר רחב-כתפיים ובעל יציבה של חייל, אמר לי שאף אחת מהדירות לא עומדת למכירה. הוא שמח לדבר על מקום עבודתו מזה מעל לעשרים שנה, וסיפר לי שהבנין נבנה בסוף המאה שעברה, שרוב דייריו בעלי מקצועות חופשיים, ושאף פעם לא גרו בו יהודים. ואז עבר לדבר על עצמו, ובעיקר על שני בניו, מקור גאוותו: הבכור הוא חניך בטירת הכשרה של המפלגה, הצעיר הולך בדרכו, ושניהם מתאגרפים מצטיינים... הוא ליווה את דבריו בתנועות ידיים כשתיאר את גופותיהם המפותחים של בניו. השתעשעתי בלדמיין לעצמי את שני הספורטאים תפוחי השריריים, ערומים, כפותי ידיים ורגליים וחסומי פה, מתעוותים מכאב תחת עצמת החדירות שלי ... אמרתי לו שהייתי שמח להכיר את בניו. הוא קיבל זאת כמחמאה." 

...

"שוערת הבית שלי מסרבת לתלות על דלת הכניסה הפנימית לבנין את כתר חג המולד המסורתי. יש שכנים שדורשים ממנה לעשות זאת בטענה שזאת חובתה. היא פנתה אלי בכדי שאתמוך בה. הסתרתי את דעתי על קטנוניותה ועל טיפשותם של השכנים המתלוננים, אמרתי לה שאני גאה בנאמנותה לתורת המפלגה, ובקשתי ממנה את שמות השכנים הדבקים בסמלים הנוצריים של החג. הרשימה עשויה להביא לי תועלת ביום מהימים..."

...

25.12.1940: "הגעתי לביתם של הורי אשתי לפני ארבעה ימים. ביום שעזבתי את ברלין התחילה הפצצה לפנות בוקר, ומיד אחרי צפירת ההרגעה הגיע גל נוסף של מטוסים. לפני שיצאתי לתחנת הרכבת וידאתי שביתו של הנער לא ניזוק.  בחודשים האחרונים התרגלנו ללילות שקטים. נראה שזאת הייתה רק רגיעה זמנית".

"הבאתי מתנות חג-מולד לכולם: סבונים מצרפת עבור הנשים, טבק לחמי, וממתקים לילדים. בהזדמנות הראשונה שהיינו לבדנו אמרתי לפרידה שנשואינו לא עלו יפה, שהחלטתי להתגרש ממנה, ושהתנאים יקבעו בהמשך. הבעת פניה לא הייתה ברורה לי, אבל היא לא מחתה. היא הורתה שיכינו לי חדר שנה נפרד, אבל התחמקה לחדרי מיד אחרי שהבית השתתק ודפקה את עצמה על הזין שלי. אני נהניתי רק מרגע הפורקן, ושלחתי אותה לחדרה מיד אחריו."

"פרידה אסרה על הוריה להשמיע באזני הילדים כל הערה המיחסת לחג משמעות דתית, וקשטה את העץ המסורתי בצלבי קרס. זה לא לרוחם, הם פרוסיאנים מהסוג שביד אחת מצדיעים לפיהרר ועם השניה סותמים את האף, אבל אפילו הלגה לא העיזה להתעמת איתה, אולי בגלל נוכחותי".

"מכאן המלחמה נראית הרבה יותר רחוקה, אבל משום מה עול הגיוס הרבה יותר כבד כאן, בכפר, מאשר בברלין. כל הצעירים גויסו ונשלחו לחזית, והרבה גברים מבוגרים, בני גילי ואפילו מבוגרים יותר, משרתים בתפקידי ביטחון מאחורי הקווים או בשטחים הכבושים, בעיקר בפולין. הלגה גיסתי טוענת שבהעדרם של הגברים, הבחורות והנשים השביעו את רעבונן בבני השמונה עשרה בשרות-עבודה חובה ששהו בכפר משך ששה חדשים באביב ובקיץ".

"משום מה אמש בארוחת ערב-החג נזכרתי באחי. שתיתי יותר יין ממה שכדאי לי."

"הלילה אחזור לברלין."

...

27.12.1940: "בדירת עלית-הגג שלי יש שני תנורי-פחם מברזל. את התנור במטבח איני מפעיל. התנור בחדר מצליח לחמם במידה סבירה טווח ניכר סביבו. אני גם מחמם עליו מים. למזלנו החורף השנה לא כל כך נורא כמו זה של שנה שעברה, אבל גם כך אני נאלץ לקנות פחם בשוק השחור בכדי למנוע שארון הפחם במטבח יתרוקן. מפעם לפעם אני הולך לסאונה".

...

1.1.1941: "ברגע האחרון הזדמן לי להפרד מהשנה שעברה ולקבל את החדשה בצורה הטובה ביותר, כך שאת הדקות האחרונות של 1940 והדקות הראשונות של 1941 ביליתי עם הזין עמוק בתחת של בחור בן 24 ששכב קשור למיטה שלי. הוא נתפס בבוקר בדירה אליה פרץ במטרה לגנוב תלושי-קיצוב. מצאו עליו תלושים שגנב בדירות אחרות. הוא נחשד כמעורב בשוק השחור והגיע למשרדי. הסתבר שלאחיו תיק בארכיון שלנו, ממנו התברר שהואשם מספר פעמים בהתנהגות אנטי-חברתית ובסופו של דבר נכלא בלי הגבלת זמן במחנה רכוז  בשנה שעברה. בחור רגיל, קצר קומה, עם גוף ממוצע ופנים חסרי-משמעות עם שפם דק, אבל עם מבט מסקרן, כמעט מתגרה, מתחת לעיניים חצי-סגורות, שפירשתי כמעיד על חוזק פנימי. קודם כל הבהרתי לו את נתוני הפתיחה: אני יכול להחליט כרצוני על מה שיקרה לו מרגע זה והלאה, ובהתחשב בנתונים, אף אחת מהאפשרויות לא טובה. אחר כך נתתי לו חומר למחשבה: מה הוא מוכן לעשות בכדי שאבחר באחת מהאפשרויות הפחות גרועות... כל זה פחות או יותר שגרתי, אבל משך התהליך הרגשתי שהגוף שלי מגיב חזק לנוכחותו, וכשמיששתי את התחת שלו, גם מתוך חשק וגם בכדי לתת לו רמז ולראות איך יגיב, מצאתי שהוא קטן, עגול וקשה. הוא לא נירתע.  נזכרתי שהלילה זה לא סתם לילה, לחצתי קצת יותר והגענו להסכם.

התחלתי לשחק בו אחרי הצהריים. ערום הוא נראה יותר מעניין. לא הגזמתי, בכדי שלא יגיע מותש לחצות הלילה, אבל כל חלק בגוף שלו טופל היטב. התעקשתי לגמור לו בפה. הוא לא היה מאומן, כך שהיה צורך לעודד את המוטיבציה שלו, אבל אני יודע איך עושים את זה. בחצות זאת הייתה הפעם השניה שדפקתי אותו בתחת, אחד המפתים והמספקים ביותר שזיינתי בזמן האחרון. הוא כבר ידע למה אני מצפה ממנו והמהירות שבה הוא הניע את האגן שלו קדימה ואחורה גרמה לזין שלי לחדור לחור שלו ולהישלף ממנו כמעט לגמרי בקצב מסחרר. לפנות בוקר זיינתי אותו שוב, איחלתי לו 1941 מוצלחת, החזרתי לו את תעודת הזהות שלו ושחררתי אותו.  הוא עמד במה שלקח על עצמו כמו גבר, לא בכה, לא התחנן, ולא הזדקף אפילו פעם אחת. אני גמרתי בתוכו ארבע פעמים תוך שתיים-עשרה שעות. לא רע..."

"זאת הייתה שנה טובה: הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, דנמרק, נורווגיה, צרפת... הראש מסתחרר מהמחשבה על מה שיכולה להביא לנו 1941... במשרד הרמנו כוסית לפגישה עם היפאנים על גדות נהר אמור בערב שנת 1942... קשה לאבד את ההרגל לראות ברוסיה בת-בריתנו את האויב בה' הידיעה..."

 

באחד הימים הראשונים של 1941 שוערת הבנין בו נמצאה דירת הרווקים של תומס שטחה בפניו את מקרהו של מקס, בן אחותה, שוטר, שהשתתף לטפשותו, לבוש במדי-משטרה, בנסיון חטיפה למטרת סחיטה שנכשל. הוא עמד להשפט, והיה צפוי שיסולק מהמשטרה, יגוייס לצבא וישלח לחזית. תומס הסכים להפגש איתו, "בכדי לעודד את נאמנות כלבת-השמירה של השוערת". לעדותו של תומס התווים הפשוטים והגסים של הבחור גלוח-הראש העניקו לפניו חושניות מסויימת, אבל הוא מצא את גופו  "הרכרוכי והשמנמן" בלתי מושך. השיחה איתו גרמה לתומס להבין שהשתתפותו של מקס בנסיון החטיפה נבעה מחוסר היכולת שלו להמנע מלהכנע לרצונם של אנשים שאישיותם נתפסת על ידו כחזקה משלו, ומהצורך שלו לרצות אותם. הוא גם למד על הפחד הקיצוני שלו מפני הגיוס המצפה לו. "הוא מעדיף מוות בהתאבדות על שרות בחזית. הוא נשבע בדמעות שיבצע  בנאמנות, הקרבה והוקרת-טובה מוחלטות וניצחיות כל תפקיד שיוטל עליו, ולו הבזוי ביותר, בתמורה להעברת רוע הגזירה". תומס התרשם מהנטייה של הבחור לכניעה ולבטול עצמי, הסתקרן, לא שלל את האפשרות להתערב לטובתו, אבל בינתיים הטיל עליו 48 שעות של "מעצר בתנאים קיצוניים", נעול במחסן החשוך והבלתי מוסק שלו, ערום וקשור לשרפרף, ללא מזון ושתיה, וללא אפשרות לרוקן את שלפוחית השתן ואת המעיים שלו אלא על עצמו.

בערב היום השני למעצרו של מקס המעלות ירדו באופן בלתי צפוי. תומס הבין שערום, וללא אפשרות לזוז, מקס לא יעמוד בקור, וחזר למחסן. הוא מצא אותו שוכב על רצפת הבטון מרותק לשרפרף, רועד בלי הפסקה, רטוב משתן ומזוהם בצואה. הבעת פניו ומבט עיניו גרמו לתומס לחשוב שיצא מדעתו. הבעתו לא השתנתה גם כששטף ממנו את הזוהמה בזרם מים קרים מצנור. הוא שחרר אותו מכבליו, כסה אותו במשהו שמצא במחסן, חפש ומצא שאריות מזון והשליך אותן על הרצפה. מקס לא הסס, זחל על ארבע במהירות והתחיל לאסוף את השאריות עם הלשון אל פיו כמו כלב. תומס צפה בו כמה שניות ואז בעט בו והרחיק אותו מהאוכל. רקס חזר בזחילה והתחיל שוב ללקק את המזון לפיו, אבל תומס בעט בו שוב. מקס שינה אסטרטגיה. הוא התקרב על ארבע אל תומס והתחיל לנשק וללקק את המגפיים שלו. גם הפעם תומס בעט בו, והוא חזר לעברו בזחילה והמשיך ללקק את המגפיים. תומס הרים את אחת מרגליו ומחץ בעקבו את אצבעותיו הפשוטות על הרצפה של מקס. הוא לא הפסיק ללקק בהתמסרות. "אם הייתי מאמין שקיים מה שמכנים 'נשמה', הייתי אומר שיש לו נשמה של עבד". הוא דאג שמקס לא יפוטר מהמשטרה אך יוצב תחת פיקודו, והעסיק אותו כשרתו האישי. מעמדו, למעשה, היה זה של עבד חסר-זכויות, תבלין המוסיף טעם לשעות השיגרה של תומס במשרד. "הוא נוצר בכדי לשעשע גברים כמוני... קל לגרום לו לפרוץ בבכי והוא בוכה כמו ילד קטן. הבוקר, למרות שאין לי שום כוונה לגרום לאשה הזקנה סבל נוסף לזה שבידיעה שהביאה לעולם בן כמוהו, איימתי עליו להזמין את אמו בכדי שתחזה איך אני מתעלל בו... באופן מיידי פניו התקמטו ונשטפו דמעות וחניכיו נחשפו, והוא התחיל לילל עד כדי שהתקשה לנשום...".

בהמשך, בהרבה מדיווחי היומן של תומס על יום העבודה שחלף מופיעות כמה מילים של שביעות רצון מהכאב הפיסי וההשפלה שגרם למקס. הוא בעט בו, סטר לו והצליף בו עם סרגל מתכת עם כל תרוץ או ללא כל אמתלה, הוא אף פעם לא קרא לו בשמו אלא השתמש, גם בפומבי, בכינויים משפילים, הוא הטיל עליו עבודות חסרות משמעות והעניש אותו על קוצר הבנתו, התרשלותו, או איטיותו בביצוען; הוא לגלג על חוסר הגבריות שלו; הוא הציע את שרותיו כמצחצח מגפיים למבקרים במשרדו, הוא הביא אותו לידי תשישות על ידי אילוצו לבצע סדרות ארוכות של תרגילי התעמלות שגופו לא עמד בהן, או הכריח אותו לעמוד מבלי לזוז בתנוחות בלתי מתקבלות על הדעת,  והוא הזכיר לו יום-יום שיש צורך בחיילים בחזית..."

תומס הצטרף בטבעיות לאמו של הנער המצפה לבנה בשער בית הספר דקות ספורות לפני סיום יום הלימודים הראשון אחרי חופשת החג. היה לה קשה בעליל להתגבר על מבוכתה. בטון רשמי היא הודתה לו על מתנת חג המולד ששלח לבנה ומסרה לו בשם בעלה את רשותו ללוות את הנער במכוניתו אל שעורי הרכיבה ואחריהם לביתו, כשבית הספר לרכיבה יפתח שוב, לקראת האביב.

3.2.1941: "הצורך של תת-האדם מקס לציית והנכונות שלו להשפיל את עצמו מגרים אותי. אחרי ששתה את השתן שלי מכוס בירה הוריתי לו למצמץ בשפתיו, להודות לי ולבקש עוד. מאז הוא חוזר על אותו טקס ביוזמתו בכל פעם שהוא מרוקן את הכוס שהשתנתי לתוכה. היום שלחתי אותו לקנות שורש זנגוויל, כשחזר ציוויתי עליו לקלף אותו ולדחוף אותו לפי הטבעת שלו. בכל פעם משך היום שציוויתי עליו לכווץ את עכוזיו פניו התעוותו ועיניו התמלאו דמעות. נחזור על זה מחר".

בתחילת חודש מרץ בית הספר לרכיבה נפתח מחדש אחרי החורף. פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, ימים בהם לא היו לנער פגישות של הנוער ההיטלראי אחרי הצהריים, תומס בילה בחברתו כעשרים דקות נהיגה בדרך לשעור הרכיבה וקצת  פחות מחצי שעה אחריו. הנער הנלהב ואסיר התודה לא הראה כל סמני מבוכה בנוכחותו, ובאופן מיידי וספונטאני שתף את תומס במתרחש בעולמו. תומס מצטט ביומן קטעים מהשיחות שלהם. (שיחות אלה, ואחרות, מופיעות ביומן בין מרכאות. שמרתי על המרכאות, אך אני בספק אם אלה הם אמנם ציתותים מלוליים). "...'הילדים בכיתה כבר לא מדברים כל כך הרבה על כדור-רגל, הם מדברים על בנות. יש כאלה שיש להם חברות. הם הולכים למסיבות עם תקליטים, רוקדים בנים עם בנות... ויש כאלה שמעשנים'. שאלתי אותו אם גם הוא כבר מתעניין בבנות. הוא אמר שלא והסתכל עלי במה שפירשתי כדאגה מוסווית. אמרתי לו שלא ידאג, שכל דבר מגיע בזמנו הנכון. ראיתי שמץ של חיוך על שפתיו. קיוויתי שזה אומר שהוקל לו..."

"אביו מאמן אותו בכדור-רגל בסופי השבוע. קל לגרום לו לדבר עליו. הוא מעריץ אותו. הוא סיפר לי בגאווה שאף אחד לא מנצח את אביו בתחרויות הורדת-ידיים, ושלאף אחד אין שרשי כף-יד כל כך עבים כשלו... יש לו מדליות וגביעים בהם זכה בתחרויות היאבקות כשהיה צעיר, לפני שהתחתן. אחרי החתונה הפסיק להתאבק, כי אשתו התנגדה."

10.3.1941: "הנער קפץ למושב לצידי במכונית ומיד שאל אותי 'אתה מוכן לקנות לי אופניים ליום ההולדת שלי?' לא הכרתי את תאריך יום-ההולדת שלו, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא בקש ממני מתנה. לא הייתי מוכן.... 'לכל החברים שלי יש אופניים...' כשהתשובה פרצה ממני הבנתי שהייתה בתוכי מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה, מחכה להזדמנות להפוך למילים. הבטחתי לו שתמיד אעשה כל מה שביכולתי בכדי שיהיה מאושר".

ניתן להסיק שבשלב מסוים מקס התחיל להיות מזומן לביתו של תומס בכדי שזה יוכל להתעלל בו בחופשיות שהמשרד לא אפשר: "אני לא קושר את מקס למיטה ולא חוסם לו את הפה. גופו הרכרוכי במיטבו כשהוא מתפתל, מזדעזע, מתקפל ונזרק לכל כוון מכאבים, בלווי התנשפויות, גניחות, צווחות, בכי ותחנונים בטונים שרק הוא מסוגל להפיק".

14.3.1941: "אבי-הנער לא מתנגד שאקנה לו אופניים ליום ההולדת שלו. הוא נקב בשם החברה המייצרת, והמודל".

15.3.1941: "קניתי את האופניים ואת כל האביזרים המלווים האפשריים."

"אתמול כשנפרדתי מהנער מול שער ביתו אחרי שעור הרכיבה הייתי מיוחם כמו מתבגר. עוזר הרוקח הקטן לא עובד בימי שני, כך שנסעתי הביתה. בערב המצב החמיר, וכשהגיע הזמן ללכת לשון הבנתי שאם הזיקפה שלי לא תקבל טפול לא אוכל להרדם, אבל לא רציתי לאונן. הגעתי למסקנה שהאדם היחידי שאני יכול לזמן טלפונית ושיגיע מידית הוא מקס. אף פעם לא חשבתי עליו כאובייקט לפורקן מיני, חוסר הגבריות שלו דוחה אותי, אבל פתאום נראה לי שאולי בכל זאת כדאי לברר מה יש לו להציע. הייתה עוד סבה שגרמה לי לרצות לאלץ אותו לבוא לביתי. ההאפלה גרמה לעליה במספר מעשי הבריונות והפשע, ואף פעם לא היו כל כך הרבה שכורים ברחובות החשוכים כמו בימים אלה, ומקס הפחדן נמנע מלצאת מביתו אחרי רדת החשכה. כך שציוויתי עליו להגיע מיד. הוא הגיע חוור, רועד מפחד, ועל סף בכי. לא הצלחתי, לא באיומים ולא במימוש האיומים, להביא אותו לידי כך שימצוץ לי את הזין באופן שיגרום לי הנאה מינימלית. אפילו לכסות את השיניים עם השפתיים הוא לא הצליח. כשהחלטתי להעמיד אותו בפני הברירה "לטבוע או לשחות בבריכה", כלומר חנק  או מציצה, ופשוט תקעתי את הזין שלי בגרון שלו והצמדתי את הראש שלו למפשעה שלי, הוא בחר בחנק. כשהרגשתי שהגוף שלו מתרפה בין הרגליים שלי וויתרתי, אבל לא נכנעתי. ציוויתי עליו  להתפשט ולשכב על המיטה על הבטן. חבל שזה לא עלה בדעתי קודם. הוא נולד להידפק. אני לא חושב שהוא בעצמו יודע או מבין מה הוא עושה, אבל האקסטזה של שרירי הרקטום שלו, הסינכרוניות הטוטלית של כל גופו עם כל קצב בו דפקתי אותו, והלווי הקולי דמוי יללות של חיה פצועה, היו הרבה מעל ומעבר למה שאפשר היה לצפות מגוש בשר כמוהו, ובהתחשב ברמת ההתמודדות שלו עם כל משימה אחרת. הכרתי כבר טיפוסים כאלה. הם מתנה מהטבע. יצורים שההצדקה היחידה לקיומם היא לעזור לשכמותי להנות מהחיים".

...

ב-16 במרץ, יום הולדתו השניים-עשרה של הנער, נשלחו האופניים לביתו. בפעם הבאה שתומס והנער נפגשו בשער בית הספר "הוא חיבק אותי ברחוב, לעיני כל".

18.3.1941: "התקשרתי  אל מקס וציוויתי עליו להתייצב תוך עשרים דקות. הוא הגיע אחרי עשרים וחמש, כולו מזיע ומתנשף. לעלות חמש קומות בריצה זה יותר מדי לשרירים הרפויים שלו. (כשיש לי זמן וחשק, מיד כשהוא מגיע אני שולח אותו שוב למטה בכדי שירוץ שוב על המדרגות. לחזור על זה עוד פעם זה להסתכן בלהסתבך עם מקרה של התקף לב). בינתיים ההתרגשות המינית שלי איבדה משהו מעצמתה ונהייתה מתאימה למשחק יותר ממושך, כך שפקדתי עליו לבחור בעצמו חמישה עונשים, כמספר דקות האחור. הוא מכיר היטב את הקטלוג... הוא בחר שאלקה אותו בכף יד, חגורת עור, רצועת גומי עבה, מוט עץ גמיש, ושוט רכיבה. ידעתי מראש בדיוק במה הוא לא יבחר... פסקתי לו עשר מלקות, חמש על התחת וחמש על כפות הרגליים, עם כל אחד מהעזרים,  ושלחתי אותו להוציא את המכשירים מהמגירה ולהציג אותם לפני. לקראת סוף ההלקאה הזין שלי שוב התמלא ונמתח לזיקפה מקסימלית, וקצת איבדתי את השליטה כשהופיעו רצועות דקות של טפות דם קטנטנות על העור האדום-לוהט של התחת החשוף שלו. תוך פחות משעה דפקתי אותו פעמיים, ונרגעתי. עמדתי לשלוח אותו מיד הביתה, אבל בסוף העדפתי שיישאר. כך יוכל להכין לי קפה בבוקר ואוכל לדפוק אותו שוב לפני שאצא לעבודה. קשרתי את פרקי כף היד שלו מאחורי גבו והוריתי לו להתפרק בשכיבה על הבטן על ידי שפשוף התולעת הקטנה שיש לו במקום זין ברצפה. הוא ריצד ופרפר כמה שניות, גמר ונשכב על הרצפה מתנשף, עם פנים אדומות ושטופות זיעה. הזכרתי לו בבעיטה לנקות עם הלשון את הזוהמה שהשפיך. אחר כך קשרתי אותו לאחת מרגלי המטה, נרדמתי מיד וישנתי שנת ישרים. בבוקר הוא הכין לי קפה, מצץ את אצבעות כפות הרגליים שלי בזמן ששתיתי אותו, ואחר כך דפקתי לו את הנשמה. לפני שיצאתי הטלתי עליו כמה עבודות בית. שנינו ידענו שיגיע באיחור למשרד וייענש על כך. הוריתי לו להכניס שוט קצר לתיק שלי".

בנוסף ללווי הנער בימי שני וחמישי אל שעור-הרכיבה וממנו, תומס קבל אשור חד- פעמי לקחת את הילד למופע בתיאטרון לילדים. קבלת האשור הייתה כרוכה בעוד בקור במקום העבודה של האב, בו חזר על עצמו אותו הטקס: תומס הושפל לדרגת עותר, אך בסופו של דבר הוענקה לו הזכות להציע שרות נוסף לנער. תומס תמה אם האב אמנם לא חושד בכוונותיו הסמויות, או שהוא משחק איתו כחתול בעכבר.

"כל שעה שאני מבלה בחברתו של הנער מגבירה את הקסם שהוא מהלך עלי".  "כל סיב בגופי מגיב לקרבתו, כל סנטימטר בי רועד בתשוקה". אבל תומס דבק בהחלטתו להתקדם לאט, צעד-צעד, בכדי להימנע מלעורר את התנגדותו של אבי-הנער למאמציו להתקרב אל בנו. הוא המשיך להשתמש בשרותיו של "עוזר הרוקח הקטן" בכדי להפיג את הלהט שקרבתו של הנער הציתה בו, אבל זימן  את מקס לביתו בקביעות לאותה מטרה.  

באחת מהשיחות עם הנער תומס הזכיר את אוסף השעונים שלו. הנער גילה סקרנות, שאל שאלות,  הקשיב בעניין לתיאורם של אחדים מהפריטים והביע את רצונו לראות את האוסף. תומס עלה שוב לרגל אל משרדו של האב, הסביר את בקשתו של הנער, וקבל תשובה חד-הברתית חיובית. תיאורי ההתרוצצות הנרגשת וההכנות שקדמו לביקור של הנער בעלית-הגג שלו מזכירים התנהגות של מתבגר מאוהב... הנער לעומת זאת היה נינוח כאילו היה בביתו שלו, כילה בתיאבון את עוגיות החמאה ואת ספל השוקולד החם (מצרכים שמאז שפרצה המלחמה בני תמותה רגילים בברלין לא זכו לראות), הגיב לאוסף השעונים בקריאות התלהבות, הביע צער כשהגיע הזמן לחזור הביתה, ונפרד מתומס בנשיקה על הלחי לפני שיצא מהמכונית מול שער ביתו. "מגע השפתיים שלו חישמל אותי. לתמיד."  

כשבוע לאחר מכן תומס חזר אל משרדי חברת הרכבת התחתית, ביקש בעיניים מושפלות וקיבל את הסכמתו של האב לרצות בקשה חדשה של הנער, בילה איתו את בוקר יום שבת 29 במרץ  בגן השעשועים, וזכה למה שהוא הגדיר כ"הרגעים המאושרים ביותר מזה שנים". לקראת סוף הביקור השניים תפסו את מקומם באחד הקרונות של רכבת "מנהרת השדים". זוג מתבגרים הגיע בריצה ברגע האחרון, אבל נותר רק מקום פנוי אחד, לצידו של הנער. תומס הושיב את הנער על ברכיו ופינה להם מושב נוסף. "הידקתי אותו בזרועותיי בחבוק אבהי. גופי הגיב מידית. תוך שניות הזין שלי הזדקף ומצא את מקומו בין שני פלחי תחת שאפילו המעיל ומכנסי הצמר שכיסו אותם לא טשטשו את נוכחותם המוצקה. הנחתי שקפיצות התזזית של הקרון והתלהבותו הנרגשת של הנער ממה שהתרחש סביבנו ימנעו ממנו להבחין במאמצי להגביר את החיכוך בין הזין שלי וחריץ התחת שלו, והרשיתי לעצמי להזיז אותו שם בתנועות זהירות. כשהגענו לסוף המנהרה בקשתי ממנו לחכות לי והזדרזתי להיכנס לשירותים צבוריים, לסגור את עצמי באחד התאים ולאונן. לא רציתי לקטוע מבלי להביא לשיאו את מה שהתרחש בגופי, ובנפשי. כשעצרתי את המכונית שלי מול פתח ביתו ונפרדתי ממנו הוא  נישק אותי שוב על הלחי. הספקתי ללטף בחטף את השער הרך שלו עם כף ידי לפני שאמר במהירות "מה שעשית היה נעים לי", וזינק החוצה. עברו דקות ארוכות עד ששטף הרגשות שהציפו אותי שכך. אני מבלה את השעות שעברו מאז לבד בבית, מפיק במו ידי את מירב ההנאה מהזיקפות שזכרון התרגשויות הבוקר מעניק לי. "

תומס הרגיש שליבו צנח ועולמו התמוטט ביום שני כשמיד כשנכנס למכונית הנער אמר לו בהתרגשות:  'ספרתי לאבא את מה שעשית'. "ואז שמעתי את המילים הבלתי צפויות ביותר בחיי: 'אמרתי לו שזה היה נעים ושאני רוצה עוד. הוא אמר שלא. התווכחתי ובכיתי, ובסוף הוא הסכים שניגע אחד בשני, אבל בלי להתפשט... אנחנו יכולים ללכת אליך הביתה אחרי השיעור. מותר לי לחזור הביתה שעה מאוחר יותר' ".

תומס מעיד שחלם בהקיץ אין-ספור פעמים על הרגע שבו התקרבותו ההדרגתית אל הנער תביא ליצירת אינטימיות ביניהם שהוריו יאלצו להתעלם ממנה או להסכים לה, אבל שום דבר בהתפתחות העניינים עד רגע זה, ובוודאי לא התנהגותו המתנשאת של האב, לא הכין אותו למה ששמע. המצב הבלתי מובן ערער את בטחונו והוא חשד שמדובר במלכודת. הוא ראה בעיני רוחו את האב מגיע לביתו עם המשטרה, את הנער מובל במהירות החוצה, את עצמו מוכה על ידי האב ברשותם של השוטרים, ואת אלה מובילים אותו שותת דם ואסור באזיקים... אבל כשהסתיים שעור הרכיבה והנער עמד שוב לידו, תלה בו את עיניו וזרז אותו לקחת אותו לביתו, המחשבה על גופו של הנער כנגד גופו דחקה מהכרתו כל מחשבה אחרת. כגברים רבים אחרים, הוא סיכן את שמו, את מעמדו ואולי אפילו את חייו בכדי לספק דחף בלתי נשלט.

מיד כשנכנסו לדירתו של תומס הם פשטו את המעילים. צמודים, תומס על הכורסא והנער רוכב על ירכיו, הם התמסרו לנשיקות, חבוקים ולטיפות. לשונו של תומס מילאה את פיו של הנער, הוא חקר בתאווה את אחוריו בידיים פתוחות, ולחש מילים מתוקות באזניו. גופו של הנער נראה קטן מדי בכדי להפיק תאווה עזה כל כך. אצבעותיו פרמו בקדחתנות את כפתורי החולצה של תומס ומששו ברעבתנות את שער החזה הצפוף שלו, תוך שהוא כוון את תנועותיו ללחוץ את צינורון הפלדה הקטן שלו כנגד האיבר העבה והזקוף של תומס. תומס הרגיש שחובתו להגביל את עצמת הגירוי ההדדי בכדי לא להביך את הנער על ידי פליטה פתאומית, או לגרום לו לחזור הביתה עם שרידים מרשיעים בבגדיו התחתונים. כשהגיע הרגע להנתק ולהזדרז לצאת בכדי שהנער לא יגיע לביתו באחור תומס קלט בהקלה שלא התרחש שום דבר ממה שחשש ממנו בדמיונו...

בלילה חיל האוויר המלכותי הפציץ שוב.

היו רגעים קצרים שהכרת האב בצרכיו של בנו והסכמתו לכך שיסופקו התקבלה על דעתו של תומס כהגיונית, וגם בו התעוררו מחשבות מרד כנגד המוסכמות: "יחסים בין גבר למתבגר היו מנהג מקובל בתרבויות שונות בהן הזוגיות של גבר-מדריך ונער-תלמיד עלתה בערכה על הזוגיות של גבר ואישה. למה הדעות של אנשים כאן והיום צריכות להיפך לנורמת מוסר וחוק-מדינה המחייבים את כולם?". אבל ראיית המציאות שלו הצטללה מיד וחזרה להורות לו שהפשטות שבה הנער ביקש מאביו היתר להתמזמז איתו, והעובדה שאביו העניק לו אותו, "כאילו לא מדובר בשום דבר חורג, כאילו הכל טבעי, מותר ומקובל" היו "משהו מטורף ומטריף",  ושמערכת היחסים המשולשת בה מצא את עצמו הייתה סוטה בעליל. עם זאת, התייחסותם הבלתי-בעייתית של האב והבן אליה עזרה לו להשתחרר מספקותיו. הוא הגיע למסקנה שאישיותו של האב נשגבת מהבנתו. שלשה ימים אחרי הפגישה הראשונה בביתו הוא שוב התמכר אחרי שעור הרכיבה לתענוגות המצב החדש. שימוש אינטנסיבי באמצעים העומדים לרשותו איפשר לו להפיג זמנית את המתח המיני החריף שהפגישות עם הנער בביתו עוררו בו.

...

"החודש מתגייסים כל בני התשע-עשרה."

...

ביום שני 7 באפריל בשעות הערב המאוחרות צלצל פעמון דלת דירתו של תומס. הוא לא היה רגיל למבקרים ותהה אם להגיב, אך צלצול נוסף, ארוך מהראשון ומיד אחריו אחד שלא נפסק, גרמו לו לפתוח את הדלת. "מולי עמד אביו של הנער. פניו היו חסרות הבעה. נשימתי נעצרה. מוחי רשם שוב את ממדי מוטת הכתפיים ואת העוצמה המאיימת של כפות הידיים העבות. תהיתי איך הוא הצליח להתגבר על המחסום הבלתי חדיר של חשדנותה ועוינותה של השוערת והרגשתי פתאום חשוף ופגיע". באופן כאילו מתואם מראש צעדו הראשון של אבי-הנער אל תוך הדירה חפף עם צעד אחד אחורה של תומס. מיד אחרי זה תומס נסוג צעד נוסף וזז הצידה, והניח לגבר הגדול להכנס ולהתיישב על הכורסא היחידה בחדר, שהתגמדה כשגופו מילא אותה. זכרון גופו של בנו של האיש שהתפתל כנגד זה שלו על אותה כורסא שעות ספורות קודם היכה בתומס. אחרי כמה שניות של שקט מתוח הוא הרגיש שתפקידו במה שהתרחש דרש ממנו לשאול את האיש למטרת בקורו, הוא התקרב אל אבי-הנער בהיסוס, אבל כשמצא את המילים הנכונות השתיקה אותו פקודה שרעמה כפצצה: "שים את כל השעונים על השולחן. אני לוקח אותם!" 

"התדהמה נטלה את המילים מפי. ראשי הסתחרר והרגשתי שיציבותי רעועה, כאילו לא עמדתי על רצפה מוצקה אלא צפתי חסר משקל בחלל ריק. בהיתי באיש ממולי. הוא החזיר לי מבט ישיר ויציב. כל תו בפניו ובתנוחת גופו הקרין ביטחון בעליונותו. המשכתי לבהות בו בעיניים פעורות, המום על ידי תחושת אין אונים. רגשות וצרכים מהעבר שחשבתי שכבר מזמן עקרתי מעצמי העניקו לו, מתוך העמוק ביותר בתוכי, זכות בלתי ניתנת לערעור לעשות בי כרצונו."

תהליך החלפת הבעלות היה קצר. תומס פרס את אוסף השעונים על השולחן, האיש העיף בהם מבט שטחי וצווה עליו לארוז אותם מחדש. "בזמן שארזתי את השעונים בקופסאות נזכרתי בשעון הפלטינה בו אני משתמש יום-יום ומבלי שארצה מבטי נדד אל המדף עליו הנחתי אותו כשהגעתי הביתה. הוא הוליך את עיניו בעקבות המבט שלי, קלט מיד את השעון ועשה לי סימן לצרף אותו לאחרים. הוא ליווה את פעילותי בשטף עליז של הערות: 'שוטרים נולדים צייתנים, או מאלפים אותם להיות כאלה?'... 'כמה זמן היה לוקח לך לפתוח את הרגליים אם הייתי מודיע לך שאני רוצה לחתוך לך את הביצים?' זקפתי את ראשי בתקיפות תוך כדי שחיפשתי נואשות אחרי תשובה שתשים קץ להתעמרותו בי, אבל הוא הקדים אותי: 'מה שבאמת לא כדאי לך לעשות כשזה יקרה זה להתנגד לי, כי אז אחתוך לך גם את הביצים וגם את הזין...'. סיימתי את האריזה ומסרתי לו  את התיק עם האוסף השלם, כל שעון בקופסתו. רציתי בכל מעודי להיות שוב לבד. הוא נראה כנזכר: 'כמעט שכחתי... הבאתי לך מתנה... '. הוא שלף מכיסו את השעון שנתתי לו בזמנו כמתנת חג-מולד ושמט אותו  על השולחן. 'שוטר צריך לדעת מה השעה, לא?' שתקתי. הוא הורה לי לענוד אותו, צייתי והמשכתי לשתוק. הוא נזף בי כבילד שניכשל: 'כבר לא אומרים תודה כשמקבלים מתנה?' הודיתי לו בענווה. הוא התרצה ופנה ללכת. כשהגיע לדלת היציאה הוא נעצר ושלף את המפתח מהמנעול, וידא שאני רואה שהוא מכניס אותו לכיס, וזרק לעברי: 'תחשוב על זה, הכל יחסי... אם הייתי יוצא מכאן עכשיו עם שני האשכים  שלך בכיס שלי זה היה יותר גרוע, לא?'. הוא לא חכה לתשובה, אבל לפני שטרק אחריו את הדלת התריע בי: 'אל תעז לחשוב אפילו על להחליף את המנעול!' " 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...