מעיל עור. צילום: Robert Sheie, Flickr.

 >  >  > 

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך - פרק ב'

אני חוזר ואומר לעצמי שטפשי להתמסר בגילי להזיות על נער- חלומות, אבל אין לי שליטה על זה. אני ממשיך להרגיש בעצמותי שלהיות איתו יהיה כמו לגעת בשמיים".

הטקסט הראשון במסמך שמצאתי הוא מיום 27.8.1940: "חיל האויר הבריטי תקף אתמול את ברלין בכמה גלים, משך יותר משלוש שעות, בין חצות לארבע לפנות בוקר. למרבה המזל לא דווח על אבדות או נזקים חמורים מאד, אבל זאת הפעם הראשונה שהעיר הופצצה באופן שאפשר להגדיר כרציני; להתקפות בסתיו שעבר לא היו תוצאות משמעותיות, למעשה. אף אחד לא חשב שזה עלול לקרות: שמי ברלין נחשבו לחתומים בפני מטוסי אויב; האנשים מדברים על "טבילת אש" וחוששים ממה שעלול לבוא".

"אני אופטימי לחלוטין לגבי תוצאות המלחמה. יש צורך ביותר מכמה מטוסים בריטיים שהצליחו להתחמק מההגנה האנטי-אווירית שלנו בכדי לגרום לי לשכוח איך הבריטים הוכו וברחו על נפשם בביזיון מחופי דנקרק. הוורמאכט צועד מחיל לחיל. כבוש צרפת והנצחון על חיל הים המלכותי ועל חיל המשלוח של בעלות-הברית בנורווגיה ניפצו את אירופה הישנה אחת ולתמיד. גרמניה היא המעצמה השולטת באירופה החדשה. אין אפשרות שהמלחמה תסתיים בדרך אחרת מלבד מנצחונו של הרייך". 

29.8.1940: "המפציצים הבריטיים חזרו הלילה אחרי חצות וגרמו חורבן משמעותי. רובע קרויצברג נפגע מאד. מימדי ההרס מרשימים. עשרה אנשים נהרגו, יש עשרות פצועים, ומאות אנשים אבדו את ביתם. ביתנו לא ניזוק. הבוקר פגשתי בדירתנו את הלגה וילדיה; המרתף המשמש כמקלט בביתה צפוף ורעוע והם עברו לגור בביתנו. הלגה הזכירה את ההפצצות על וורשה, רוטרדם ולונדון, כאומרת שאין לנו זכות להתלונן כשמחזירים לנו מידה כנגד מידה. פרידה קמה ועזבה את החדר בכעס. אמרתי להלגה שאמנם אין מקום להתלונן. במלחמה כמו במלחמה, ואיני מצפה מצבא האויב שיתחשב בנו. אני מצפה מהצבא שלנו להכות באויב חזק הרבה יותר מאשר צבא האויב מכה בנו".

ביום 1.9.1940 חל יום השנה הראשון למלחמה. תומס מכריז על התאריך בחגיגיות ומציין שמספר אנשים בין מכריו שגויסו ללחימה בפולין כבר חזרו לביתם. הוא מזכיר בהקשר זה גם את הרוגי ההפצצות האוויריות בחודש שעבר ואת הלוויות המפוארות שנערכו לכבודם.

המשך הטקסט מאותו יום הוא דוגמא טובה להתנהגות המינית שלו: פועל שנתפס משחית כרזת-תעמולה ושבביתו נמצאו כרוזים שהוצנחו ממטוסי אויב הובא לחקירה, עורר ענין בתומס, קבל את העיסקה שהוצעה לו והתייצב בביתו של הקצין בשעה הנקובה. "...הוא נראה חזק, עם גוף חסון של בן מעמד הפועלים, גידי צוואר עבים וסנתר מרובע. הזיג-זג של הצלפות השוט בער על העור שכיסה את שרירי הגב, התחת והירכיים שלו. החלטתי לדפוק אותו בעמידה. הוא נצמד אל הקיר כפי שהוריתי לו. כשניסיתי לחדור לתוכו, במקום להפתח הוא נסגר. עצרתי, נסוגתי קצת, יצבתי את עמידתי, מיקמתי שוב את הזין שלי מול החור שלו, דחפתי את המתניים שלי קדימה בכל הכוח ופרצתי לתוכו. הוא התעלף בעמידה והתקפל כלפי מטה. סטרתי לו עד שהתעורר ואז דפקתי את הגוף הלבן כגוויה והלח מזיעה על הריצפה. הוא ביקש ולא קבל רשות לשתות כוס מים. הסברתי לו שאם עוד פעם יסתבך ויפול לידי הטפול יהיה הרבה יותר יסודי, וגירשתי אותו מהדירה שלי. מעמד הפועלים הוא כבר לא מה שהיה פעם...".

...

8.9.1940: "בשבוע האחרון חזרו המפציצים שלשה לילות רצופים, בגלים שנמשכו כשלשת רבעי שעה כל אחד. הלילה נהרגו כשלושים איש. רק דבקות באמונה בניצחון יכולה להקל על ההתמודדות עם הקשיים הבלתי-נמנעים בדרך אליו".

1.9.1940: "המונים נוהרים לראות את הנזקים במרכז העיר".

...

24.9.1940: "צפירת ההרגעה נשמעה רק אחרי שלש לפנות בוקר. עליתי הביתה קפוא-שרירים, זועם, מסריח, רעב ומותש".

...

26.9.1940: "בשבוע האחרון הלילות היו חשוכים והשמיים מכוסים בעננים, תנאים המקשים על ההגנה האנטי-אווירית. האויב ניצל זאת וברלין הותקפה מהאוויר ארבע פעמים. הלילה חסכתי לעצמי חמש שעות ישיבה במקלט כיוון שהחלטתי להישאר בחדר שלי בזמן ההפצצה. אני אוהב את חיי אבל משהו מונע ממני את ההחלטיות הנחושה להישאר בחיים בכל מחיר של שכני, והשהייה במרתף בלתי נסבלת עבורי. השעמום, חוסר הנוחות, בעיית-ההיגיינה והסירחון, השיחות, הוויכוחים והמריבות הקטנוניות, הילדים... והיו גם מקרים שמקלטים התמוטטו וקברו את מי שהסתתר בהם. האזעקה העירה אותי. קמתי מהמיטה מבלי להדליק את האור, הרמתי את וילון ההאפלה ופתחתי את החלון ואת התריס. זרקורים האירו את השמים. זמזום המנועים של המטוסים הלך והתקרב, כדורים נותבים התרוצצו, פגזי ההגנה נגד-מטוסים התחילו להתפוצץ במהירות כמו ברקים בין רצועות האור, נורי תאורה בוהקים החלו לצנוח מלמעלה... שמעתי את הפצצות מתפוצצות. הרעש היה עצום. שוב הופצץ רובע קרויצברג ונהרסו הרבה בתים. פרידה הודיעה שביתנו לא נפגע". 

 

ה"נער" (כך הוא נקרא ביומן. הוא- כמו גם בתו של תומס - לא מוזכרים אף פעם בשמם), פרץ אל תוך חייו של תומס בפתאומיות ובעוצמה. הוא ראה אותו לראשונה בתחילת חודש אוקטובר 1940, והוא הפך מיד למרכז עולמו. מיום זה והלאה תומס תיעד בפרוטרוט את התפתחות מערכת היחסים ביניהם ואת הסתעפויותיה.

5.10.1940: "אתמול, יום ששי, דקות ספורות אחרי השעה חמש, כשעמדתי לצאת מחנות הטבק, דלתות בית הספר מעבר לרחוב היו פתוחות ואחרוני הילדים התרחקו ממנו, לבד או מלווים על ידי מבוגר. מעבר לכביש, ממש מול המקום בו עמדתי בפתח החנות, עמדה אישה ארית עם פנים יפות וגוף דשן. לצידה עמד נער כבן שתיים-עשרה לכל היותר במדי בית ספר. נער בעל קסם מופלא". השניים חצו את הכביש, ועברו מול תומס. "בדיוק אז הופיע חיוך על פניו. נשימתי נעצרה. התרגשות בלתי מוכרת חסמה לי את הגרון ופרצה משם לזרם הדם שלי". מבטו של תומס לא ניתק מהנער עד שהשניים נעלמו בין העוברים ושבים. הוא מדגיש את המראה ה"טרום-גברי" של גופו ואת טיבעם ה"זכרותי" של תווי פניו.

לעדותו של תומס, מפעם לפעם בעבר הגופים הבלתי בשלים של נערים על סף גיל ההתבגרות עוררו את יצריו, אבל הם אף פעם לא עמדו בראש סולם העדיפויות שלו. "אפשר בקושי להקים קבוצת כדור-רגל מהנערים שעדיין לא צמח להם שער על הביצים שזיינתי משך חיי".  אבל מעבר לגיל  החורג מטווח ההעדפות המיניות הרגיל שלו, הפתיע את תומס  אופי ההתרגשות שעורר בו הנער האלמוני: הוא חשק בו בכל מעודו, אבל לא הרגיש רצון לכבוש אותו בכוח, לדכא אותו ולהכאיב לו.

 סערת ריגשותיו הפריעה לו לרכז את תשומת ליבו בכל נושא אחר אותו יום, והיא לא רפתה גם אחרי שרוקן את הביצים שלו בפיו של "עוזר הרוקח הקטן" באותו ערב. הוא בילה את סוף השבוע עם משפחתו, כמנהגו, אבל הרגיש, יותר מתמיד, מרוחק מתפקידו כבעל ואב. קיום חובותיו כלפי אישתו עורר בו סלידה: "הניגוד בין הגוף שהיה מתחתי וזה שרציתי שיהיה שם היה כמעט בלתי נסבל". הוא חזר לדירתו ביום ראשון בערב, אונן עד אפיסת-כוחות, אבל שנתו הייתה טרופה.

בכל יום משך השבוע הבא תומס יצא מהמשרד בעשרים דקות לחמש. "רבע שעה מאוחר יותר אני עומד בסתר חנות הטבק ומתענה מהאיטיות בה חולפות השניות. בחמש בדיוק נפתחות דלתות בית הספר ממול. כמה שניות ארוכות מאוחר יותר, מהמסה המרעישה של ילדים ומבוגרים נפרדת אישה בלונדינית ואיתה הנער שבגללו אני כאן". הם חולפים על פניו, הוא עוקב אחריהם מבלי להסיר את עיניו מהתחת העטוף במכנסי בית-ספר קצרים עד לתחנת חשמלית קרובה, וצופה בהם נעלמים באחד הקרונות. שעותיו שוב אינן קצובות על ידי הרוטינה של הפעילות היום-יומית, אלא על ידי הציפיה המתוקה-מרה "לפני"; דקות האושר הקצרות בהן הוא צופה כמהופנט בנער; וההתרגשות "אחרי".

הוא טוען שקשה לו למצוא מילים בכדי לתאר את מראהו של הנער, אבל אלה בהן הוא משתמש לא מאפשרות להטיל ספק ביופיו. הוא מזכיר "תלתלים בצבע בלונדיני מוזהב", "עינים כחולות-כהות", "אף ישר ומנומש", "לחיי-מלאך וורודות", "שפתיים מלאות", "יותר מרמז של בליטת עצמות הלחיים",  ו"סנתר חצוי בחריץ קטן". הוא עצמו מופתע מרגישותו ליופי פניו  ("פרצוף אף פעם לא היה מה שגרם לי לרצות לדפוק מישהו"), ושאלת מקורם ומשמעותם של רגשותיו כלפי הנער מעסיקה אותו כמעט כל יום ולאורך שורות ארוכות ביומן. "ברגעים של שפיות אני שואל את עצמי מה הדבר אליו אני כמהה כל כך. מה אמור לקרות כשסוף סוף אקרע לו את התחת. חור זה חור". "אני חוזר ואומר לעצמי שטפשי להתמסר בגילי להזיות על נער- חלומות, אבל אין לי שליטה על זה. אני ממשיך להרגיש בעצמותי שלהיות איתו יהיה כמו לגעת בשמיים". או, יומיים מאוחר יותר: "להיות שותף לחייו? לגרום לו אושר? מה אני מדמיין? חיי נשואים אידיליים איתו?" ברור שהוא לא רק "חושק בנער כפי שלא חשק באובייקט מיני אחר בחייו עד אז", אלא מאוהב בו. הוא לא משתמש במילה 'אהבה', ואולי באמת אינו מודע לכך שזה טיבם של רגשותיו, אבל אין שם אחר לדעתי לעיסוק האובססיבי במראה פניו (קימור המצח...), ובכל פרט נראה לעין בגופו של הנער (גוון צבע העור במשולש החשוף בפתח החולצה מתחת לצוואר...), לצורך הנואש שלו בקרבתו, להנאה שגורם לו לשמוע את קולו, לראות כל תנועה, הבעה או חיוך שלו, או להגדרתו כ"אידאל שהפך לבשר ודם..."

14.10.1940: "שוב נפגעו אתמול בתים רבים בהתקפה אווירית. לא ירדתי ולא ארד שוב למקלט. פקח ההגנה האזרחית של הבניין שלי לא מעיז לצלצל בפעמון הדלת שלי בכדי לזרז אותי לרדת למרתף כפי שהוא עושה עם שאר המתמהממים מיד אחרי שנשמעת האזעקה. בימים הראשונים של המלחמה, כשהתחילו להכין את מרתף הבניין שלנו בכדי שיוכל לשמש כמקלט, הוא ניסה לשתף אותי במילוי שקי חול. אמרתי לו שאני עסוק, שאני ממנה אותו כמחליף שלי במשימה זאת, ושאעקוב אחרי התקדמות העבודות... זה היה כאילו פגע בו ברק... מאז הוא לא פנה אלי יותר בשום דרישה".

"נשמתי לרווחה כשראיתי את הנער יוצא בריא ושלם משער בית הספר".

"פרידה החליטה לעבור לגור זמנית עם בתנו בבית הוריה בכפר, בפרוסיה המזרחית. האזורים היותר נידחים של הארץ נחשבים לבטוחים  יותר, ובכפרים הגישה למזון טרי קלה יותר. גם אחותה מתכוונת לעבור לשם עם ילדיה. התחייבתי להעביר לאשתי באופן קבוע מחצית ממשכורתי, והבטחתי שנבלה יחד את חג המולד".

תומס לא שוקל אפילו את האפשרות של שמוש בכוח גס בכדי לכבוש את הנער ולהשביע את רעבונו לו. הוא נרתע מהמחשבה לערער את יסודות חייו ולאמלל אותו, ומודע לכך שהדרך היחידה להתקרב אליו היא לעשות זאת מבלי לעורר את התנגדותם של הוריו. בתקווה לרכוש את אמונם ולהתקבל על ידם כידיד המשפחה, או, לפחות, להביא אותם להסכים ולהסתגל לנוכחותו בחייהם ובחיי בנם, הוא מחליט לנקוט בשלוב של מידותיו התרבותיות ושימוש מתוחכם ביראה שהוא יודע שהמוסד אליו הוא משתייך מעורר.

הוא הפעיל עבריין קטן שסיפק לו שרותים שונים תמורת חסות, בכדי ליצור מצב שיאפשר לו לתת את הצעד הראשון. ביום שלישי 15.10.1940, לבוש במדים, הוא עקב אחרי האם והבן כמנהגו. גבר צעיר חלף לצידו בריצה, התנגש כתף בכתף עם האישה הבלונדינית שצעדה לפניו, המשיך לרוץ ונעלם מהעין. לרגע נדמה היה שהמכה תגרום לאישה לאבד את שווי-משקלה אבל קצין האס-אס שהלך אחריה נמצא במקום הנכון ברגע הנכון ומנע ממנה ליפול. 

אחרי שהתגברה על הבהלה הראשונית ועל המבוכה שגרם לה להמצא פתאום במרכז ההתרגשות ותשומת הלב של העוברים ושבים, האישה הודתה לתומס על עזרתו, אבל ניכר שנוכחותו של גבר זר לצידה גורמת לה אי נוחות. הנער הסתכל עליו ועל סמלי האס-אס על צווארון מדיו בהערצה. תומס הציג את עצמו בנימוס, הציע ללוות אותם בהמשך דרכם אבל לא התעקש כשהאישה דחתה את הצעתו כבלתי נחוצה.

למחרת הם נפגשו פנים אל פנים על אותה מדרכה, כבאקראי . תומס, בבגדים אזרחיים, העמיד פני מופתע, הנער נראה נירגש, האישה נראתה מוטרדת. תומס לא הניח לה זמן להתאושש, הסביר שהוא בדרכו הביתה מהעבודה,  ובקש שתעניק לו רשות להתלוות אליהם כמה צעדים. היא לא סירבה. הם צעדו בשקט. הנער הציץ לעברו בסקרנות מפעם לפעם. תומס נפרד מהם באחת ההצטלבויות אבל ציין בחיוך שסביר להניח שיפגשו שוב כיוון שסדרי-היום שלהם מצטלבים.

הוא החליט על הפוגה של יום אחד בכדי לא להסגיר את להיטותו. למחרת הוא רשם ביומן "עוד 19 שעות", וביום הבא הוא ציפה להם ביציאה מבית הספר, ברך אותם כידידים וותיקים, הצטרף אליהם כאילו קבעו פגישה ולווה אותם עד תחנת החשמלית.

גם בימים הבאים הוא הצטרף אליהם מיד אחרי שחצו את הכביש מול חנות הטבק וליווה אותם באותו מסלול, חכה לצידם עד שהחשמלית הגיעה ונפרד מהם בנימוס. השיחה בין האם והבן הייתה עצורה בנוכחותו. תומס לא ניסה להשתלב בה, הוא רק הקשיב. כחיית טרף המתקרבת בזהירות אל קרבנה עד שהיא קרובה מספיק בכדי לזנק, הוא צבר בשקיקה כל בדל מידע שנדמה לו שיוכל לשמש אותו בעתיד.

הנער רצה לדבר על משחקי כדור בהפסקות וחברים, האם דרשה שידווח על חומר הלמודים. תשובה של הנער לשאלות אמו איפשרה לתומס להתקדם צעד נוסף בדרך למטרתו. למחרת, רגע לפני שהשניים נכנסו לחשמלית, הוא דחף לידי הנער חבילה ארוזה בקפידה. ביום המחרת הוא צפה בהם מתוך חנות הטבק, רואה ולא נראה. האם רצתה להמשיך ללכת מיד אחרי שנוכחה בהעדרו. הנער נשא את הספר שקבל מתומס מתחת לזרוע, "שרבב את שפתיו, רקע ברגלו וסירב ללכת". תומס הרגיש מאושר, אבל החליט לא להחפז, ולא יצא מהחנות עד שהנער נכנע והתרחק עם אמו.

למחרת הוא שוב חכה להם. הנער לא נשא איתו את הספר, אבל עיניו אורו כשראה את תומס. הספר, הוצאה מהודרת עשירה באיורים צבעוניים של אינציקלופדית צפורים, זכה לדבריו לשבחיו של המורה לטבע, שהפסיק את השעור על בעלי-כנף כשהבחין בו על שולחנו של הנער ובקש ממנו להרשות לכל ילדי הכיתה לדפדף בו. האם הנבוכה הזכירה לנער להודות לתומס, ואז,  בהסוס ומבלי להביט בעיניו, אמרה לו שבעלה אסר על בנה לקבל מתנות מאנשים זרים מבלי שהוא יתן לכך את רשותו מראש. תומס הרכין את ראשו, התנצל, והבטיח לא לפעול שוב באימפולסיביות. מבוכתה של האם עודדה אותו, אבל המסר החד משמעותי מהאב גרם לו להבין שהוא זה אותו הוא צריך להביא לידי כך שלא יחסום בפניו את הגישה אל הנער.

4.11.1940: "פרידה ובתי עזבו את העיר. ליוויתי אותן לתחנת הרכבת. אם יש בי רגשות משפחתיים הם קבורים עמוק, ומזה זמן כשהם מופיעים הם דומים לכאב".

"מהשיחות בין האם והנער אני מסיק שהוא בן יחיד".

5.11.1940: "עיקר ענינו של הנער הוא במשחק הכדורגל בחצר בית הספר בהפסקות שבין השעורים. אני מבין שהוא נאבק על מקומו בין השחקנים בכדי לא להדחק לשולי קבוצת הילדים בני גילו. הוא מתלהב עד לאקסטזה מכל הצלחה שלו עם הכדור והוא מיואש כמעט עד דמעות כשמספר שנכשל."

תומס ראה לפניו הזדמנות נוספת, לא רק בכדי לרכוש את ליבו של הנער, אלא גם בכדי להיפגש עם האב ולבדוק את יחסו לעניין שהוא מגלה בבנו. הוא לא חסך במאמצים ותוך כמה ימים מצא ורכש כדור-רגל מעור בו הוטבע סימלה של קבוצת הכדרוגל הלאומית של איטליה שזכתה במדלית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו בברלין ארבע שנים קודם. הוא הודיע ברשמיות לאם על כוונתו להעניק לנער מתנה ושאל בענווה אם יותר לו להפגש עם האב בכדי לבקש את רשותו לכך. הנער תלה באימו מבט מתחנן, האשה נראתה מודאגת, אבל הבטיחה לתומס שתעביר את הבקשה לבעלה.

למחרת היא מסרה לתומס כרטיס בקור של אבי-הנער. (אני משתמש ב"אבי-הנער", על משקל "הנער", למרות  שביומן מופיע שמו המלא. לאישיות ציבורית שאני רואה לעיתים קרובות בטלויזיה, מראשי אחד מארגוני העובדים הגרמניים הגדולים, אותו שם ושם משפחה. אני משתעשע במחשבה שהוא הנכד של "אבי-הנער", ואפילו הצלחתי לשכנע את עצמי שיש איזשהי הקבלה בין האפיונים הגופניים של הגבר המופיע בטלוויזיה והאיש המתואר ביומן, ולהשתעשע בהשערה שה"נער" הקים משפחה וקרא לבנו על שם אביו... מה שמוכיח שגם היסטוריונים אינם מחוסנים בפני החולשה ללכת אחר נטיות ליבם...). הוא עבד כמהנדס במשרדים הראשיים של חברת הרכבת התחתית של ברלין. בכתב יד נמרץ נרשמו על הכרטיס שעות העבודה. האשה הוסיפה שתומס יאלץ לחכות או לחזור ביום אחר אם בעלה יהיה עסוק  מדי בכדי להתפנות אליו.

8.11.1940: "הלילה, מוקדם מהרגיל, ברלין ספגה את ההתקפה האווירית הכבדה ביותר עד כה. בין השאר נפגעו בתי חולים ותחנות רכבת. אחרי כל הפצצה לילית החשש שמא קרה משהו לנער מענה אותי עד שאני רואה אותו יוצא משער בית הספר". מהשיחה בין האם והבן אחר-הצהריים תומס למד שאחדים מחבריו לכיתה של הנער עזבו את העיר במסגרת המבצע הממשלתי לפנוי ילדים מערים מופצצות. אביו של הנער סירב לחתום על הסכמה לפינוי בנו. "המחשבה שהנער עלול להיות מפונה זיעזעה אותי. אם לא יהיה מדובר בהכרח, אשכב על פסי הרכבת בכדי למנוע זאת..."

"יום השנה לפוטש בית-הבירה. אחרי העבודה יצאנו לשתות במסבאה, אבל עזבתי מוקדם והלכתי למועדון הספורט. עברתי בבית המרקחת לפני שחזרתי הביתה." 

לפגישה עם אבי-הנער תומס בחר ללכת לבוש "מדים שחורים". (הכוונה כמובן למדי האס-אס. זאת הפעם השניה והאחרונה שתומס מזכיר שהוא לובש אותם. אחרי שהתחילה המלחמה השמוש במדים אלה הפך לנדיר, ועד כמה שידוע לי, כאיש גסטפו תומס היה אמור להשתמש בבגדים אזרחיים מחוץ למשרד. ברור שהוא הכיר את הילת הכוח והטרור של מדי האס-אס השחורים ולכן בחר בהם בהזדמנות זאת). שרת הוביל אותו לחדר המתנה במשרדי חברת הרכבת התחתית ויצא בכדי להודיע על בואו. כשאבי הנער הופיע בדלת תומס חשב ש"הוא לא יכול היה להראות אחרת. גבר כבן גילי או אולי קרוב יותר לארבעים, גדול, עב-כתפיים, מקרין כוח, עם שער ראש בלונדיני-אדמדם קצר, סמיך וזקור, פנים גבריות חדות-זוויות עם מצח רחב ובולט, אף גאה נישרי מעט, עיניים קרות בצבע אפור, עצמות לחיים חזקות, פה קפוץ וסנתר חצוי לשניים שנראה כחצוב באיזמל. כל גופי נדרך מתחת למדים. הוא נראה כמישהו שלא הייתי מחליט ברצון להתמודד איתו בתנאי שוויון, אבל ידעתי שהקלפים מזוייפים לטובתי. בתנועת ראש בלתי נראית כמעט הוא נתן לי להבין שהוא יודע מי אני  וידע שאבוא לפגוש אותו. לא היה שום רמז לכך שהמדים והדרגות שלי הרשימו אותו." 

הוא נעמד מול תומס, קרוב יותר מהמקובל בין שני גברים זרים, ויתר על הטקס ההדדי של חלופי שמות ולחיצת ידים וסימן לו לדבר. "זעמו ניכר בשרירי צווארו ההדוקים. מיד כשהתחלתי לתאר את המאורע שהביא להיכרות המיקרית ביני ובין אשתו ובנו הוא קטע אותי ודרש ממני להסביר למה אני, איש זר, מתעקש לתת מתנות לבנו. קולו צרוד ועמוק. היה לי הסבר מוכן מראש אבל העצמה והעליונות שהקרין גופו עירערו בי משהו, איבדתי מבטחוני וקולי רעד. הרגשתי זיעה מצטברת בבתי השחי ועל המצח שלי. הוא הקשיב כמורה סבלני לתלמיד אטום, בירר את מהות המתנה בה מדובר והמחיר ששילמתי עבורה, היטה את ראשו לרגע כבוחן את מה ששמע, ואמר לי שאף גבר ראוי לשמו לא יסכים שאדם זר יתערב בעניני משפחתו. רק מתוך כבוד למדים שלי הוא מוכן לתת את הסכמתו לכך שבנו יקבל את המתנה שלי, אבל הוא דרש שאצמצם את המגע שלי עם משפחתו, ובעיקר עם בנו. הוא לחץ את היד שהושטתי לו בפנים חתומות ופה מתוח לקו צר; לחיצת יד שהייתה צריכה להיות מוכרזת כנשק לא חוקי: יש לו אגרופים של מתאגרף במשקל כבד ושרשי כף- יד  של מרים משקולות."

למרות שהשיג למעשה את מטרתו, קבל רשות לתת לנער את הכדורגל במתנה ולא נאסר עליו באופן מוחלט המגע איתו, דמותו החזקה של האב והקביעה התקיפה שהסתברה מדבריו שהוא ורק הוא יקבע את החוקים לפיהם יתנהלו יחסיו של תומס עם בנו עוררו בתומס רגשות תבוסה, מרירות וזעם. הוא התקשה להימנע מלחשוב על האיש, וככל שהרבה לעלות בזיכרונו את דמותו המשדרת חוזק ויציבות היא ערערה יותר ויותר את בטחונו. הגבריות המונוליטית והגאה של האב שיקפה את חולשותיו שלו. הוא נהנה לתאר לעצמו דרכים לשבירתו ולהריסתו של האיש, השתעשע במחשבה לגרום לו להבין עד כמה דקה המחיצה המגינה על בנו ועליו בפני האלימות לה הוא מסוגל, אבל ידע שידיו כבולות.

כדור הרגל התקבל בשאגות ובקפיצות שמחה, אבל משך השבועות הבאים תומס הצטרף לאישה ולבנה במסלול הקצר בין בית הספר ותחנת החשמלית רק פעמיים או שלש בשבוע. הוא צפה בהם לרגע קצר מחנות הטבק בשאר הימים. הנער נשא בגאווה את הכדור מתחת לבית השחי יום יום.

זמן קצר אחרי פגישתם הראשונה תומס נפגש עם האב פעם נוספת. סדרה של תקלות ברשת הרכבת התחתית נחקרה בחשד שמדובר בחבלות. אחד הגופים שהיו מעורבים בחקירה היה מחלקתו של תומס. הוא זימן את עצמו למשרדו של המנהל, "איש מפלגה וותיק, חמור וקפדני", בענין זה, ולאחר שהסתיימה הפגישה המקצועית הוא ציין באזניו את היכרותו עם אחד המהנדסים המועסקים בחברה, ורמז שישמח להזדמנות להחליף איתו כמה מילים. אבי הנער נקרא למשרד. תקוותו של תומס הייתה שבנוכחות שני אנשים שבכוחם להשפיע על חייו לפי שרירות לבם הוא יוכל לקרוא בפני האב רמז להכרה בפגיעותו. גם הפעם תקוותו התבדתה. האיש עמד מולם "בראש זקוף, פה נוקשה ולסת נחרצת, שרוולים מופשלים חושפי שרירי קיבורת ושרירים תלת-ראשיים תפוחים"  שתומס, בניגוד לרצונו, התקשה להתעלם מהם, "עם יד אחת בכיס המכנסיים, והשניה משחקת במצית, סבוב אחד בכוון השעון ואחריו סבוב בכוון הנגדי... כל מראהו אמר הכרה בכוחו ובערכו". תומס ניסה לעורר שיחה, הסביר בקווים כלליים את הסיבה לפגישתו עם המנהל והשמיע כבדרך אגב את מילת הקסם 'גסטפו'. שום אות בשפת הגוף של האיש לא העיד על יראה.

להתרשמותי, החשיבות שתומס ייחס להכרעה לטובתו של מאזן הכוח בינו ובין אבי-הנער לא נבעה רק מהצורך למנוע מהאב להכשיל את התקרבותו אל בנו, או מנפתולי עולמו הפנימי המסובך של תומס. אני רואה בה, במידה רבה, בטוי לאווירת התקופה. המאבק על עליונות המוטבע גנטית במוח הזיכרי רכש עוצמה קיצונית ואובססיבית באקלים  האלים והאכזרי של החברה הגרמנית הנאצית. היררכית הכוח הייתה חזון הכל. אתה כובש או נכבש. אדון או עבד.

15.11.1940: "ההפצצות הן חלק מחיי היום-יום. חוסר השינה משפיע על כולם. ההגנה האנטי-אווירית הפילה שנים-עשר מטוסים בריטיים בלילה שעבר. למרות זאת, הנזק של ההתקפה האחרונה חמור, אולי חמור יותר מזה שגרמה כל הפצצה בעבר. לנער שלום".

...

בסמוך לערב חג המולד התרחשה פגישתו השלישית של תומס עם אבי-הנער, בה תומס עשה נסיון נוסף, פתטי, להטות את כף מאזני הסמכות לטובתו. הוא ביסס את האסטרטגיה שלו על ההנחה שאבי הנער יתקשה לדחות פניה לגיטימית ונדיבה של קצין גסטפו גם אם תשפיל אותו, והחליט לאלץ אותו לקבל בעל כורחו מתנת-חג שערכה הכספי, הרבה מעבר להישג ידו של האב, יעיד על נחיתות מעמדו.

התאווה החומרית היחידה שתומס מזכיר ביומנו היא איסוף שעוני יד של גברים. הוא מבקר קבוע בחנויותיהם של מיטב השענים וסוחרי התכשיטים, יודע להבדיל בין סתם שעון יקר לשעון בעל ערך אמיתי, ומתחרה בדבקות באספנים אחרים. מדובר בתחביב יקר והוא לא מסתיר שהוא מממן אותו בכספי סחיטה. הפחד שמעוררת בקרבנותיו יכולתו לגרום להם וליקריהם כאב, סבל וצער, משמש את תומס גם כמקור הכנסה כספית. לאלה שניכרת בהם יכולת לעשות זאת הוא רומז על האפשרות להביא את התהליכים נגדם לידי סיום מהיר וחיובי על ידי תשלום נדיב.   

לעיתים קרובות לפני שהוא מכין את עצמו לשנת הלילה הוא שוטח לפניו על השולחן אחדים מהשעונים וחוזר ובוחן את סגולותיו היחודיות של כל אחד מהם. העיסוק בהם מרפה את גופו ומרגיע את מוחו.

בתאריך 26.9.1940 הוא חגג את רכישתו  של השעון מספר ארבעים וחמש בדרך בה לדבריו נהג לחגוג כל תוספת לאוסף, יושב במיטה שלו, ערום מתחת לשמיכה עליה מפוזר האוסף רב-הערך, מתבסם מהמראה ומהמגע של מה שעמדת הכוח שלו איפשרה לו לצבור. בו זמנית הוא משחק בפין הזקוף שלו, "עד שהגירוי נעשה בלתי ניסבל ואני מניח לגופי להזדעזע מעונג."   

משך השבועות הקודמים הוא קנה בסכום כסף שהוא מגדיר כ"כמעט אגדתי" שלשה שעונים: "שעון טייסים  ייחודי מתוחכם ומסובך שיוצר בעבודת יד שוויצרית מושלמת, ככל הנראה עבור לקוח אנגלי אם לשפוט לפי הצלב-ג'ורג' באמייל אדום על המכסה האחורי; שעון דואופלאן של לה-קולטרה מפלדה משובצת אבנים יקרות ועם מיכסה מגביש ספיר; ופטק- פיליפ מפלטינה משנת 1892". הקורבן שאפשר לו לרכוש אותם היה גבר בתחילת שנות העשרים שנלכד בגן צבורי בלילה על ידי זוג שוטרים. הוא היה לבד, אבל המכנסיים שלו, שהיו מכופתרים רק חלקית, נראו כאילו חזר ולבש אותם בחפזון. בתחנת המשטרה הוכחה נוכחות של נוזל-זרע בתחתוניו. בניגוד לנוהלים וככל הנראה תמורת תשלום הוא יצר קשר עם משפחתו. נציג של האב פנה בדיסקרטיות לתומס, שדאג שהמקרה יועבר לטפולו. ארכיון המשטרה גילה תיק פלילי עם עבירה דומה מ 1936. הבחור, אז נער, נתפס בנסיבות חד משמעותיות בחברתו של מתעמל במשלחת השוודית לאולימפיאדת ברלין. החוק האנטי-הומוסקסואלי  לא הוחל אז על הספורטאים הזרים שהשתתפו באולימפיאדה, וגם התיק של הנער נסגר בזמנו, אך לא הושמד. עקב התקדים הוא היה מועמד הפעם לעונש מאסר ממושך. תומס התחייב להסיר מעליו את האיום והמשפחה העשירה לא התמקחה על המחיר. בנוסף לסכום הכסף המופקע שקיבל, תומס הבהיר את כוונתו להשאיר את הצעיר ברשותו משך לילה שלם. בבוקר, כשתומס סיים את מלאכתו, הבחור היה חבול בכל חלקי גופו ובהכרה מעורפלת, ועם סימנים ברורים של ניצול מיני אכזרי. תומס מסר אותו לידי בני משפחתו ערום, ובניגוד להבטחתו הוא לא העביר לידיהם את התיקים המפלילים. משך היום הוא  נהנה מ"תשישות נעימה והרגשה של מעין התעלות רוחנית".

תומס בחר באחד מהשעונים המרשימים ביותר באוסף שלו כמתנת חג-מולד לאבי-הנער: שעון זהב גדול וכבד, מתועד ומסומן כפריט מספר 22 ממהדורה מוגבלת של 36 שעונים שיוצרו בהזמנה ויועדו כמתנה לגברים שהשתתפו במסיבת הנשואים של בן משפחתו של תעשיין נאצי, עם יהלום במקום המספר שתים-עשרה ועם דגל גרמניה וסמל המפלגה הנאצית,  צלב קרס שחור במרכז עיגול לבן על רקע אדום, על החוגה. הפגישה בין שני הגברים התנהלה בחדר ההמתנה הסמוך לחדר העבודה של האב ונמשכה דקות ספורות בלבד. תומס הסביר את הסיבה לביקורו והגיש את המתנה. אבי-הנער קיבל את קופסת העור בלי מילים, הביט לתוכה, הסיר את שעון היד שלו ושלשל אותו לכיס מכנסיו, והחליק בטבעיות וכאילו בהיסח הדעת את שעון הזהב המסיבי על פרק כף ידו הרחב. המבט הקר והמתנשא בעיניו רוקן מכל משמעות  את המילה "תודה" שביטא ברשמיות מודגשת. תומס הבין שהאסטרטגיה שלו נכשלה. "הרגשתי כבן שבט מובס המעלה מס למנצח". הוא התקשה להחליט לשאול אם יותר לו לתת גם לנער מתנת חג-מולד, וכשעשה זאת טון קולו נשמע הרבה יותר מתרפס משהתכוון. "האב הוציא חפיסת סגריות מעוכה מאחד מכיסיו ומצית מכיס אחר, שלף סיגריה בתנועה מנוסה, שם אותה בין שפתיו, הדליק אותה, נשם עמוקות, שאף פנימה, נשף נשיפה ארוכה של עשן כלפי מעלה  ועקב אחריו במבטו, ואז חייך חיוך אירוני שגרם ללסת העבה שלו להראות אפילו יותר כבדה ואמר: 'למה לא? הוא עדיין ילד... מחמיא לו שקצין גסטפו מכרכר סביבו...' " תומס מודה שקולו רעד כשבקש מהאב רשות לשלוח את המתנה ישירות לביתו של הנער. האב רשם את הכתובת על כרטיס, מסר אותו לתומס והצביע אל עבר דלת היציאה.

תחושת עלבון צורבת לוותה את תומס בדרכו הביתה, אבל למחרת אחרי העבודה יצא נלהב להגשים את התכנית שצצה במוחו שבועות קודם לכן, כששמע את הנער, בשיחה עם אמו בדרך לתחנת הרכבת החשמלית, מבטא מישאלה שתשובת האם הבהירה שהיא מעבר להישג ידם של הוריו. בחנות יוקרתית הוא רכש סט של בגדי-רכיבה, כובע, מגפיים ושוט. הוא הוסיף לקופסא המפוארת כרטיס בכתב ידו בו, בנוסף לאיחולים המסורתיים, התחייב לממן את שעורי הרכיבה והציע את שרותיו כמלווה של הנער מבית הספר אל מתקני בית הספר לרכיבה, ומשם לביתו אחרי השעור. הוא הורה לשלוח את החבילה לביתו של הנער על ידי שליח בערב החג.

"ביתו של הנער מרוחק רק כחצי שעה הליכה מביתי, וכעשר דקות ממקום העבודה שלי. טוב לדעת ולהרגיש את זה".

לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...