אילוסטרציה. צילום: See-ming Lee, flickr.

 >  >  > 

סיבה לריצה

אני לא רץ רק בשביל הספורט. אני רץ גם כדי לראות אותם.

יום שני, שמונה בערב. עומד מול המראה ללא חולצה. בוחן את הגוף המתפתח, את השרירים הנבנים, את הקיבורות בידיים...

לובש חולצה ומכנס קצר, נועל נעלי ספורט ויוצא לריצה. הריצה הקבועה שלי ביום שני. אני לא רץ רק בשביל הספורט.

אני רץ גם כדי לראות אותם.

אני יודע שהם שם. הצעירים החצופים האלה, שבשעת ערב בתנאי תאורה קלושים הם פושטים חולצות, מטריפים את העוברים והשבים.

הם יודעים שזה משגע את כולם. המראה הרטוב שלהם אחרי ריצה, הקוביות המבריקות מזיעה.

ובכל זאת, הם עושים את זה בהתרסה ובמלא ביטחון עצמי אלא מה... הם נראים טוב לעזאזל.

לא פעם כשעברתי שם בריצה מהירה ראיתי איזה רב מסתכל עליהם בחטף, מאט את הליכתו מכניס "לפתע סתם" יד לכיס.

לפעמים זאת אישה חרדית שעוברת שם עם הילדים, מגניבה מבט קל, מחייכת לעצמה ונאנחת.

עם כל המחשבות האלה, יצאתי לכיוון. התחלתי את הריצה, עובר שני קילומטר מתקרב לאזור הפארק. בזווית העין אני כבר רואה אותם על המתקנים, חלק עושים מתח חלק מתאמנים לבד בצד.

"עוד מעט" חושב לעצמי, "עוד מעט, אסיים את הריצה ואשב לצפות בהם, בקבוע." חייכתי לעצמי. מעודד מהמחשבה הגברתי מהירות וגמאתי את הקילומטרים האחרונים.

הגעתי לפארק מזיע ומתנשף כולי, בוחר לי עמדת תצפית (ממש מולם) ישבתי ועשיתי מתיחות.

אותם אנשים אותן גופות, עדיין קשה לי להתרכז.

אני פשוט נתקע על תרגיל ובוהה בהם, בולע רוק בלי סוף. הם עדיין על המוט של המתח!

משגע אותי שהם תמיד בוחרים כאילו בכוונה, את התרגיל הכי סקסי שאפשר כשאתה בלי חולצה.

אחד עם הפנים אלי אחד עם הגב, הראש שלי עובר מאחד לשני כמו פינג פונג.

כדי שלא יחשדו אני מחליט לעצור על הכוסון עם הגב אלי, מדי פעם אני מחליף תרגיל.

קשה לי.

קשה לי לתפקד, קשה לי לנשום.

הוא עולה במאמץ, משלים חזרה ועוד אחת ועוד אחת.

הוא מתאמץ ונאנק, הגב שלו מבריק מזיעה, המכנסון שעליו צמוד בצורה קיצונית.

מדמיין איך אני נושך אותו קלות בעורף, שותה את הזיעה שלו, מנשק אותו בכל הגוף..

"גבר, גבררר..."

"מה?" עניתי, קצת בבהלה.

"מה קורה, מה נתקעת?"

"כלום."

"מה כלום, אתה כבר חמש דקות בוהה בנו, תקוע על אותו תרגיל."

"מה אכפת לך?" שאלתי.

"ב'ונה! מה זה מה אכפת לך, לא רוצה שהומואים יסתכלו עלי ככה, לא מתאים לי השטויות האלה."

"אל תסתובב פה בלי חולצה, אז לא יסתכלו עליך."

השבתי.

"אז אתה מודה שאתה הומו."

תקף.

"לא אמרתי שאני הומו, בסה"כ הסתכלתי עליך.."

"טוב תשמע גבר, לא מתאים.. תיקח את עצמך מפה לפני שאני מאבד שליטה על עצמי."

איים.

קמתי, ניערתי את הידיים והתכוננתי ללכת.

כל הזמן הזה הבחור שהיה עם הפנים אלי לא הוריד ממני את המבט, הוא כעס.

"הומופוב מסריח." חשבתי לעצמי, והתקדמתי לכיוון היציאה.

"אופיר, מה יש לך מה אתה מגיב ככה?" שמעתי קול חלש לא מוכר מאחוריי.

"יונתן, לא מתאים לי שכל מיני הומואים וסוטים יסתכלו עלי ככה, מה לא מובן?"

"עדיין, אתה לא חייב להגיב ככה, מה אתה ערס?"

"אתה מוזמן ללכת אחריו אם לא מתאים לך, אולי גם אתה הומו?" שאל אופיר.

התקדמתי לאט מסתכל הצידה, רואה איך שהבחור שהיה עם הגב אליי, יונתן שמו, יוצא להגנתי.

שמחתי לפחות על זה, שהערב לא נגמר יותר גרוע.

בעודי שקוע במחשבות, שמעתי צעדים הססנים מאחוריי. עצרתי והסתובבתי. זה היה יונתן.

"אתה בסדר אחי?" שאל. 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...