אילוסטרציה. צילום: Parvin, Flickr.

 >  >  > 

בית האהבה - פרק א'

סבתי אמרה תמיד שאין למכור את הבית הזה כי הוא נבנה באהבה ולכן אנשים שגרים בו תמיד מצאו אושר.

לפני מספר שנים אחרי שהורי נפטרו, התבשרתי שהם הותירו לי בירושה את הבית הגדול והעתיק בחיפה. על פי סיפוריהם בנו אותו הוריו של סבי שהיו ממוצא גרמני. המבנה היה בית תלת מפלסי עם פטיו במרכז. הכניסה הראשית נמצאה באמצע הבית וממנה הוביל מסדרון רחב מרוצף לבנים אדומות שעציצים ניצבו בצדדיו. היום, אחרי הרבה זמן, החלטתי להתעניין באפשרות למכור אותו. אני לא בטוח מה מצבו עכשיו באמת, אבל אין לי ברירה.
אני זוכר שכשהייתי ילד אהבתי לבוא לבית הסבים במהלך הקיץ כי זה היה מאוד מגניב. אני זוכר גם שבצד אחד של הפטיו המרכזי היה עצי תפוח ולימון. אהבתי לטפס על ענפיהם ועל הנדנדה. סבתי אמרה תמיד שאין למכור את הבית הזה כי הוא נבנה באהבה ולכן אנשים שגרים בו תמיד מצאו אושר. זה סיפור נחמד מאוד, אבל בעשור השלישי של חיי אני כבר לא בולע את הסיפור הזה.

הרחוב שבו שכן הבית היה מלא בבתים דומים, ישנים, חלקם התמוטטו עם השנים ובמקומם בנו בניינים חדשים אך תמיד שמרו על הארכיטקטורה של השכונה. בתים אחדים שופצו ושוחזרו. אני מודע לכך שהדבר הנכון היה לעשות את אותו הדבר, לא סתם למדתי אדריכלות, אבל לצערי שום דבר לא הלך טוב ואני צריך את הכסף. אין לי אפשרות אחרת, אצטרך למכור את בית האהבה, כפי שנהגה סבתי לקרוא לה.
כשאמי התחתנה עם אבי הם עברו להתגורר במרכז העיר, בדירה בקומה השלישית של בניין בן ארבע קומות. כעורך דין מצליח אבי היה בעל הכנסה טובה ולכן היה מסוגל לשלוח אותי לבית הספר שרציתי ללמוד בו בלי שום קשיים.

הבעיה היא שבימינו קשה להשיג עבודה מבטיחה ומפרנסת. החברות העכשוויות מתעניינות בעובדים צעירים ושאפתניים שהם גם עם ניסיון בהייטק, וגם בעלי רקורד מקצועי. לפעמים אני חושב שילדים בגיל בית ספר היו צריכים להישלח לעבודה, לצבור ניסיון ואז, בסיום האוניברסיטה, להיות מספיק ומנוסים כדי למלא אחרי הדרישות של כוח האדם של היום.
אני מתכנן להשים שלט לפני דלת הבית ולהציע למכירה את "בית האהבה", אולי מישהו יתעניין בקנייתו.

בעומדי לפני הבית אני מתמלא בזיכרונות ילדותי במקום, סורגי החלונות המפותלים בחן, החלונות הגדולים שדרכם חודרת השמש מדי יום, דלתות העץ המורכבות, שמשות הכניסה הראשית. למרות השנים שחלפו, העץ שציפה את החזית לא היה שרוט או חבול כפי שחשבתי שיהיה.
הקירות עשויות מלבנים אדומות ויש להם כמה אריחים על קצה הבית המדמה גג רעפים. אני שם לב שעשבי תיבול גדלים ביניהם. יש זכוכית שבורה בחזית, הדלת חורקת כאילו הייתה טירה בסרט אימה ויש קורי עכביש בכל מקום. העציצים בכניסה מלאי דשא פרא. כך המשכתי לרשום כל מה שאני צריך לתקן ולנקות אם אני רוצה למכור את הבית במחיר טוב.
סיכמתי לפגוש את חברי מהאוניברסיטה שעובד עבור סוכנות נדל"ן, הוא אמר לי שהכרחי לראות את הבית כדי שיוכל לייעץ לי איך להפיק את כל הפוטנציאל ממנו, כלומר, הוא התכוון לגבות עבורו יותר מערכו האמתי.
דני, זה שמו של חברי, הוא אחד החברים המעטים והטובים שיש לי. אביו היה יבואן מכוניות, ובעבר מכר לאבי מכונית פורד שנתן לי במתנה ביום הולדתי העשרים. המכונית הזאת הייתה המתנה היחידה הזכורה לי שאבא שלי נתן לי.

אבי, טען שזמן איכות הוא המתנה הטובה ביותר שניתן לתת לאדם אחר, כיום אני חושב שהוא אמר את זה כי הוא היה קצת קמצן. הוא תמיד היה עסוק בעניינים המשפטיים שלו, אף פעם לא סבלנו ממחסור או משהו כזה, אבל היה נחמד אם פעם אחת היה נותן לי צעצוע בילדותי.
אני מתבונן בדני בסקרנות, הוא מאוד נלהב ואופטימי, אני חושב שבגלל זה החברות בינינו עדיין נמשכת, הוא זה שמתקשר אלי וקובע איתי פגישות ואחר כך מסתלק עד לפעם הבאה, רק לעתים רחוקות אני מתקשר אליו, אלא אם כן, כמו עכשיו, אני צריך משהו. הוא גם היחיד שיודע שאני הומו, אפילו ההורים שלי לא ידעו את זה, הם מתו וחשבו שבנם יתחתן עם בחורה יפה, שתהיה לו משפחה, אבל האמת היא שאני לא אוהב ילדים, אני הומו שהשלים עם עצמו והטכנולוגיה הגנטית לא התקדמה מספיק כדי לאפשר לגבר להיכנס להריון, כמובן שהאפשרות האחרת היא לאמץ, אבל כמו שאמרתי, אני לא נלהב מילדים קטנים.
מעולם לא סיפרתי לדני שאני הומו, הוא הסיק את המסקנות בעצמו, יום אחד בשיחה אינטימית שאל אותי על העדפותי המינית ולא הייתה לי ברירה אלא להגיד לו את האמת. לא משום אני מתבייש, אבל מאז ומתמיד החברה הייתה במידה רבה הומופובית בסתר אני מעדיף להיות זהיר.

דני גם פגש את החבר היחיד שלי באוניברסיטה, שאול, הבחור הכי נשי שפגשתי, אבל הייתי צריך לגמור אתו כי הוא היה מאוד לא בטוח וקנאי, כל הזמן רצה לדעת איפה ועם מי אני, לכן נאלצתי לחתוך את היחסים.
בשלב מסוים עלה על דעתי להתחיל עם דני, אבל הוא דחה אותי מיד ואמר שגברים לא מושכים אותו, שהוא מעדיף זוג ציצים גדולים ורכים מאשר פין מוצק ומזדקר, מאז אנחנו רק ידידים, אם כי לפעמים אני מרגיש שהוא משקר לי, ופוזל הצידה, כי כשאנחנו נמצאים במקומות ציבוריים, הוא תמיד מסתכל על גברים ושואל אותי אם אני מחבב אותם או אם הם נראים לי מושכים. הומואים לא הולכים ברחוב ומחפשים מועמד לזיון אפילו עם החבילה המתבלטת מבטיחה נפלאות. כמובן, הסיכויים לפלירטים יותר מעטים, אבל מאותה סיבה אני חושב שהם צריכים להיות יותר סלקטיביים.                
"מה אתה חושב על הבית? האם נראה לך שהמבנה יכול להימכר במחיר טוב?" אני לא רוצה שהוא ירגיש כמה דחוף לי עניין הכסף, אבל אני לא חושב שהשאלה שלי מוגזמת.
"אתה רוצה את האמת?" כמו תמיד הבעיה שלי לא נראתה לו רצינית, אני לא מבין איך הוא מצא עבודה כל כך מהר, עושה רושם שהכל מצחיק אותו.
"כן, כמובן שאני רוצה את האמת." לגלגל לעומתו את עיני לא יעזור, הוא אף פעם לא לוקח אותי ברצינות.
"אלי! אל תמכור אותו." הוא אמר, מדגיש בדרמטיות את שמי.
"חכה, על מה אתה מדבר? אני צריך את הכסף ואתה אומר שאני לא יכול למכור אותו, למה?"

"כי זה בית מיוחד מאוד, אל תמכור אותו!" ושוב עיניו משוטטות על פני הבית, במסלול שכבר עשינו כמה פעמים ובהמשך הוא מתבונן בכל פרט במשך דקות ארוכות כאילו בחן יצירת אמנות.
"אני יודע שהוא יפה ולכן אני חושב שהוא יימכר במחיר טוב, אני אשים את המודעה על הדלת היום אחר הצהריים."
"יש לי רעיון אחר." דני אומר ומניף את ידו כאילו הייתה שרביט קסמים. חיוכו רומז על התלהבותו הגדולה, ואני חושב לעצמי שאצטרך להגיד לו שאני נחוש למכור את הבית, וזאת ההחלטה שלי.
"מספיק עם הרעיונות המוזרים דני, אני עומד על כך שאמכור את הבית."
אצבעו מצביעה כעת על מצחי וזה לא סימן טוב, אני מכיר אותו, הוא יעשה הכול כדי להתחמק ממני.
"כן, אני הולך למכור אותו במחיר טוב ולקבל את הכסף שאני צריך, אני מקווה שאחר כך יישאר לי עוד קצת עבור משהו אחר."
"אלי, אתה צריך כסף, שם הייתי מתחיל!"
אני אף פעם לא יכול להסתיר שום דבר, אני שקוף וגם טיפש.

"אני לא רוצה שתלווה לי כסף בשביל להחזיק את הבית הישן, אני יכול למכור אותו ולקבל מספיק."
"ואם הייתי אומר לך כי שהרעיון שלי ייתן לך יותר כסף ליותר זמן מה היית אומר?" שאל דני והמשיך,
"כדאי להשכיר את הבית לכמה משפחות. ניתן לחלק כל קומה לדירה או שתיים וככה אתה יכול להשכיר אותו במחיר טוב לפחות לשלוש או ארבע משפחות. צריך כמובן לשפץ אותו קודם."
"אתה לא מבין? אין לי כסף להשקיע בצבע ובשיפוצים, תשכח מזה, חוץ מזה, אני לא חושב שכדאי להכניס לכאן כל מיני אנשים משונים."
"אבל אתה רוצה למכור את הבית, וזה כמעט אותו דבר, הבית עלול להיות מעיוד להריסה או לשמש כחצר גרוטאות ואתה לא תוכל לעשות שום דבר יותר, ותרגיש רע עוד יותר."
דני הניח את ידו על כתפי והביט בי, וזה היה אות לכך שמה שהוא אומר, זה מה שיהיה.
"אני אעזור לך לתקן את הבית, ובנוסף יש לי קצת חסכונות ואשלם על בעלי המקצוע, עם הזמן תוכל להחזיר לי, מה שכן אתה תמכור את הבית בבניין הקומות המכוער שבו אתה מתגורר היום, הוא קטן וממוקם בשכונה רועשת במרכז העיר, אני אעזור לך למכור אותו במחיר טוב ".
"ואיפה אני אגור?" שאלתי, נראה שתמיד יש לו תשובה לכל דבר, והוא מאוד אופטימי. עיניו זורחות כשאנו הולכים בתוך הבית. הוא מוביל אותי, ואני רואה שהוא אוהב את זה, כשהוא מגלה לי שאני הולך לגור בפינת הבית העזוב הזה.

"המקום הזה מושלם, הוא קרוב לכניסה, יש בו הכול כדי להפוך לדירה, יש לו תשתית שירותים עצמאיים כמו בשאר הקומות בבית, אתה אדריכל ואתה תדע לשרטט רעיונות טובים לעיצובו." אני חושב רגע על הצעתו וגם אני מתלהב.

יש לי רעיון אבל תמיד יש לו רעיון טוב יותר, אז למה בכלל להתווכח? "בסדר! מה שאתה אומר ייעשה."

אני עונה לו, נדבק מהאשליה שלו, ככה היה תמיד מאז שפגשתי אותו, החיים שלי כוונו על ידי רמזים ועצות גאוניות של חברי, ואם אני לא הייתי מכיר אותו כל כך טוב, נדמה לי שהייתי מדביק לו נשיקה וגורר אותו למיטתי.

לדני יש יותר חברים ממני והבטחתי לו שאני אאכיל כל יום את אלה שיבואו לעזור לעשות ניקיונות וסידורים פשוטים.

כעשרים חבר'ה הגיעו בסוף השבוע לעזור בהתנדבות. את רובם אני מכיר מהאוניברסיטה. הבנות ניקו בפנים והבחורים התלבשו על החוץ, עקרו שיחים, תיקנו כמה אריחים משוחררים, צבעו חלקי עץ חיצוניים בלכה שתגן עליהם משמש וגשם, ובנוסף לכך הבנות פינו את האשפה ואת האבק. הדבקנו טפט חדש בכמה מקומות בבית. בקומות העליונות היו בלטות על הרצפה ולכן ישבנו לבחור בחוברות הבניה אריחים מקרמיקה מודרנית להרכבה מאוחרת. כמה עכברים מתו בתהליך, ומשפחת מכרסמים הוצאו עם כל חפציהם לרחוב, אני לא אדם שפוגע בבעלי חיים, אבל אני לא חושב שהדיירים שלי יאהבו סוג כזה של חיות בבית.  ליזה 'חברתו של דני' הבטיחה להביא חתול כדי להפחיד את העכברים.
בתום יומיים של עבודה תיקנו את החשמל והיה בפטיו אור וגריל פחם הוצב בו כדי לצלות בשר. דני לקח אחריות על הבשר ואני ארגנתי את היתר. המסיבה נמשכה עד שהבירה עמדה להסתיים, ואז ידעתי שבכל רגע המתנדבים יתחילו לעזוב ומה שנשאר יעשה על ידי אנשי מקצוע בתשלום. סמוך לחצות נותרנו רק דני, החברה שלו ואני, מפנים את השאריות למזבלה.


הזמן חלף תוך עבודה אינטנסיבית של בעלי מקצוע שעשו נפלאות ויום אחד זה הסתיים, היה צריך רק להתחיל בפרסום ולהמתין למעוניינים לשכור  בית משופץ.

בסופו של דבר הבית הגדול עם שלושת המפלסים שלו אפשרו חלוקה לארבע דירות נפרדות, כולל המבנה שתיכנתי עבורי, ואחרי מספר ימים בדומה לסיפור "דירה להשכיר" הגיעו המשפחות ונבחנו.

משפחת כהן היו הראשונים. ההורים ושלוש אחיות. כל השלוש היו עדיין צעירות מאוד, המבוגרת יותר בגיל התיכון, והשתיים האחרות בגיל בית ספר היסודי. גברת כהן הייתה מורה להיסטוריה ובעלה ניהל חנות כלבו, ממש משפחה מכובדת. אחר כך הייתה משפחת מזרחי המורכבת מגברת מבוגרת ושני ילדים, היא טענה שהם יתומים ושהיא הסבתא שלהם. מעולם לא ראיתי ילדים מנומסים כל כך. הבכור מנגן בפסנתר והקטן בגיטרה, שניהם בחטיבת הביניים. אני עדיין צריך להשכיר דירה אחרונה, זו שליד עץ התפוח ועץ הלימון, שניהם גדלו מאוד והיה צריך לגזום כמה ענפים שעמדו לפרוץ לתוך הבית, אני מקווה שהשנה יתנו פירות, יהיה כיף לטפס עליהם שוב. לפעמים אני מתמסר לנוסטלגיה, אבל אני חושב שזה קורה רק מפני שיש לי זיכרונות נעימים מהמקום הזה.
דני המליץ עלי בחברה שלו לתפקיד סוכן נדל"ן עם רקע בארכיטקטורה והם התלהבו, אומנם אני לא כל כך בקי במבנים אבל מאמין שאני יכול ללמוד את המקצוע כי אני מאד זקוק לעבודה, אינני חושב שאפשר להתקיים רק מקצבה, במיוחד כאשר יש לי שאיפות רבות בחיים.

היום הגיעה שוכרת נוספת עבור הדירה האחרונה, משפחה פרדו, אם חד הורית עם שלושה ילדיה, הבכורה משרתת בצבא, השני הוא בחור צעיר שמסיים י"א, שעושה רושם של עצלן חסר מוטיבציה. בזמן פריקת הרהיטים מהמשאית הוא התיישב על הספה שהניחו בפטיו עד שאמו טלטלה אותו כי הם היו צריכים להכניסה לדירה, אחרת אני חושב שהיה נרדם שם. הילדה הצעירה יותר הייתה מאד ביישנית  ולא נפרדה מאמה לרגע.

כהרגלי, אני קם כל יום בשש בבוקר, אני אוהב לקום מוקדם, וחוץ מזה היום הגיע אישור ההסכמה לתעסוקה בסוכנות הנדל"ן של דני, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאחר ולעשות בושות לדני שהמליץ עלי.

היום פגשתי את רון, בנה התימהוני של הגברת פרדו, בכניסה לבית, הוא לא ענה  לברכת שלום שלי  ולא סגר את הדלת מאחוריו. אני חושב שיש מקום לדבר עם אמו ולתת לה דף עם הנהלים של הבית.
החיים שלי התנהלו מבלי שהרגשתי בדידות יתרה או בניסיון חיפוש טורדני למציאת בן זוג, לא כי אינני רוצה, בגדול טוב שיש עם מי לחלוק את חייך וגם את המיטה.

דני הזמין אותי למסיבה של אחד העובדים בחברה, הוא אומר גם שהמפגש יהיה בבר הומואים, כי החוגג את יום הולדתו הוא הומו, אז הוא חשב לקחת אותי כדי לארח לו חברה, ואני מניח גם על מנת לשמור את החלק האחורי שלו.

היו הזדמנויות שבהן הגענו למסיבות מעורבות כאילו הינו זוג, בעיקר על מנת שלא יציקו לו, אבל לי זה עשה רע מאוד, כי האמת היא שדני הוא לא מכוער, להפך וכשהוא איתי הוא שוכח עצמו ונותן לי לראות חלקים מגופו כאילו אני רגיל ולא אגיב על כך, לפעמים אני שם לב שהוא מנסה אותי ואני מרגיש כמי שהולך למסיבה הומולסבית כשומר ראש ותחת של חברי.
השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר, דני פיהק כל הזמן והחליט ללכת הביתה, עלה על האוטו שלו ונעלם. אני נשארתי עם חן.

האמת שמעולם לא הייתי עם קוקסינל, תמיד חשבתי שהן משוגעות או זונות מטורפות מאוד, אבל חן הייתה שונה, למעשה ברגע שהצטרפה לחבורה כולנו ראינו בה אישה לכל דבר על אף שהיה גבר, לא הגזימה בהתנהגותה, ידה לא ליטפה כל מה שזז או קראה לאחרים בשמות חיבה, וכמובן לא אימצה לגופה כל מי שקיבל את פניה. במהלך הערב מצאנו עניין אחד בשני ואחרי ששתינו מספר רב של קוקטיילים, נותרנו חבוקים, לא יודע אם בגלל עודף אלכוהול או גירוי יתר.
אחרי שנפרדנו מכולם ועזבנו יחד את מקום האירוע, עלינו על רכבי ונסענו לביתי, חן ביקשה ממני להשתמש בחדר השירותים, היא נשארה בפנים זמן רב.

כשיצא מהמקלחת היא הייתה הוא, יכולתי לראות את הפנים שלו בלי כל כך הרבה איפור. פניו הרזות, עצמות לחייו וסנטרו משורטטים בעדינות, מבטו היה רך, גופו היה חלק בלי סימנים של ניתוחים, ולכן חשבתי שכל הקסם הנשי מושג על ידי האיפור ובגדיו. נתתי בו מבט ארוך כשהוא הלך עד המיטה, הרים את החלוק שלי והתעטף בו. חן היה ממש בחור יפה, בזרועותיו החטובות, שלא היו שריריות במיוחד, יכולתי להבחין כמעט בכל שריר, רגליו היו מוצקות ולא מאוד רזות, וחזהו היה מעוטר בריבועי שוקולד טעימים.
נותרתי פעור פה אחרי התבוננות בו ללא איפור וללא בגדים. לרגע נזכרתי בבוי ג'ורג' וחשבתי שגברים עם איפור הם נשים, לא דרקונים, אלא נשים אמתיות.
גופו התנודד מעלי וגלש על גופי, רגל אחת בכל צד, הכיסא צנח עוד.

גופי לא הגיב, הייתי עצור, כאילו מנומנם, הוא החזיק בפני בשתי ידיו והחל לנשק אותי בלהיטות, החלוק נפרם מעט ונתן לי לראות את פלג הגוף העליון שלו, וואו!
תנועות הירך שלו גרמו לגופי להגיב. בין נשיקות וליטופים הוא הצליח להשאיר אותי ללא בגדים, כעת גופי הגיב היטב לרמיזות שלו. הוא הביא את הפין שלי לפיו וגרם לגופי לרעוד. ליקק ומצץ את הביצים ואחר כך את הפין שלי, הרגשתי את יניקת פיו ההדוק סביב אברי בזמן ששיחק וצבט לי בפטמות וזה גרם לי להצטמרר.
הוא הרטיב ברוק את אצבעו ובמבט מפתה החליק אותו עד התחת שלו, היד שלי הלכה אחריו; ואצבעותיי חדרו לתוכו אחת אחר השנייה, כמחליקות במדרון. חן טלטל את ירכו בכוח וביקש ממנו להניע את אצבעותיי בעוד הוא מטפל באיבר שלי. כעבור זמן מה התרומם בכוונה לרכב עלי, אבל קמתי לפניו ואחזתי בכתפיו. "חכה ..." לחשתי באוזנו בנשיפות להוטות.
"מה קורה? משהו לא בסדר?"
"א... שום דבר חמוד, בוא נלך למיטה." הולכתי אותו כשעורי החם מתנגש באוויר הקריר, השכבתי אותו על המיטה בין נשיקות ונשיכות קלות, פתחתי את המגירה של שידת הלילה והוצאתי קונדומים ובקבוק סיכה.

כשהוא ראה את הבקבוק הוא התחיל לצחוק, "מותק, אנחנו לא צריכים את זה, אולי רק קונדומים, אבל אתה חושב שזו תהיה הפעם הראשונה שלי?" לעג לי.

ניסיתי להצטדק, "לא קיימתי יחסי מין במשך זמן רב, אבל מוטב להיות מוכן."
הוא לקח את השקית המתכתית של הקונדום, פתח אותה, שם אותו בפיו וניגש אלי. ישבתי על קצה המיטה והוא רכן מולי עם חיוך ועם קונדום בין שפתיו. הפה שלו נגע בקצה הזין שלי והשאיר את הקונדום על הקצה, ושפתיו החלו לנוע בתנועה אופיינית לתינוקות היונקים את השד או את הבקבוק. שפתיו נעצמו ונפתחו מעט ולחצו בעדינות על קצה הזקפה שלי בזמן שידיו ליטפו את הבסיס.
מעולם לא ראיתי מישהו שם הקונדום בעזרת פיו, זה היה מחרמן באמת, אולי יום אחד אני אנסה את זה. נשענתי לאחור על המיטה על גבי והוא התיישב עלי, עכשיו היה לי ברור שחומר הסיכה לא היה הכרחי, התחת שלו היה מנוסה יותר ממני, והעינוג רק עומד להתחיל ואמור להימשך עד מאוחר...  

כשהתעוררתי השעה הייתה כבר אחד עשר בבוקר, נזכרתי שהיום שבת ונרגעתי. הסתובבתי ולא היה אף אחד לצידי. זכרתי ששכבתי עם מישהו והייתה לי תחושה כי עקב הסקס הפראי נמחקו ממני פניו אבל חוויתי ניסיון מיני מסעיר ובלתי מרוסן. לפחות הייתי זהיר והשתמשתי בקונדום.

שמתי לב שמישהו דופק על הדלת שלי כמו מטורף, ישבתי על המיטה והכל הסתובב סביבי, נשארתי ככה במשך כמה דקות, אבל מישהו עמד למוטט את הדלת שלי, לא הייתה לי ברירה אלא לקום, לקחת את הגלימה שחן השאר על המיטה וללכת לכניסה.
נראה שהדיירים החליטו לבקר אותי ולדרוש ממני לדבר עם האם החד הורית, מפני שבנה נעשה אלים וגס רוח במקצת, היו שאמרו שהוא סגר את הדלת בפניהם, אחרים התלוננו על כך שהוא ריגל אחריהם, מר כהן טען שהצעיר הזה מטריד את בנותיו, איזה באסה!
מספר אינסופי של תלונות נקלטו לתוך ראשי, ניסיתי לחייך ואמרתי להם שאני אנסה לפתור את הבעיה, הם הסכימו להמתין ואמרו שהם סומכים עלי ואני חזרתי לחדר השינה וזרקתי את עצמי שוב על המיטה, אחרי כמה שעות של שינה עמוקה חזרתי לעצמי, התקלחתי, לבשתי בגדים נקיים ואכלתי ארוחת בוקר, זוכר כל הזמן שעלי לצאת ולטפל בבעיה של רון.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...