Polka Dotted Post
Polka Dotted Post. צילום: Michael Coghlan, Flickr.

 >  >  > 

פנטזיה

אלעד מרגיש את ליבו של אוהד פועם בעוצמה, מרגיש חום וכוח מתפשט בקרבו.

"בוא איתי.." לוחש אוהד, עיניו הגדולות משרות תחינה אילמת.
"אני לא יכול, אני פשוט לא יכול.." אומר אלעד, אחוז אימה.
הם בספרייה של הישיבה. ספרים מאובקים ועבי קרס מכל תקופה בהיסטוריה היהודית מקיפים אותם.
"יהיה לנו טוב יחד. בוא נעזוב הכול. כמו שאמרנו אז. נתחיל את החיים במקום חדש. יהיו לנו טוב! אתה תראה."
אוהד לוחש, קולו נשבר. הוא לא טוב במילים.
אלעד לא עונה אבל גופו השברירי מתחיל לרעוד.
אוהד קרב אליו ומאמצו את ליבו. אלעד נעתק ומניח את ראשו סמוך לחזהו של אוהד. אוהד מלטף באהבה את שיערו הבהיר.
למרות שמעילו הצבאי של אוהד ספוג מים, אלעד מרגיש את ליבו של אוהד פועם בעוצמה, מרגיש חום וכוח מתפשט בקרבו.
היה לו כל כך נעים שם, טמון בין זרועותיו החסונות של אוהד, עטוף ומוגן בקרבו.
הוא ידע ששום דבר לא יוכל לפגוע בו כל עוד הוא חוסה בצלו של אהובו.
לפתע נשמע רעש מהקומה מעליהם- "איפה אלעד משיעור ב'? הוא אמר שישלים לנו מניין." קרא מישהו.
הוא התנתק מאוהד. "אני חייב לחזור." הוא שומע את עצמו אומר.
"אלעד..." אוהד לוחש בכאב, מבטא כל הברה באיטיות, מתרפק על כל עיצור ותנועה.  "אבל השבועה..."
"אני מצטער." אומר אלעד בקול חנוק וקם מהרצפה
"כדאי שגם אתה תלך." אלעד אומר וקולו משתנה. הוא לא נשמע כמו עצמו. נשמע מרוחק, מסויג. נשמע כמו אחד הרבנים שלו.
אוהד מבין.
זה נגמר.
הם במקומות אחרים עכשיו.
"תשמור על עצמך." אלעד אומר ונעלם במעלה המדרגות המובילות לבית המדרש.
"אני אוהב אותך." הוא לחש כשהדלת נסגרה וקול טפיפות רגליו של אלעד הלך והתעמעם.
אוהד יחזור לצבא. מה הוא חשב לעצמו? לעזוב כך הכול... איזה שטויות.
הוא לא בן חמש עשרה וגם אלעד לא. יש להם מחויבות, מסלול חיים.
אי אפשר סתם כך לעזוב הכול ולנסוע לאיזו ארץ נידחת- בלי תכנית, בלי מסלול מוגדר ובלי כסף.
אוהד יחזור למפקד הזה שצורח עליו סתם כך בלי סיבה, לטרטורים הרגילים, לחיילים המגעילים של הבסיס המוזנח.
ואלעד?
שאלעד יעשה מה שהוא רוצה...
רוצה לקבור את עצמו בישיבה הזו, רוצה לרצות את כל העולם ומפחד להביע חשיבה עצמאית- אז שיהיה לו בכיף.
הם אנשים נפרדים והוא צריך לקבל את זה. חלפו ימי הישיבה התיכונית. חלפו הימים האלה שבילו אינסוף שעות בפארק השכונתי ודיברו על איך יום אחד הם ייסעו לפריידלנד ויתחתנו שם, יחיו את חייהם כמו שמגיע להם.
אוהד מתבונן בגבו הדק של אלעד המתרחק ממנו.
הוא קם מהרצפה בנחישות. הוא לא יחזור לכאן עוד. הוא ניסה.
הוא החל לפסוע לעבר הדלת האחורית.
אני מקווה שהם לא ישימו לב שנעדרתי, הוא חשב לעצמו. אם הם ידעו שיצאתי זה משפט שיוביל לריתוק ודאי, ואולי גם כלא.
הוא יצא ממבנה הישיבה הקודר לעבר הקור מקפיא העצמות והגשם השוטף שירד בעוז ובעוצמה.
הוא החל פוסע במהירות לאופנוע הישן שלו שביחס לסופה נראה עוד יותר רעוע ושביר.
"חכה!" הוא שמע זעקה. זעקה של אדם מוכר, אהוב, זעקה היוצאת מעומק של לב מיוסר.
הוא נפנה מיד לאחור וראה את אלעד רץ לכיוונו. לגופו רק החולצה הדקיקה שלבש ומכנסי ג'ינס שנספגו מיד בגשם.
מבטו נחוש ויוקד.
הוא עולה על האופנוע של אוהד.
"סע!" הוא קורא וקולו נשמע שוב כמו קולו של הנער ההרפתקן ומלא החיות שפגש בכיתה ט'.
האופנוע מזנק לדרכו והישיבה נותרת מטושטשת מאחור ולבסוף נעלמת בעלטה.



לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...