צבא. צילום: Maxim B, flickr.

 >  >  > 

זכרונות

מדהים לחשוב שלמרות מה שאמרת, כל הסיטואציה עדיין עשתה לי את זה. לא נגעלתי ממך.

אני מתגעגע.

מתגעגע לתקופה הזאת.

מתגעגע אליך.

אני זוכר את היום הראשון שהגענו לבסיס.

היה כבר לילה והסמל צרח על כולם לרדת ואנחנו התעופפנו מהאוטובוס למטה, צועקים זמנים בפחד מוציאים באטרף את התיקים מהתא מטען: "שיט, רק שנספיק רק שנספיק" מלמלו אנשים מכל עבר.

בין כל הטירוף הזה הספקתי גם לזרוק לכיוון שלך מבטים.

היה נראה שכל זה לא השפיע עליך כלל.

עזרת באדישות לכולם ונעמדת בחית.

הסמל נתן שיחה קצת ארוכה וחילק אותנו לחדרים, קיוויתי שנהיה באותו חדר אבל זה לא קרה.

פתחו לנו שעת ת"ש, כולם היו מרוצים חוץ ממני...

אחרי שבוע של טרטורים וחלוקה לכיתות יצאנו הביתה, עמדנו בחית מחלקתית לפני האוטובוס ועברנו תדריך יציאה.

לא הייתי מרוכז, עמדת מולי עם המדי א' הצמודים האלה והכפתור העליון הפתוח, חושף קצה חלק של חזה. יצאנו הביתה, איכשהו העברתי את הסופ"ש, מחכה כבר ליום ראשון כדי לראות אותך שוב.

יום ראשון הגיע ואיתו גם לו"ז רציני לשבועיים.

מד"סים, קבלת נשק, מטווחים ומסע מפקד.

המסע היה קצר אבל עם משקל, היה לי קשה ולא ראיתי את הסוף.

כולי מזיע בטירוף, הגב שלי נקרע מהכובד של הווסט והנשק ורק חיכיתי שזה ייגמר.

ופתאום אתה מופיע לידי.

"קדימה אלון, לא נשאר הרבה תן בראש!"
ותוך כדי אתה דוחף אותי מאחורה, הגוף שלך מבריק מזיעה ואתה זורק לי חיוך מושלם חושף שיניים צחורות וגומות חן הורסות.

זה נתן לי דרייב.

עפתי באוויר, מסיים את המסע הזה לקול תשואותיך הרמות.

הרגשתי בעננים.

למחרת כשיצאנו כולם לחית הכיתתית עברתי ליד החדר שלך והדלת הייתה פתוחה.

המיטת קומותיים שעליה ישנת הייתה קרובה לדלת, ואני זכיתי לראות אותך ישן עדיין, מקנא בשמיכה שמכסה אותך.

מסתבר שהיה לך פטור שבע שעות שינה רצופות כי סבלת ממיגרנות.

מצאתי את עצמי עוצר ומתבונן בך, ישן כמו נסיך בשלווה, בלי דאגות.

הצעקות של החיילים העירו אותי מהקיפאון והצטרפתי לחית.

המפקד אמר שיש לנו שבוע "אדומים" (שמירות, תורנויות מטבח, כיתת כונננות)

מדי יום התעדכנו בדף תורנויות וגיליתי שיש לי שמירה איתך של ארבע שעות בש"ג.

הלב שלי ניתר, קיוויתי שיצא משהו מהשמירה הזאת.

קצת לפני שתיים התעוררתי והלכתי להעיר גם אותך.

זה לא היה קל.

ניערתי אותך בלי סוף עד שהסכמת לצאת מהמיטה אחרי דקות ארוכות של התפנקות וגרגורים חתוליים ששיגעו אותי ואם זה לא מספיק אז דאגת גם לעשות וידוא הריגה בצורה של מכנס טרנינג וללא חולצה.

הפטמות הקטנות שלך הזדקרו מהקור ,והגוף שלך היה חלק לחלוטין.

איכשהו גמגמתי שאנחנו שומרים ביחד וברחתי מהחדר לפני שאני יאבד שליטה על עצמי.

זחלנו לש"ג בלי חשק, את רוב השמירה העברנו בשקט, רק העיניים דיברו.

אחרי שלוש שעות פתחת את הפה ואמרת: "וואי, אני חייב שירותים."

"מה הבעיה, לך תשתין בצד."

"לא, זה לא פיפי."

ושוב חייכת את החיוך המשתק והמסמיק שלך.

מדהים לחשוב שלמרות מה שאמרת, כל הסיטואציה עדיין עשתה לי את זה.

לא נגעלתי ממך.

הבוקר הגיע ועוד שעה מתחילים יום חדש.

ניצלנו את הזמן להתקלח, רק שנינו.

עומדים רחוק מתחת לטוש, אחד מול השני.

אתה עם הפנים לקיר, אני עם העיניים עליך.

רעב, אוכל אותך במבטי.

מסתכל מהופנט איך הסבון שוטף לך את הגוף, את התחת את הרגליים השריריות.

אתה מסתובב אלי בפתאומיות, אני מסיט את מבטי.

לא הרגשת בזה, או שאולי התכחשת.

אני מרים את הראש לאט לאט.

הבטן שלך שרירית, בתי השחי שלך חלקים.

הסבון שוטף לך את הזין שנפול ואת הביצים.

במכה אחת אתה סוגר את המים, ממהר לספסל בחוץ מתעטף במגבת ויוצא החוצה.

אני נשאר עוד כמה דקות מתחת למים, משלים עם העובדה שהכול יישאר בגדר פנטזיה.

אחרי הכול... שנינו מכחישים. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...