אילוסטרציה
אילוסטרציה. צילום: Hypnotica Studios Infinite, Flickr.

 >  > 

ג'וני לבן

מדובר, רבותי, אם עוד לא שמתם לב, בבקבוק של ג'וני ווקר ווייט לייבל.

ממש ברגע האחרון מיכאלה חשבה בקול שאולי יזמינו את הג'ירף. הרי יש מעט מוזמנים והוא ממילא בעיר והוא חבר של שניהם. ג'וני הסתכל עליה רגע לראות אם היא רצינית ואז הסתכל שוב ברשימה ואמר בעייפות, אבל מה הוא יעשה שם, ידבר עם הבנות דודה שלך. או הסבים שלי. מיכאלה נעלבה קצת. אבל הסכימה שזה באמת לא יהיה כל כך מתאים. נזמין אותו לשבע ברכות, ג'וני קבע, כאילו בויתור, כדי לגמור עם זה. יכולתם לשמוע שכבר נגמר לו הכוח.

הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, הוא אמר, ברצף אחד וענייני, בלי לחכות לרב שיקריא אותו. והיה נדמה לו שלא התרגש בכלל. כאילו מה כבר קרה, שמו טבעת. שוין. אבל מיכאלה בכתה. וריק לו, ריק מאוד בבטן. והוא ריסק את הכוס והמוזיקה התפוצצה והמוזמנים געשו ואחר כך כשההמון התפזר ודעך לקחו אותם לחדר ייחוד ושם הם סוף סוף היו יכולים לשבת בשקט והוא ניסה, ניסה מה. לא להירגע, לא זה. להתרגש איכשהו. להרגיש משהו. הסתכל על מיכאלה מנגבת את הפנים ומנסה לחייך ותופסת לו ביד ועוזבת ומנסה להגיד משהו אבל לא יוצאות לה מילים וגם הוא רוצה אולי להגיד משהו, אבל מה. היא מסתכלת בעיניים מבריקות עדיין וג'וני אמר, אני הולך שנייה לשירותים, וקם והלך וסגר אחריו ועמד והסתכל בראי וראה את עצמו מלובש כמו חתן ובפנים האדישות הקרות הרגילות שלו והעיניים הקשות שלו ורק הפה, פתוח קצת, מגלה איזושהי תמיהה מבוהלת. אז מה עושים עכשיו, הוא רצה להגיד. ולא אמר. ויצא והתיישב לידה ושתק. מיכאלה חצי הסתובבה והסתכלה לו בעיניים ושאלה, בקול ענייני ומברר, אנחנו בסדר. וג'וני נעצר לרגע, וחשב, וצחק ושאל, פעם היינו בסדר.

כמה ימים אחר כך הג'ירף הגיע לשבע ברכות כי הזמינו אותו. לא שהוא ציפה למשהו מפואר מדי, רק ארוחה עם כמה חברים, כמו שמיכאלה אמרה. אבל בכל זאת הוא קצת התאכזב כשראה מפת ניילון וצלחות חד פעמיות ופשטידות במגשי אלומיניום. הוא לא מכיר אף אחד. חוץ מג'וני ומיכאלה כמובן, אבל אחרי השלום והמזל טוב הרגילים לא נשאר להם מה להגיד. ניסה לתפוס לו את העיניים אבל הוא היה מרוצה מדי ממיכאלה ומהחבורה הכללית. מישהו שאל למה לא מתחילים לאכול. ג'וני אמר שמחכים ליואב. השואל אמר, טוב, בקול לא מרוצה. ואז יואב הגיע והתנצל על האיחור, הוא רק קפץ לקנות שתייה, ושם את השקיות עם הבקבוקים כמו שהן על השולחן ואמר תתחילו, אני כבר בא, והמשיך בדחיפות ועקף את השולחן אל המסדרון אבל הספיק להניח יד על הג'ירף ולהגיד תוך הליכה הי, איזה יופי שבאת, והג'ירף רצה להגיד משהו אבל הוא כבר נעלם בשירותים.

השואל, זה שרצה לדעת מתי כבר מתחילים לאכול, שמו אורי, והוא טיפוס מאוס למדי בדרכו החיננית. או להיפך. הגיע עם אשתו הטרייה נומי, שאחראית לרוב הפשטידות שעל השולחן, והוא מצידו אחראי לדיבורים. לזכותו של אורי ייאמר שהוא לא מקטין ראש ולא זורק אחריות ולא נותן לאחרים לעשות מה שהוא יכול לעשות בעצמו, מה גם שהוא עושה את היטב. וזה יפה מצידו, כי ככה הוא נותן למי שרוצה לאכול שיאכל ולמי שרוצה לשמוע שיישמע ולמי שרוצה להתנתק הוא לא מפריע. ג'וני ומיכאלה, שאחרי הכל בשבילם התכנסנו כאן הערב, הם יושבים בנחת ומסתכלים בו בהערכה לגלגנית ומדי פעם מחליפים בינם לבין עצמם הערות על טיב האוכל ועל פתקי החלפה ונראים מרוצים מעצמם. הג'ירף ישב בשקט בצד והסתכל על חתיכה של פשטידת בצל שהסתכלה עליו בחזרה. לא שהיא לא טעימה, פשוט לא נשאר לו מקום, הוא הסביר לנומי. היא לא נראתה משוכנעת. מיכאלה שאלה מה הוא עושה עכשיו וג'וני שאל אם הוא גמר לכתוב את הפרק ההוא שהוא עבד עליו אז והג'ירף אמר שאין חדש, והוא כותב אבל לאט, וכאן פחות או יותר השיחה הזעירה שלהם נגמרה. ומה שלומכם, הג'ירף רצה לשאול. אבל זה נשמע לו טפשי והוא לא שאל.

אורי הרים כוס פלסטיק והקיש עליה בסכין פלסטיק ואחרי מנת הצחוק המאולץ המתבקשת קם ואמר תודה, תודה, כאילו הוא יושב ראש אגודת הסטודנטים בנאום פתיחת שנה, בירך את יהונתן ומיכאלה-גיטל לרגל חתונתם (קריאות ברכה ושריקות) והודה ליואב – שהוא בעצם לא מכיר – שהסכים לארח אותם הערב בביתו הצנוע (מחיאות כפיים מנומסות) והודיע שעכשיו הוא רוצה לתת ברכה מיוחדת לזוג הצעיר. אורינקה, מיכאלה מזכירה לו, אני מבוגרת ממך בשלוש שנים. אז תרגיע. ואורי עונה לה בכל הנימוס, תשתקי. וממשיך ממקום שהפסיק ואמר, נומי ואני רצינו לתת לכם מתנה. הוא מפסיק וממתין לנומי ששולפת בצייתנות בקבוק שנראה די ישן, אפילו ישן מאוד, מלא בערך עד החצי ובאופן כללי די חשוד. אתם נפטרים מאלכוהול החתונה שלכם, מיכאלה מבררת בחשד. כן, אורי אומר בהחלטיות, ומסביר. לא סתם אלכוהול חתונה. את הבקבוק הזה קיבלנו לחתונה שלנו מהדוד מאמריקה. עכשיו, כשקיבלנו אותו – רק לשם הבהרה – הוא היה סגור ומלא ויקר. מאוד מאוד יקר. כמה יקר, אין לנו מושג. אבל מאוד יקר. מדובר, רבותי, אם עוד לא שמתם לב, בבקבוק של ג'וני ווקר ווייט לייבל.

את המילים האלה הוא אומר בהדגשה ומשיט את המבט הדורש-התפעלות שלו על פני כל המסובים (שאינם מרובים), מצפה לביטויי התרגשות ואי-אמון וזוכה רק לאדישות תמהה. רק הג'ירף, שנדמה לו ששמע משהו פעם בנושא, לא מתאפק ופולט, אבל הפסיקו לייצר אותו לפני יותר ממאה שנה. אורי הינהן בהתלהבות – סוף סוף מישהו שמבין במה מדובר – והג'ירף גם הוא מעכל את גודל המאורע, פחות או יותר, וכל מה שהוא יכול להגיד זה, וואו. מרשים. מרשים מאוד, אורי מסכים. כשהדוד שלי – טיפוס דוחה למדי, יוני אתה מכיר אותו – נתן לנו אותו הוא דיבר על המשכיות, על סימן של מסורת עתיקה ויקרה שנמסרת מדור לדור. אני חושב שהוא פשוט הבין שאין לו מה לעשות עם הבקבוק הזה ולא היה נעים לו לזרוק אותו. איך שלא יהיה, מדובר בחתיכת מציאה. יכול להיות שהיינו אמורים לשמור אותו ולהעביר אותו לאחיינים שלנו כשהם יתחתנו (נומי מהנהנת במבט נוזף), אבל לא התאפקנו ופתחנו אותו כמה ימים אחרי החתונה, בסעודה משפחתית מורחבת. מה אני אגיד לכם, אורי אומר ומגלגל את העיניים, מדובר בוויסקי, איך אני אגיד את זה, והוא מגלגל את הלשון בפה, כאילו להיזכר בטעם, מחפש מלים מתאימות ומדויקות לגודל האירוע ובסוף כאילו נכנע ומוותר ומסתפק במלים הרגילות ואומר, מדובר בוויסקי מחורבן.

המסובים צוחקים כצפוי, נומי מהדקת את השפתיים בחיוך חמוץ וג'וני שואל אם זאת המתנה המיוחדת שלהם, וויסקי מחורבן בן מאה שנה. יותר ממאה שנה, אורי מדגיש, וכן. אני אמזוג אותו עכשיו לכוסות ואנחנו נשתה לחייכם ולכבוד המסורת העתיקה והמכובדת שלנו (ושל הסקוטים גם) וכדי לציין את ההצטרפות שלכם לשרשרת העתיקה והמקודשת של משפחות בישראל. גם אם זה לא טעים זה יקר מאוד וחשוב ומכובד. ואחר כך – הוא מוסיף רגע לפני המזיגה – אחר כך ניתן לכם את מה שיישאר, כי לנו אין מה לעשות עם זה. והוא מזג והעביר את הכוסות לכולם, גם למיכאלה. רק נומי נפטרה מהעונש. והוא הרים את הכוס ואמר, לחיי הזוג הצעיר, מי ייתן ותזכו להקים בית נאמן בישראל. אמן, ג'וני עונה בצייתנות צוחקת, וכולם שתו. הג'ירף התאכזב מרה. זה היה דליל וחלוש ומאוד לא מרשים. השאר הסתפקו בהרטבת שפתיים מנומסת ומלמולי הערכה עמומים. אורי רוקן את הכוס שלו בזריזות, מצמץ בשפתיים והניח את הבקבוק בין ג'וני למיכאלה, בהחלטיות, לפני שיוכלו להגיד עוד משהו. האמת שזה לא רע, יואב אמר לתוך ההשתתקות הכללית. ומיד הוסיף, אבל אני בכלל לא מבין בוויסקי.

אחרי שמיכאלה הביאה את הבראוניז האלוהיים שלה ואחרי שיואב ארגן שתייה חמה ואחרי שגמרו לחלק את השבע ברכות הגיע הזמן לחסל וללכת. למרות שבקושי היה מה לחסל, רק לקפל את המפה עם כל החד פעמי והשאריות בפנים ולמצוא מישהו שיוריד את זה לאשפה. ג'וני התנדב. ובאותה הזדמנות שאל את יואב אם ירצה להשאיר אצלו את הג'וני הלבן, שכנראה מוצא חן בעיניו משום מה. אבל זאת המתנה שלכם, יואב ניסה להתנגד. ואין לנו מה לעשות איתה, ג'וני טען בצדק. תשאיר אותו אצלך. מקסימום נבוא לשתות אותו ביחד, הוא אמר וחייך. ויואב ויתר. וזה היה הכל והם (ג'וני ומיכאלה) נפרדו מכולם, לחצו ידיים ומסרו נשיקות אחרונות וחיבוקי פרידה ויצאו. אורי ונומי התקפלו כבר קודם. שניים שלושה חברים וחברות נמצאו בשלבי קיפול סופיים, שירותים ואיתור מפתחות וכובעים. הג'ירף חיכה להזדמנות להגיד שלום יפה ולצאת, כי צריך, כי נגמר וזהו. הייתה בו הרגשה תפלה. יואב סגר את הדלת מאחורי אחרונת המברכות ושאל אם הג'ירף יוכל לעזור לו להחזיר את השולחן למקום. בטח, הג'ירף שמח. ושאל אם צריך לעזור בעוד משהו, ואמר שבשמחה הוא יביא את המטאטא, ואחר כך הצטרף ליואב במטבח – כבר באמת לא נשאר מה לעשות, רק לשטוף כמה כוסות – ושאל, כאילו בצחוק, אם הוא באמת נהנה מהוויסקי האנמי הזה. אני חושב שהוא בסדר, יואב אמר. אבל אמרתי לך, אני באמת לא מבין כלום. גם לא אכפת לי. וניגב את הידיים ואמר, תודה על העזרה. בכיף, הג'ירף אמר, שוב מאוכזב. והוסיף, טוב, אני צריך ללכת. למה, יואב שאל. כי, הג'ירף התחיל להגיד, ולא ידע לגמור.

למה באמת. הרי טוב לו כאן, משום מה, במטבח הקטן הזה, השקט עכשיו והנקי והמואר. וטוב לו עם יואב, משום מה, למרות שהוא בכלל לא מכיר אותו. טוב לו שהוא מסתכל עליו ככה, בחיוך עדין מאוד ועיניים מקוות. אז למה שהוא לא יישאר, בעצם. לפחות לזמן מה. להערב, נגיד. הם יכולים לשתות משהו ולדבר על מלאכים ואריות. אולי גם ללילה. הרי יואב גר לבד והוא נעים כזה ואוהב וטוב והגוף שלו יפה ותענוג והעיניים שלו בטוחות ומנחמות. אולי יום או יומיים ככה, כי טוב להם ביחד. או שלושה. למה לא.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...