יעל בדרום הארץ
יעל בדרום הארץ. צילום: Killy Ridols, flickr.

 >  > 

איש היעלים

מלון בראשית, מצפה רמון. יוני עד ספטמבר 2018.

לפני שהיעלים נעלמו העבודה שלי היתה להאכיל אותם. עובדי המלון האחרים נהגו להסתכל אליי במבט מפוחד מהול בסקרנות. כמו המכתש, הם העזו להישיר אליי מבט רק כשהייתי במרחק בטוח. אולי זה היה כי עבדתי בחושך, אולי בגלל הכסף המזומן, או אולי בגלל העובדה שאף פעם לא זכיתי להיכנס בכניסה המפוארת וללבוש את המדים הבוהקים רקומי הזהב של שאר הצוות. התחלתי את המשמרת עוד לפני שפקח השמורה הזקן קם משנתו ויצא לסיור הבוקר. חצי שעה לפני הזריחה הייתי נכנס מהכניסה האחורית למטבח ואורז בתיק גדול שקיות במבה צהובות. חמישה יעלים זכרים היו מחכים לי בפתח, ובשעה המוקדמת ההיא צלליותיהם היו עלולות להיראות מאיימות אלמלא הנצנוץ בעיניהם מלאות ההערצה. הם היו מלטפים את קרניהם האדירות בבטני ומשמיעים קול שתמיד הזכיר לי את הרעם העמום של נחל אלות המציף את המכתש בימי החורף. הייתי משאיר להם ערימה קטנה של במבות כפיתיון על יד הדלת ואז עשרות נקבות עדינות וצאצאים קטנטנים היו בוקעים מתוך החריצים שבין הסלעים וניגשים גם הם לאכול את ארוחת הבוקר המוקדמת. לאחר מכן הייתי חומק מההמולה שנוצרה, ומחביא חתיכות במבה נוספות בין הסלעים כך שכאשר השמש תתחיל לנוע בשמים ותצלה אותם באורה, ריח הבוטנים יגרה את היעלים ויעסיק אותם למשך רוב שעות היום בטיילת שעל שפת המצוק - אל מול החלונות הגדולים של חדרי המלון.

בחדשות אמרו שכל היעלים נעלמו ביום אחד, אבל אני יכול להישבע שראיתי את היעל האחרון.

בלילה לפני שהם נעלמו סיימתי להחביא את הבמבות כמה דקות לפני זריחת השמש, ואז נשאר  לי זמן לשבת ולנוח על שפת המצוק. בחושך המדבר התעורר לחיים. קרני אור ירח אחרונות הסתננו בין העננים ויצרו פסי עור דקיקים על המכתש שנעו כמו דגיגונים בים של דיונות שחורות כזפת. בחנתי צללית של במבה בין אצבעותיי ואז זרקתי אותה הכי רחוק שיכולתי, מנסה לעקוב אחריה נופלת 350 מטרים לעומק המכתש. מאחורי גבי - קרן שמש ראשונה החלה במסלולה הקבוע; תחילה מנשקת בקרניה האדומות את אבני המלון, שעלו מתוך הסלעים כמו מקדשים עתיקים שמתפללים אל הנוף. לאחר מכן השמש האירה את מימי הבריכות הכחולות, שנצנצו ממרחק כמו כתר של אבני חן על ראשה של מלכה מדברית. כשהשמים החלו לשנות את צבעם מכחול כהה לסגלגל בהיר המכתש נגלה לפני על שלל גווניו, עוטה על עצמו שמיכת טלאים של ברונזה, ניקל וזהב. הייתי כה מרוכז בפלא שנגלה אל מול עיניי, שכמעט ולא שמתי לב שמכיוון קצה הצוק נשמעה זעקה חלשה. רצתי במהירות לראות מי שם, והורדתי את פלג גופי העליון למטה אל התהום, באופן שרק מטורף, או מי שגדל במצפה, היה מעז לעשות. בהתחלה לא ראיתי דבר, אולם לפתע הבחנתי בצללית שנעה בקצב איטי על מדף סלע קטן שבקע מדופן הצוק כמה מטרים למטה. בתוך מערה קטנה, נסתרת מהעין של התיירים במלון, שכב יעל זכר, ונשם בכבדות. ראיתי פעמים שבהן יעלים זקנות עם עיניים מקומטות היו באות לאחד ממדפי הסלע הללו כדי לנשום את נשימתן האחרונה, אבל משהו ביעל הזה היה שונה. הרגליים שלו היו שריריות וחזקות, והפרווה שלו מבהיקה. הקרניים שלו היו צהובות וחלקות ונראה היה שעוד לא הגיע הסתיו שבו הוא יאלץ להלחם ביעלים האחרים על מקומו בעדר. לפתע בקעה מפיו צווחה נוראית, מאותם הצלילים שממשיכים להדהד בליבנו גם שנים אחרי שהם מפסיקים לנוע בחלל האוויר. כה אנושית היא הייתה, כה מלאה רגש, עד שנאלצתי לאטום את אוזניי בחלחלה ולהסיט את מבטי. כשהזעקה נפסקה והסתכלתי למטה ראיתי שהיעל האחרון נעלם.

היעל השאיר צללית בצבע צהוב חיוור על מדף הסלע.

גם אחרי שהיעלים נעלמו המלון המשיך לשלם לי כדי לצאת כל בוקר ולקרוא להם בפיתיונותיי. בתחילה חשבו חברי ההנהלה לייבא גמלים או יענים, כדי לא לאבד את אחד ממוקדי המשיכה המרכזיים של המלון. במהרה התברר שהעדרם של היעלים לא רק שלא פגע בהכנסות אלא משך קהל חדש של תיירים סקרנים מחו״ל שהתעניינו בהיעלמותם המסתוריות. יכול להיות שהוא היה אחד מהם, כי אני חושב שהוא הגיע בשעת לילה במכונית מפוארת בצבע שחור. שיערתי שהוא הולנדי, או אולי שבדי או קנדי. באור הירח הקלוש יכולתי לראות שהיה לו שיער בהיר, ועור חיוור כמעט כמוהו. הוא היה גבוה מאוד, גבוה ממני, ולבש חליפה מוזרה מבד יקר בצבע חול ששיוותה לו מראה חולני. הזקן הבלונדיני שלו היה מסופר בצורה מיושנת, שלא תאמה את הפנים הילדותיות שלו ואת הפעלתנות בעיניו הירוקות. לראשו היה כובע לבד צהוב, שנראה היה לי משונה ביחס לעובדה שהשמש עוד לא זרחה. הוא היה כה גמלוני ושברירי מתחת לחליפה שחששתי שהוא יקרוס אם הוא רק יצעד ללא עזרת הנהג לבוש החליפה שהחזיק בו עד לכניסה. כשהנהג נסע, המכונית השאירה אחריה עננת אבק. נשארתי במקומי מאחורי חומת בית המלון והצלחתי לראות שהוא עדיין עומד שם, ומחכה לדבר מה עם גבו אל הכניסה. פחדתי שהוא יקרוס, אז באתי אליו ואחזתי בידו. הוא הסתובב אליי, ואז לחש באוזני בעברית עם מבטא אירופאי כבד: ״אָסוּר לְהַאֲכִיל אֶת הַיְּעֵלִים״.

מאחורי גבו ראיתי יעל קטן יוצא מבעד לאחד הסדקים שבסלע - היעל הראשון שנראה במצפה זה שלושה חודשים.

ביום לאחר שהם חזרו ראיתי בטלוויזיה איש עם תואר כלשהו, של פרופסור או פעיל סביבה, אומר שהם ברחו בגלל מלון בראשית ושבכלל לא היה צריך לבנות אותו מלכתחילה. אחר כך הייתה תוכנית אחרת, עם איש נוסף בעל תואר של גאולוג או יזם נדל״ן, שטען כי היעלים חיפשו מקורות מים בשל ההתייבשות שנוצרה מתחנת השאיבה החדשה של מקורות. המלון הפסיק להעסיק אותי בשלב הזה, כי למרבה נוחותם של נותני ההחלטות עדר גדול של יעלים הצטופף לכל אורך שעות היום והלילה בפס הדק שבין בריכת המלון לבין הצוק. גם עובדה זו העלתה שאלות בקרב אותם מומחים מהטלוויזיה שטענו כי המלון סימם את היעלים. חסר מעש, המשכתי לבוא בלילות ולשבת על קצה המצוק, מוקף בעדר היעלים האהובים שחזרו אליי מחופשתם. ישבנו שם כל לילה והרהרנו בעתידנו.

 הם התחממו במעיל הפוך שלי ואני בפרוותם הסמיכה.

ניסיתי לחלץ מידע עליו מעובדי המלון, אבל הם לא היו מוכנים לספר לי דבר. הייתי שונה משאר האנשים במצפה, היה לי מבט זהיר בעיניים שהם ודאי פירשו כאיום או הסתייגות. במובן מסוים הייתי כזה, כי מאז ומעולם ידעתי שמתחת לאבנים החזקות שעליהם אנחנו הולכים נמצאת שכבת אדמה פריכה שמצפה לקרוס תחת זרמי מים תת קרקעיים ולאכול את שיכוני הבטון הכעורים של העיר אל תוך האדמה. כל שידעתי הוא שאיש היעלים התגורר בווילה הנשיאותית. שמעתי פעם שיחד עם הקפה של ארוחת הבוקר מוגשת לאורחים בווילה עוגת תפוחים מקושטת בשלושה עלי זהב. פעמים רבות הייתי מסתכל על האורחים המדושנים שהגיעו מארצות שבהן יש מעט אור והרבה כסף. הם היו משתזפים על שפת הבריכה ומנצלים כל דקה של שמש מדברית עד שאורם האדים. איש היעלים שלי לעומת זאת, נשאר נעול בחדרו לאורך כל שעות היום והלילה. לא ראיתי אותו יוצא לטיול ג׳יפים בשמורה או יושב במסעדת רוזמרין המפוארת שבלובי המלון. אולי הוא חשש מהשפעתה המסוכנת של השמש על עורו העדין, ואולי הוא פחד מעקיצות החרקים בלילה.

מנקודת התצפית שלי מחוץ לחומת האבן של המלון, יכולתי לראות רק אור קטן דלוק בחדרו עד שעות לילה מאוחרות.

שבועיים אחרי שהוא הגיע למצפה ישבתי בשעה הקבועה על שפת המצוק ומצאתי את עצמי נוסע בדמיוני במכונית נוצצת אל המחוזות האירופאים שמהם הוא הגיע. קול אבנים נוקשות מאחוריי החזיר אותי למציאות, וכשהסתובבתי הופתעתי לראות את איש היעלים הולך על שפת המצוק. קראתי לעברו, אבל הוא עשה עצמו כלא שומע ואז נעלם ברגע אחד אל תוך התהום. קמתי בבהלה ממקומי, רצתי לשפת הצוק ואז כופפתי את פלג גופי מטה. ראיתי מתחתיי שביל שממשיך עוד כמה מטרים מטה ונהיה צר יותר ויותר עד שהוא נעלם - ללא כל זכר לאיש היעלים. במהירות ירדתי גם אני בשביל, מצמיד את גבי לקיר האבן ונאבק ברוחות הבוקר שאיימו להעיף אותי כמו במבה אל תוך התהום. כשהתקדמתי ראיתי שבהמשך השביל יש גומחה חשוכה ונעצרתי על מדף סלע קטן כדי לחשב את צעדיי הבאים. מצמצתי כמה פעמים בעיניי עד שהן התרגלו לחושך שבתוך המערה ונשמתי לרווחה כאשר בין האבנים המשוננות זיהיתי את קווי המתאר הקלושים של דמותו הארוכה. הוא שכב בקצה השני של המערה, ממש על שפת התהום. הופתעתי לראות שהוא פשט את חליפתו הצהובה. אם זו לא הייתה עדיין שעת לילה, ואם רוח סתווית מקפיאה לא הייתה דוקרת את גבי, הייתי עשוי לחשוב שהוא משתזף לאור שמש ביום קיץ חמים. מתחת לחליפה הוא היה לבן אף יותר - לבן כמו שכבות הסיד שבתחתית המכתש. פתאום הרגשתי בחילה, ולבי הלם בקצב, אולי בגלל הגובה, ואולי כי ידעתי שאני רואה משהו שאני לא אמור לראות. ישבתי קפוא בין הצללים קרוב לשעה, ופחדתי שהוא ישמע את נשימותיי הכבדות מסתננות בין משבי הרוח החזקה. היו הרבה דברים שרציתי לשאול אותו; מאיפה הוא? למה הוא בא? למה היעלים חזרו? תהיתי אם הוא יודע שאני שם, והאם גם הוא חושב עליי. תהיתי האם בשבילו הייתי עוד אחד מילידי המקום, שכמו היעלים היו רק תפאורה שתחזקה את סגנון החיים הנהנתני שלו מבעד לחלון הזכוכית. האם גם אני הייתי צל בעיניו, פניי מוארים רק לרגע ואז נעלמים שוב יחד עם נותני שירות אחרים אל תוך לילה אינסופי של שכחה?

עם בואן של מחשבות אלו אבדה מלבי כל טיפת אומץ ושבתי במעלה השביל אל הטיילת לבדי, משאיר את איש היעלים לשכב במערה ולחזות בשמש שהחלה לעלות מאחורי ההרים.

בלילה שלאחר המפגש במערת הצוק יעלים רעבים רדפו את סיוטיי. בחלום הייתי בתוך המלון ושכבתי על מיטת אפיריון מכוסה בים של סדיני משי לבנים שלפתו אותי בכוח, וריתקו אותי למקומי. גופי היה מכוסה זיעה וסביב החדר מאות יעלים נהמו ורצו במעגלים סביבי. הם שתו ממימי הבריכה, נגסו בשטיחי הרצפה, תלשו את הווילונות מהקירות וגירדו את פרסותיהם החדות על רהיטי העץ. הייתי מבועת, וחששתי כי בעוד רגע עשרות מהם יעלו עליי וימחצו אותי תחת משקל קרניהם האדירות. במרכז החדר עמד איש היעלים שלי, וצחק בקול, כאילו היה צופה שבא לחזות במופע מחול שבטי. במוחי עברה המחשבה האיומה שהמיטה עליה חלמתי לשכב בכל אותם לילות קפואים עלולה להיות אתר הקבורה שלי. לפתע הוא היה צמוד אליי על המיטה ויכולתי להריח את הבל פיו מסריח מקוצים יבשים ואבק. הוא החל מלקק את הזיפים שעל סנטרי והתפתלתי בחדות תחת המגע הרטוב של לשונו, עדיין מרותק למקומי.

הוא החל ללחוש לאוזני בעברית עם מבטא ישן:  ״מִיּוֹם עֲלוּת הָאָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הוא הִשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְכוּתוֹ אֲשֶׁר נִתְּנָה לוֹ בבראשית לרעת הַחַי. לֹא דַּי לוֹ לָאָדָם לֶאֱכֹל אֶת בַּשַּׂר הַיּוֹנְקִים וְהָעוֹפוֹת, שֶׁהוּא מִגְדָּלָם בְּעַצְמוֹ לִרְצוֹנוֹ: בַּעַל חֵךְ טוֹעֵם יִטְעַם רַק בָּשָׂר צַיִד...״

קמתי בבהלה וראיתי שעברה יממה מאז שיצאתי מהמיטה. השעה הייתה שוב שעת לילה וגופי היה לח כבחלום. הייתי חסר מנוחה וערני יותר משהייתי אי פעם. זעמתי כמו האדמה הצחיחה של המדבר שמסרבת לקבל את מימי הברכה של החורף לתוכה ויוצרת שיטפון הרסני. פתחתי את דלת ביתי ורצתי לכיוון הצוק ערום. כאשר הגעתי לקצה ראיתי כיצד אבן שהייתה תחת רגליי מתגלגלת ונעלמת אל תוך הלילה השחור. עמדתי שם, ויכולתי לראות את כפות רגליו של איש היעלים מבצבצות אל התהום מתוך המערה שתחתיי. צרחתי החוצה את כל החשדות שהדירו שינה מעיניי - אבל הוא לא ענה:

"באת לכאן עם הידע והכסף שלך כדי לפתות אותנו ולסמם את היעלים שלנו ואז חטפת אותם והרגת אותם. אני אהבתי אותך, כי חשבתי שאתה אוהב אותם כמו שאתה אוהב אותי. עכשיו אני שונא אותך." 

עדר של יעלים התקבצו סביבי ושני יעלים שריריות החלו להתלטף בישבני. פרוותם הקוצנית והדביקה גירתה את חושיי. היעלים החלו לגנוח סביבי אל תוך הלילה וקולותיהם הרמים איימו להעיר גם את האורחים המנומנמים ביותר של המלון. עמדתי ערום לצידם, רותח מזעם כמו שמעולם לא ידעתי שאני יכול להיות, ושפשפתי את הזין שלי לכיוון מטרה בלתי ידועה בעומק המכתש. כשגמרתי, היעלים החלו להשמיע צליל צווחני, שהתחרה בקול העז שבקע מגרוני. הנוזל החם טפטף מטה כמו נהר אדיר אל דופן המצוק ואז אל המערה שלמטה. ראיתי אותו זורם עד כפות רגליו ואז נוטף מטה אל תוך התהום שם הוא יצטרף למאגרי המים שמתחת לאדמה. כשהשפיך התרוקן מתוכי הוא פינה את מקומו לחלל אדיר. הרגשתי בן רגע שאני מהלך בתוך שלולית חומה ובוצית של רגשות אשמה. ירדתי בזהירות אל המערה לכיוונו של איש היעלים. הוא עדיין שכב שם, עורו יותר סגלגל ממה שזכרתי. כה שדוף וחסר אונים הוא היה, שתהיתי האם יש ביכולתו לעמוד בכוחו של האדם, שלא לדבר על כוחם של איתני הטבע. התקרבתי אליו וליטפתי אותו בעדינות. שכבתי לצידו במערה קרוב לשעה, מנסה לשווא להתחמם בגופו הקר. כשהשמש עלתה, הסתכלתי עליו וסגרתי את עיניו היפות בפעם האחרונה. כשגלגלתי אותו אל עבר המכתש, הופתעתי לגלות שהנפילה מטה אינה חלקה כמו שחשבתי וגופו המת התנגח מספר פעמים במדפי הסלע עד שהפך לנקודה קטנה שנעלמה אל תוך החולות שלמטה.

השארתי במבה אחת במקום בו הוא שכב. 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...