אילוסטרציה. צילום: ניב זינגר, Flickr.

 >  >  > 

מה נשמע?

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ,

מוצא"ש. או שבת בערב כמו שהחילונים אוהבים לקרוא לזה.
אני שם לב אליו רק כשהאוטובוס הגיע ודלתו נפתחת.

עומד שם, בקצה התחנה, רחוק מאור הפנס החיוור, מוגן בחשכה. 
עומד שם ונועץ בי מבט. אני משיב מבט חודר שמנסה להבין אם זה הוא או לא הוא.
אני לא מצליח לזהות את פניו במדויק עקב החושך הכבד, אבל הוא לבוש כמוהו.
אותה כיפה לבנה גדולה, אותה חולצה.
הוא בגובה שלו, קצת מתחת לממוצע.
אותו מבנה גוף. ממוצע. מלא במקומות הנכונים.
אותו זקן בינוני שלא מסתיר את העובדה שהוא בעצם עדיין ילד.
אותה תנוחה בשעה שהוא נשען על גדר הבטון הסמוכה לתחנה.
ויותר מהכול, זו הכסיסה. כסיסת הציפורניים התמידית שלו הייתה סימן הזיהוי הגדול ביותר.
ועדיין, אני לא מצליח להחליט אם זה הוא לא.
החלטות זה לא הצד החזק שלי.

הבחורה המלאה עם החצאית הארוכה והמתנפנפת (שעושה שירות מצוין למנקי הרחובות) שעומדת לפניי נכנסת לאוטובוס ואני בעקבותיה.
היא נתקעת ומסתבכת עם התשלום, חושפת אותי למבטיו של הבחור מבלי שאוכל לנעוץ בו מבט בחזרה.
אני מקלל אותה קצת בלב.
לבסוף היא סיימה את עיסוקיה עם הנהג ונכנסה לאוטובוס וגם אני נבלעתי בתוכו.
*

אני מתיישב בספסל האחורי של האוטובוס החשוך.
פעם לא אהבתי את הספסל האחורי. אהבתי לשבת מקדימה, אבל אז, אי שם בתחילת כתה ט' הגיע א'.
א' המגניב והמקובל ואמר לי שרק ילדי כאפות יושבים מקדימה.
"ואתה רוצה להיות ילד כאפות?" הוא שאל רטורית ושפתיו התעקלו בחיוך דק, ארשת פניו שידרה בוז כשעיניו הבזיקו לעברי, מצפות לתשובה הידועה מראש.
"לא... ברור שלא!" אמרתי מיד, לחוץ. תמיד לחוץ.

*

אני לא כותב מסודר, קוהרנטי, אבל החיים לא מסודרים.
הדמויות מתערפלות, החוויות והזיכרונות רודפים אחד את השני, וכל זיכרון גורר אסוציאטיבית שלל זיכרונות אחרים. וכל זיכרון הוא תיבת פנדורה, מלאה רגשות חיוביים ושליליים השזורים זה בזה.
*
אז אני מתיישב בספסל האחורי והאוטובוס מזנק לדרכו.  
אני מנסה להגניב מבט אחרון בבחור בתחנה.
אפס. הוא נעלם מזמן וכעת מהחלון נשקף רק נוף שחור שמופר מידי פעם על  ידי פנס תאורה מסנוור.
אני יושב ומנתח את המקרה.

אני לא יודע אם זה היה הוא או לא היה הוא.

אבל... למרות הרגע העוצמתי לא הרגשתי סערת רגשות.

הגשתי חד. הרגשתי ביטחון.

אומנם פיעם בי הרצון להוכיח שאני "יכול בלעדיו", שאני טוב יותר ממנו.

אבל אותה אש לוהטת שפיעמה בחזי, אותה תשוקה בוערת שבערה בגופי, אותה להבה יוקדת נעלמה כלא הייתה.

לחישות הגחלים נבלעו במשב הרוח העז של מאורעות החיים עצמם.
רק לעיתים, לעיתים נדירות, נורה גץ בוער מתוך הגחלים הכבויות. גץ שהעלה על דל שפתיי את שמו.
מן התניה אסוציאטיבית. כאשר מופיע אותו סט רגשות מסוים. כמיהה להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים, חרטה, ההרגשה הזו שעשיתי טעות.
אז, או אז, מופיע שמו על דל שפתיים ואז מיד אני חש חרטה כפולה ומכופלת על שהגיתיו.

האם גם גצים בוערים אלו יחדלו מלהיות, והאדמה החרוכה תשתקם ויצמחו בה צמחים רעננים בעלי פירות אהבה מתוקים ולא יותירו זכר להרס ולחורבן עידנים לפני כן?

או שמא דינם להישאר.
שמא מקורם התקבע עמוק במחוזות נעלמים. שמה החזיונות, החלומות, המחשבות, הרגשות העוצמתיים שגדשו את ליבי הותירו צלקות ומשקעים חסרי תקנה בעת שניסו להיאחז בחדרי ליבי ולא להיסחף ברוח הזמן?
*

יושב בספסל האחורי וחושב.
מימיני בחור כהה, כנראה עובד זר.
משמאלי חייל קרבי.
ואז הבחור שלי החליט לעזור ופצח בלהיטות בנאומו.
"האם זה משנה?"

הוא כבר לא חייך יותר.

"וגם אם זה כן היה הוא, וגם אם הוא כן זיהה אותך, אז מה?

חלפה שנה מאז שהתראתם לאחרונה.

שנה וחצי מאז שהחלפתם מילה.

יום אחד היית צריך לפגוש אותו.

אז היום הזה היה (אולי) היום.

ייתכן וגם תפגוש אותו בעתיד.

תישאר תותח.

תקדם את עצמך- מכל הבחינות.

ואם תפגשו שוב- תעקוף אותו בפער עצום."

אני מרגיש מעט יותר טוב. הוא צודק... הוא תמיד צודק.
אני מודה לבחור שלי והוא חוזר לרבוץ במקומו בשקט.

*
המאורע גרם לי לחשוב.
לחשוב על אותם המאורעות, שנראים כל כך רחוקים ממני, אבל לא התרחשו לפני כל כך הרבה זמן.. למרות שזה מרגיש ככה.
זה גרם לי לחשוב על השביל שהתפצל. הדרכים שנפרדו.
אני בדרך למסיבה במרכז, לבוש בבגדים ממותגים, מבושם, ראשי מגולה.
הוא כנראה בדרך למכינה שלו, חזר משבת בבית לתפילות הימים הנוראים.
אני בדרך למסיבה, לבר, למועדון. הוא בדרך למכינה הדתית שלו.
לצופה מהצד אני מניח שיהיה רושם מאוד מסוים ומאוד מוטעה לגבי ולגביו.

*

פלאשבק.
אני הולך בבית המדרש בשנתי האחרונה בישיבה התיכונית, בדרך למקום שלי בשורה שלישית.
בית המדרש כמעט ריק.
ראש הישיבה נכנס והלך לעבר הבימה. הוא הבחין בי.
הוא נשען על הבימה וסימן לי באצבעו לקרב אליו.
כשהתקרבתי הוא שאל לשלומי.
"ברוך ה' הרב"
-"כבר סגרת ישיבה?"
"עדיין לא הרב. אני עדיין בודק."
-"היכן בדקת?"
"בדקתי בY ובZ"
-"אתה צריך ללכת לX"
הוא אומר מיד, בפסקנות שלא מותירה שום מקום לשאלות.
X היא ישיבה מאוד "נחשבת" עבור בני האצולה והאריסטוקרטים של הציונות הדתית.
ישיבה עבור נערים אינטלקטואלים שיהפכו לבוגרים משכילים רחבי אופקים בהגות, בפילוסופיה ובמחשבה.

סוף פלאשבק.

*

אני בדרך למסיבה מבלי לדעת שבעוד כשעתיים וחצי אני אשב חסר מעש על ספת המועדון המיוזעת, מאחוריי השולחנות העגולים הדביקים, יחד עם החבר'ה הביישנים והשקטים מהצבא.
אשב יחד עם החבר'ה האבודים, אלו שלא קפצו לזרועות האלכוהול, שלא הבינו איך המוזיקה הבינונית אמורה לגרום להם לרקוד.
"לרקוד" להניע את הידיים והרגליים בתנועות תזזיתיות, בכיוון אקראי. להעלות על הפנים חיוך מזויף
כי זה מה שכולם עושים.
כי ככה "מבלים" בימינו. כי זה מה שהצעירים עושים.

*

פלאשבק.
מסיבה, בחוצות העיר.
אתה לובש את ז'קט העור החום שלך, הכיפה הקטנה נעלמה מראשך.
ביחד אחת אתה אוחז כוס בירה זולה, ביד השנייה סיגריה בוערת.
הלכתי יחד עם א', גם הוא בלי כיפה, אני דווקא הייתי עם.
הבחנת בי ונופפת לי בחטף, נפנוף חברתי, מנומס.
המוזיקה מתחילה.
טרנסים ומוזיקה מזרחית כבדה, מחרישת אוזניים.
עשן סיגריות מחניק, ריח של זיעה, אלכוהול מריחואנה.
נערים ונערות, נשים וגברים צמודים, דחוסים רוקדים בלהיטות.
מישהו דוחף אותי, אני אולי כי הפרעתי לו בדרך, אולי "כי לא באתי לו טוב בעין" ואולי סתם כי הוא יכול.
אני נזרק כמה מטרים קדימה ומוצא את עצמי לבד, ללא פנים מוכרות.  
לידי נערים בני שתים עשרה אוחזים בסיגריות ומקללים ללא הרף.
מימיני זוג מתנשק בברוטאליות.
משמאלי בחורה שנראית שיכורה לחלוטין.
לפניי חבורת גברים שנראים מרתיע...
המוזיקה מתגברת ואוזניי מצלצלות. העשן גורם לי להשתעל נמרצות.
ואז לפתע אני רואה אותך.
במרכז חבורת הרוקדים.
נראה כל כך שייך, כל כך מתאים, ויחד עם זאת, כל כך ייחודי, כל כך נעלה.
נראה כל כך מתאים וגורם לי להרגיש כל כך תקוע, כל כך זר.
אני לא רוצה להיות פה.
אני חייב ללכת.
די!
אני פותח בריצת אמוק.
מזגזג בין הבליינים.
רץ ורץ, הכל הופך לבליל של צבעים.
נשימתי הופכת כבדה, רגליי מתעייפות, החולצה שלי מתקמטת ונספגת זיעה.
לא לעצור.
לא לעצור עד שאפסיק להריח את האלכוהול המבחיל, עד שאפסיק לשמוע את המוזיקה מהדהדת באוזניי.
לבסוף אני נעצר. אני מספיק רחוק.
אני פותח את הפלאפון כדי לנווט את דרכי חזרה לביתי ולמצוא קו לילי.
מחכה לי שם הודעה מא'.
"אחי, לאיפה נעלמת?"
-"הקו האחרון הביתה עמד לעזוב והייתי חייב לעזוב." אני שולח חזרה הודעה יבשושית.
זה היה שקר, כמובן.
חיכיתי בתחנה הריקה שעתיים חצי, במהלך אותן שעתיים וחצי נשבעתי לעצמי שיותר לא אלך למסיבות.
סוף פלאשבק.
*
לא.
אני מחליט להתנתק מהם.
אני רוצה לרקוד.
אני ניגש למעגל הרוקדים.
אני מהוסס. מפוחד.
הרוקדים נראים כל כך אגרסיביים. מניעים את גופם לכל עבר, תופסים נפח כמה שיותר גדול, מנסים לבלוט.
מה עושים?
איך עושים?
אני עושה נכון?
אני עומד בצד המעגל כמה דקות, בוחן את הסיטואציה, חוקר את הפרוטוקולים החברתיים.
לאחר שאספתי מספיק מידע אני מתקרב יותר.
בהתחלה הם מסרבים לשקול את מועמדותי, ואני נותר מחוץ למעגל.
לאט לאט ההססנות מתחילה להיעלם, ואני מרגיש יותר אמיץ.
חולפת שעה, הרוקדים הופכים מעט עייפים יותר וריקודם פחות סוער, השיר שמתנגן נשמע לי מוכר, למרות תוספות התופים והמוזיקה האלקטרונית המסיביות שהוסיפו לו.
אני נכנס.
לאט לאט תנועותיי הופכות בטוחות יותר, נועזות יותר, פרועות יותר.
לאט לאט אני מתחיל ליהנות.
זה טעם נרכש, אבל השאלה אם אני רוצה לרכוש אותו?

*
אני חושב על כל זה וגולש באטרף, ושוב מרגיש כמו אורח, כמו זר.
י' היית יכול להיות כוכב בעולם הזה של המסיבות, של הדייטים, של הסטוצים- לו רק היית חפץ בכך.
אני הייתי מסתדר מצוין עם גמרא, לו רק הייתי רוצה. 
אבל דרכינו השתנו, התחלפו.
כמה מוזר הוא הגורל.
כמה מוזרים הם החיים.

*
שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ,
וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ;
וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט,
וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ: 
כִּי-הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת, הָבֶל.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...