חיילים (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה)
חיילים (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: דובר צה"ל (CC BY-SA 2.0), Flickr.

 >  >  > 

שועלים קטנים

וסוף סוף הגיע לנקודה ואמר, אז רציתי לשאול אם זה נכון. והוא שותק. ומסתכל עליך. ואמר, כלומר, אם אתה הומו.

מסדר יציאה, יאיי. פעם זה היה מרגש. מזמן, בטירונות, כשהיו מרכזים את כל הפלוגות ביום שישי לפנות בוקר במגרש מסדרים ועושים לכם את המוות עם הרג'קטים אחרי מסדר המפקד והיה צריך לעמוד בחית עם הציוד ואיזה הקלה זה היה כשסוף סוף הרשו לכם, נגד כל הציפיות, לעלות לאוטובוס – כאילו שהיה סיכוי שלא – והאור עדיין היה מוקדם ונקי והנסיעה עדיין הייתה חדשה וארוכה ונלהבת. עכשיו, בקמ"ט, זה כבר לא כזה שוס. אוספים אותכם ברחבה של הבניין והסמך מקריא הנחיות בטיחות בלי אפילו להעמיד פנים שזה מזיז לו את קצה השערה ואלה שנשארים שבת הולכים להתעפץ בחדרים ואלה שלא – לא. וגם לחזור הביתה זה כבר לא כזה סיפור. כאילו, יאיי, שבת. אושר. אפשר לחשוב. גם ככה מחרתיים תחזרו לבסיס.

אבל זה בכל זאת משנה. כבר כשעלית על מדי אלף הייתה בך מן התרגשות, כמו תמיד. וכשהסמך עבר ונתן רג'קטים והריץ אתכם לשטוף את הרחבה ולהחליף חוליות ולתקן את השילוטים על הטנקים נבהלת, כמו תמיד, כאילו יש סיכוי שבאמת ישאירו אותכם. וכשסוף סוף נאספתם שוב והוא הקריא את הוראות הבטיחות ההו-כה-מיותרות ושיחרר אתכם להסעות זה בכל זאת היה אושר קטן והרווחה גדולה. וגם כשהמפקד אוֹרצוּק  – ששמו, אכן, אור צוק – בא ועצר אותך ואת יוּלי (ששמו מתן בכלל. אבל חברים קוראים לו יולי) ואמר תקשיבו, בקול לא פיקודי וסמכותי דווקא אבל חמור וגם, כמה מוזר, מתנצל ככה, גם אז היית נינוח ואפילו קצת ריחופי ככה ורק נעמדת בהקשב לשמוע מה יש לו להגיד.

תקשיבו, אורצוק אומר, נבוך באופן משונה. ואמר שיש להם תקלה. היו חייבים להוציא את ינון הביתה. כי, כי אבא שלו מאושפז במצב חמור מאוד. וזה שיבש להם את כל התורנות שמירה. וחייבים להשאיר מישהו במקומו. ובגלל כל מיני שיקולים, ובעיקר בגלל שאתם שניכם סגרתם הכי פחות שבתות בפלוגה, הוחלט שאתם תישארו השבת. ינסו לקזז את זה בשבתות הבאות. אבל כרגע זה המצב. אז אנחנו סוגרים שבת, יולי שאל, כאילו הוא צריך שיסבירו לו שוב. באמת הוא קצת איטי לפעמים. ואתה, שלמען האמת עדיין מרחף באווירת יום-שישי-נוסעים-הביתה, למרות שהבנת בדיוק מה קרה, אתה רק שואל, אבל למה צריך ששנינו נישאר. שאלה שיכולה להיות נבזית מאוד, נכון, אבל בכל הכנות, מה שהטריד אותך זה רק הצד החישובי. באמת. אורצוק, עוד יותר נבוך, אמר בחצי התנצלות שהחליטו שגם אלנתן יצא, יחד עם ינון, בתור החבר הכי טוב שלו (הבנזונה, אתה מוסיף בלב). מעניין מי החליט את זה, אתה שואל (בלב). אני מצטער, אורצוק אמר, אני יודע שזה מבאס. אבל אין מה לעשות. תחזרו לבגדי ב'. אתם יכולים לחזור לחדרים.

אפשר להגיד שעכשיו הבנת באמת מה קרה כאן. אכן באסה. אבל, מצד שני, באמת אין מה לעשות. אז עשית פרצוף והלכת לחדר. אבל למה אנחנו צריכים לסגור שבת בגללו, יולי עוד עומד שם וטוען. אורצוק הזכיר לו שאבא שלו (של ינון) בבית חולים ולא הייתה ברירה. ומה עם אלנתן, אבא שלו לא בבית חולים, יולי לא מוותר ולא מתנחם (אתה מתרחק אבל עדיין שומע אותו, מתרתח וצועק), ולמה דווקא אנחנו סוגרים שבת, דווקא כי אנחנו ילדים טובים, בגלל זה אתם דופקים אותנו, הוא לא מוותר. צריך להוסיף שיולי היה מט"ק תורן השבוע, שזה אף פעם לא נעים, והצוות שלו לא עשה לו חיים קלים, ואתם יכולים להבין שגם ככה המצב רוח שלו לא משהו. אז עכשיו להפיל עליו גם את זה. שאלנתן יישאר, מגיע לו, הוא דורש ומתחנן, למה דופקים אותנו, תמיד דופקים אותנו. אבל מתן, אורצוק גם מתנצל וגם מאבד סבלנות, אין מה לעשות. זה מה שהחליטו. זה לא הוגן, אני יודע. החיים לא הוגנים.

יולי לא התנחם ואורצוק לא ויתר ולך לא אכפת ואתה כבר במגורים והחלפת למדי ב'. ואז הוא הגיע – יולי כלומר – ודפק את הרובה בקיר והעיף בעיטה לדלת של החדר ונכנס וזרק את הרובה לרצפה ואת עצמו למיטה ובכה בקול, בכעס, בגסות, ביאוש, שילך להזדיין הצבא, הוא מקלל בתוך הבכי, שילכו להזדיין כולם, מה אני אשם, הוא בוכה, כמו ילד קטן ואבוד, כמו שהוא יבכה בעוד חודשיים, כשיגידו לו שהוא יהיה מדריך טירונים, וזה אחרי שהבטיחו לו – הבטיחו! – שהוא יחזור לפלוגה, תמיד דופקים אותי, תמיד, הוא בוכה בזעם אינפנטילי וטהור. דפקת על הדלת. נכנסת. עמדת שם כמו אדיוט, מבוהל מול ההתפרצות המוחלטת וחסרת ההתחשבות הזאת, מול הכעס והכאב והיאוש האטום והגמור הזה. רצית לנחם, אבל איך אפשר לנחם. ניסית להגיד, נו יולי, די, זה לא כל כך נורא. תלך להזדיין, הוא אמר. זה כן.

אחר כך אורצוק בא. אמר שבעוד חמש דקות תהיו במשטח, יש קצת עבודות. דברים קטנים, הוא הוסיף, במין התנצלות. ונתן ביולי מבט ארוך קצת יותר מדי, כאילו לבקש סליחה. והלך והשאיר אותכם שם, אותך עם האומללות החסרת אונים והאדישה ואת יולי עם הדמעות היבשות והעצבים. מה יכולתם להגיד. כלום לא יכולתם להגיד.

אז היו קצת עבודות במשטח, גירוזים פה ושם ותיקוני סימונים. ושיבוצים לשמירות. וארוחת צהרים. ומתישהו הבסיס מוריד הילוך והאויר מתרגע והשקט נעשה כמעט מוחשי. או ככה לפחות נדמה לך. והרבה יותר מאוחר, כבר לילה, עלית לשמירה במשטח. שוטטת שם בהליכה הזאת העצלה המשתרכת של שמירה חסרת טעם ושעמום בלי תקוה. האויר החם הסמיך נדבק עליך עם אבק דק ועייפות. השקט כמעט גמור. גם התאורה לא משהו. מדי פעם שועל מיילל בתהום המדברית החשוכה ועוד אחד מצטרף אליו ועוד אחד ואתה עומד מקשיב למקהלה הבכיינית הצרחנית, לנביחות המקוננות שמתפרצות מתחת ללילה ואל תוך האוזן. אחר כך הם נשתקים ואתה ממשיך ללכת, הלוך וחזור, בין הטנקים השותקים, באור המלוכלך של ערב שבת בצבא.

וסוף סוף מישהו מגיע. לפי ההליכה הגמישה והעצלה והכתפים הרחבות והראש המרובע זה בטח אורצוק. עבר לשאול מה שלומך ואיך אתה מרגיש ואם אפשר אולי לעשות בשבילך משהו. בשבילי, שאלת, מופתע. ממתי הצבא עושה משהו בשבילי (אבל את זה לא אמרת). כן, אורצוק אמר, בגלל שנדפקתם השבת, אז אם יש משהו שאני יכול לעשות, ככה, הוא מגמגם ואתה מושך כתפים. זה בסדר, אמרת. לא כזה סיפור. ואורצוק נאנח במין השלמה, והוציא סיגריה ועישן (למרות שאסור, אבל למי אכפת) ואמר, אני לא מבין אותך. עם חצי חיוך של מבוכה. כאילו, הוא ממשיך, אומרים לך שאתה סוגר שבת, והופ אתה הולך למגורים וזהו, נגמר. כאילו זה לא נוגע בכלל אליך. טוב, משכת כתפים. מה כבר אתה יכול להגיד. אמרת, זה לא שיש מה לעשות. החליטו להשאיר אותנו שבת אז זהו. כלומר, אתה ממשיך, זה מבאס, כן. אבל, כאילו, מי ישמע.

והשתתקת. אורצוק עישן. אמר, אפשר לשאול שאלה אישית. שזה, תודו, די מפתיע בתור שאלה ממפקד. וגם לא כל כך הולם. אבל כל מה שקורה כאן לא הולם. אז משכת כתפים, מבולבל, סקרן, ואמרת שכן. בטח. לשאול תמיד אפשר. אורצוק משך עשן מהסיגריה, נשף, התלבט עוד ובסוף פתח ואמר, תשמע. איך אני אגיד את זה. אתה יודע שלמתן היה די קשה לקבל את זה שהוא סוגר שבת. וכמה שניסיתי להסביר לו שאין מה לעשות ושיפסיק להתלונן הוא לא הבין. בטח ראית את זה. הקיצר, באיזשהו שלב נמאס לי מהטענות שלו וההתבכיינויות שלו ואמרתי לו שייקח ממך דוגמא ושילך כבר למגורים ויעזוב אותי בשקט. ואז הוא אמר, ואורצוק מגחך לעצמו, נבוך, הוא אמר, בחיקוי של יולי, בקול זועף ומתלונן, הוא אמר, מה אכפת לי ההומו הזה, הוא לא דוגמא לשום דבר. ואתה מרגיש את הבור נפתח מתחתיך ואת הזיעה שוטפת עליך. אבל אורצוק לא רואה, כי חשוך, והוא שקוע בסיפור. ואני, הוא אומר, באותו רגע כמעט הורדתי לו סטירה. אני אוהב אותך, אתה יודע. כאילו, כל הסגל אוהב אותך, מיד הוא מוסיף. ואתה קלטת את המחמאה אבל כבר מנחש לאן הוא יגיע ועדיין מזיע מפחד והתרגשות. אבל אורצוק עדיין מספר, מתחיל לאבד סבלנות, ממהר להגיע לשאלה שלו סוף סוף. אז אמרתי לו שלא ידבר ככה על החברים שלו ואיך הוא לא מתבייש ושזה שהוא כועס זאת לא סיבה לדבר ככה, ואז הוא אמר לי, מה, אבל הוא באמת הומו, הוא בעצמו סיפר לי. כאילו שזה קשור, אורצוק אמר. וסוף סוף הגיע לנקודה ואמר, אז רציתי לשאול אם זה נכון. והוא שותק. ומסתכל עליך. ואמר, כלומר, אם אתה הומו.

טוב, אמרת, וגילית שרועד לך הקול, אה, כן. וסיפרת לו איך לפני הקמ"ט, אחרי הצמ"פ, אתה ויולי הייתם ביחד בצוות שמירה, וערב אחד מצאתם את עצמכם שומרים ביחד בשער, משועממים מהתחת, ואיך בלי שום סיבה מיוחדת סיפרת לו שאתה הומו, ואיך, אמרת בהתנצלות, איך לא יצא מזה כלום. אורצוק הקשיב בשקט. הנהן מדי פעם. וכשהשתתקת שאל, ולא הסתכל עליך, ורצית שיצא מזה משהו. לא הייתי מתנגד, אמרת (השיחה הזו לחלוטין לא תקנית, חשבת). אתה יודע, הוא בחור חמוד בסך הכל, קטן כזה ובנוי יפה. ומשכת כתפיים. אתה לא אמור לדבר ככה על חבריך לפלוגה. בטח לא עם המפקד שלך. אבל הי, הוא שאל. ואורצוק אמר, לא יודע. הוא לא ממש הטעם שלי. ושתק. והסתכל בך. ישר בך. בלי לפקד ובלי לכסות. ואתה, אתה עומד עכשיו על התהום ורועד מהלב עד קצות האצבעות. כמעט כמו באותו ערב, כשסיפרת ליולי, והרגשת קרוב כל כך. ואורצוק אמר, אולי כדי לפורר את המתח, אז אתה אוהב אותם קטנים. לאו דווקא, אמרת מיד. הגודל לא קובע (אורצוק צחק). העיקר הגוף, והפנים, והעיניים. בעיקר העיניים. והסתכלת בו כשדיברת. ישר בו. בעיניים שלו המחייכות והחרדות. לך למשל יש עיניים ממש יפות, אמרת. או לפחות ניסית להגיד.

שועל יילל. צווחה חדה, בכיינית, נקבנית, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, מבלבלות את הלילה, מערבבות את הפחד, עושות אותו קטן פתאום ומגוחך, ומפזרות את הדיבורים. ואתם שניכם הסתכלתם לכיוון הכללי שלהם, למדבר החשוך והאטום, שמתחיל ממש חמש מטר לפניכם ונבלע מיד בתוך עצמו ונאטם. ואז אורצוק קם. בלי חפזון. התחיל ללכת. בהליכה הגמישה שלו העצלתנית המזמינה. עכשיו היא נראית מזמינה. ואתה אחריו. עדיין רועד. נכשל בין הטנקים והיללות המתרחקות. והוא, הוא לא מסתכל. אבל כנראה יודע שאתה שם. הולך לו בלי למהר, בהליכה היפה שלו, ברגלים החזקות שלו והכתפים הרחבות והידים כמעט שוחות באויר הדביק מאבק וחושך. ואתה אחריו. אין ספק שעומד לך ונדמה לך שאתה עומד לבכות.

הוא הגיע למגדל. אתה יכול לנחש מה הוא חושב ולאן תגיעו. אבל צבא זה צבא ואורצוק הוא אורצוק ודוקא עכשיו הוא לא מוצא את המפתח. חיפש בכל הכיסים ועד שמצא אותו כבר הגעת אליו והוא תקע אותו (את המפתח) בדלת וניסה לסובב, אבל המנעול נתקע, כרגיל, והוא מקלל ורועדות לו הידיים ואתה עומד כל כך קרוב אליו שהנשימות שלו מקררות לך את הזיעה מהצואר. וכשהצליח לפתוח, וקרע את הדלת מהר מדי היא חרקה בקול נורא ושניכם נבהלתם. ואז היה שקט גדול. היללות נאלמו. השועלים הניחו את הלילה לנפשו ואתם נכנסתם למחסן שְמָנים. אורצוק סגר את הדלת ואמר, לחש, שלא תדליק את האור. כאילו שהיית מדליק אותו. כאילו אתה יודע איפה. ועוד לפני שהתרגלת לחושך ראית אותו שם, על פני הדלת, האור החשמלי הצהוב המלוכלך מסתנן מבחוץ בפסים דקים ונשבר ומונח עליו, מקווקו אותו ואת הפנים הקשות הדורשות שלו והמדים המסורבלים והגוף המסוגר, האלים והמבקש. הוא עמד שם, רחוק ממך מרחק של שני צעדים והושטת זרוע אחת, צעיר פתאום ונער פתאום ומפוחד ומרוגש ומתנשם.

והוא הרים יד אחת, מגשש מנחש בכיוונך. אתה הרי עומד בחושך והוא עוד לא התרגל. אבל אתה רואה אותו ואת היד שלו, מנחשת אותך ומחפשת. ואז ריחמת עליו. למרות הפחד ולמרות המבוכה. וראית שהוא סוף סוף רואה אותך, בעיניים שהתרגלו לחושך והן מבריקות קצת יותר מהרגיל, והוא נגע בך על השפתים והדם בך געש מהמגע הזה, הסתמי כמעט והתהומי, המחוספס והרך. ואז נישקת בו. והוא כולו היה רעד ופחד וכמיהה.

זהו. די בכך לנצח שלם. וזה לא מספיק אפילו לרגע אחד. נאספת אליו, אל הזרועות המפקדיות הנעריות הכוחניות האלה ואל הגוף הקשוח המתבהל ונתת לו לתפוס אותך ותפסת בו ונישקת בו ברעב ובלבול והוא בך, בכוח, בחפזון. ולא נבהלת בכלל כשהוא פתח לך את החולצה ונשך בך דרך הגופיה ואחר כך נפטר גם ממנה. ונצמד אליך, מתנשם ומשתוקק, וחיבקת אותו וליטפת אותו והשחלת לו יד מתחת למדים והוא התנשם ואמר, לוחש לך לתוך הצואר, תזיין אותי. עכשיו נבהלת. בעיקר כי אין לך מושג איך עושים את זה. קראת ספרים, ראית סרטים, אבל לעשות את זה זה כבר סיפור אחר. ואורצוק, אולי הוא מרגיש את ההיסוס שלך, אומר, מתנשם לתוך הצואר שלך, תעשה את זה בשביל מתן. הוא אמר שנלך כולנו להזדיין. טוב, צחקת בשקט, אם הוא אמר. מי אני שאתווכח.

עוד כמה תנועות מסורבלות וקללות לחושות ונשיכות קלות ולקיקות פטמה וצואר ובסוף אורצוק הצליח להיפטר מהחולצה והגופיה ולהשמיט גם את המכנסים והתחתונים והזין שלו עומד יפה מאוד, זקור ובטוח ולא התאפקת ותפסת בו וירדת לו והוא התנשם כל כך שחששת שנחנק. אבל לא, הוא התאושש. זה רק המגע הלח המפנק הזה שהפתיע אותו פתאום. והוא ירד על ארבע, כמעט נפל ותפס בך וקילל והתייצב והסתדר בכריעה. נעמדת מאחוריו. במקום שנראה לך נכון. כולך התרגשות ומתח וזקפה וזיעה ובלבול גדול ותשוקה ופחד (ואם יבוא פתאום נגד, מה אז). תרטיב אותו, הוא אמר. אבל איך לך רוק. והוא הרטיב את עצמו ואותך. ונצמדת אליו, רוצה כל כך ופוחד ומתבייש. דופק עליו עם הזין ותופס בו במתנים ובגב ובכתפים, מחליק אותו בין הישבנים ומרגיש את המקום הרך המשתקע, המהודק והחם, דופק עליו ומחליק. תזיין אותי, אורצוק אמר שוב, והרטיב אותו שוב, והחזיק אותו במקום ונדחף עליך ונפתח עליך ונסגר מסביבך מהודק מאוד וחם מאוד ומענג בחום חשוך ומחניק ולוהט. לאט, הוא התנשף, והחלקת לתוכו, לתוך החום החלקלק המלא רוך ועדנה ורצון. ודפקת אותו וחשקת בו, בגוף המתהדק המשתרר המבקש הזה, המפוספס באור חשמלי צהוב. נשמת את דחס הגריז והאבק וריחות הזיעה והגוף והזיון, הריח המלוח, התקיף, המיוחד הזה, שהוא לא נעים וכל כולו תשוקה ומין. הרבה אתה לא תוכל עוד להתאפק, בדחיסות הזאת ובחדירה הזאת הראשונה האדירה המכריעה הרטובה. אני קרוב, אמרת, ניסית להגיד, כמו בסיפורים, ואורצוק שאל, אתה קרוב, ומלמלת איזה כן חסר נשימה, והוא שאל, רוצה לגמור בתוכי, והנהנת, אבל הוא לא יכול לראות אותך, ושוב נשמת איזה כן נבהל, חנוק, והוא אמר, כן, הוא אמר, תרטיב אותי, הוא אמר, תמלא אותי, וההתרגשות וההתענגות והשקיקה התעצמו בך והתנקזו לנקודה אחת ריקה ומבהילה ואז נשפכת בתוכו בהתפרצות נוראה ומכאיבה ומסנוורת, בזרימה לא נשלטת ומכניעה ושוטפת ונפלאה וסופית, ואורצוק נשם ונהם ונשף ושפך בקול גדול ובהתרוקנות ובתודה. ושמעתם את השועלים, את היללות רחוקות ובכייניות ונבהלות, מבלבלות את הלילה, מערבבות את הפחד, מכסות אתכם ונחפזות הלאה.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...