כביש מדברי (אילוסטרציה)
כביש מדברי (אילוסטרציה). צילום: edward musiak, Flickr.

 >  >  > 

פר עצוב

לך יש גם בחילה לא נעימה בכלל אבל אתה מתגבר עליה, כי אתה גבר וזה יעבור.

ברביעי בבוקר החלטת שנמאס לך ושעשית מספיק ורותם יהיה מרוצה וגם אם לא זה לא באמת משנה. גם ככה אין לו מה לעשות איתך. לאף אחד אין מה לעשות איתך. אז הוא שלח אותך לביסל"ש לבדוק את ההטמעה, ככה זה נקרא, ההטמעה של מרכבה ארבע. למה מקשנ"ר לא עושים את זה, למרות שיש להם קצין הטמעה שלם – זה לא עניינך. העיקר שהורידו אותך לביסל"ש שתראה את החיילים ותשמע את ההדרכות ותבדוק את התרגולות וכדאי שגם תצטרף לאימון אחד או שניים, רותם אמר, לראות איך הם מסתדרים ומה הם צריכים ואם יש בעיות, והרי ידוע שיש בעיות, ותדבר עם החניכים וכדאי שגם עם המפקדים ולא לשכוח את המדריכות ואם תספיק תמסור גם ד"ש לארז הקצין הדרכה.

לא שהתלהבת מאוד מהתוכנית הזאת. מה אתה צריך לראיין עכשיו חיילים. או מדריכות. מה אתה הולך לתצפת עליהם מגרזים. ואיך בדיוק אתה אמור להצטרף לאימונים, מה, תשב בסל צריח. אז הלכת לשניים-שלושה-חמישה שיעורים, הרצת דחקות עם המפקדים בשורה האחורית, אספת דוגמאות של החוברות הדרכה והמצגות והבד"חים ורוב הזמן היית שקוע בשיפוט עצמי מחמיר במיוחד. ונבוך. ומבואס. וברביעי בבוקר החלטת שראית מספיק ועשית מספיק ואין לך למה להישאר ואתה גם לא מרגיש כל כך טוב ויש לך הצדקה מלאה לארוז את עצמך ולעוף מכאן. אחרי הארוחת בוקר הרגשת ממש רע ושכבת במיטה כדי שהבחילה תעבור. לרגע אפילו חשבת ללכת למרפאה, אבל אז נזכרת שאין לך מושג איפה היא. ואף אחד לא בא לבדוק מה איתך ומה קורה. ואחרי איזה זמן הרגשת יותר טוב ואספת את עצמך והלכת לשער, אפילו בלי לבדוק מתי יש אוטובוס, הלכת והתיישבת בתחנה, יקח כמה שיקח, לא אכפת לך.

כמה זמן ישבת שם, מי יודע. הרבה זמן. בינתיים הגיעו עוד כמה חיילים (וגם חיילות), כל אחד עם הפרצוף שלו ועל כולם יש נרפות מיואשת ואדישה של המתנה בלי טעם. לך יש גם בחילה לא נעימה בכלל אבל אתה מתגבר עליה, כי אתה גבר וזה יעבור. ואז האוטובוס הגיע. עליתם. התיישבתם. הנוף – אם אפשר לקרוא לו ככה – הנוף המדברי הבלוי והשומם עובר מולך והחלון חם ומלוכלך ואתה משעין עליו את הראש ומשתדל להתמקד בנוף ובנשימות ולהתעלם מהכאב המבחיל המייאש שנלפת בך. תנשום. לאט. זה יעבור. רק עוד כמה שעות וזהו. אולי כדאי לשתות. אבל אתה לא מסוגל לשתות. וחוצמזה אין עליך מים אז מה זה משנה. פשוט תתמקד בנשימות. ובנוף. ואל תיתן לזה לעלות. תתאפק ותתגבר ותחזיק את זה. לפחות עד העצירה הבאה. תחזיק את זה. זה לא כל כך נורא. תנשום. תנשום.

ואז זה עולה בבת אחת חומצי וחורך וחם ומגעיל ואתה נבהל ומיואש ולא יכול אפילו לצעוק לבקש שהוא יעצור, כי אם תפתח את הפה זה הכל יישפך, הגועל נפש הזה, ואתה מתאמץ לקום איכשהו ולהיחלץ למעבר ומנסה להגיע לפחות למדרגות לעשות את זה בתוך הפח לפחות וכל האוטובוס מתעורר ונבהל והדמעות שלך מתפרצות מכאב ובושה ותודה לאל שהנהג מבין ועוצר ופותח ואתה מתמוטט החוצה ומשחרר ומקיא ונשפך ונגעל ומפורק ומתנשם בכוח, מבוהל, רועד, ועוד גל נשפך מתוכך מר ומשפיל ואתה מתכווץ התכווצויות נוראות ובוכה, ממש בוכה עכשיו מכאב וכעס ובושה. בטח כולם מסתכלים עליך עכשיו. ומגעיל לך. כל כך מגעיל.

אתה בסדר, הוא שואל בקול סמכותי ומודאג. ואתה, מלא בושה ואסיר תודה, אומר לו, מי שזה לא יהיה, אומר, לא ממש. והוא, יהיה מי שיהיה, שם לך בקבוק ביד ואומר שתשטוף את הפה ואת הפנים. אל תקום כל כך מהר, הוא אמר, כשניסית להזדקף וכמעט התקפלו לך הרגלים. נגד, אתה רואה, כומתת נח"ל ירוקה זרחנית, לא גבוה ומוצק ועיניים טובות שמסתכלות עליך מודאגות. תודה, אמרת. הוא עזר לך לטפס שוב פנימה, הרגליים חלשות כל כך, והושיב אותך לידו, ושם לך את הבקבוק מים ביד ואמר, תשתה. אני לא יכול לשתות, אמרת. הוא צעק לנהג שאפשר לנסוע והחיילים ליד מסתכלים עליך מודאגים קצת והוא אמר, תשתה. איבדת נוזלים. ועדיף שלא תקיא על בטן ריקה. נו, אז מה יכולת לעשות. שתית. והוא אמר, אתה תרד איתי בבה"ד אחד ואני ילך אתך למרפאה. בסדר. השפה שלו נגדית אבל הקול דואג וקרוב. בסדר, אמרת. מה יכולת להגיד.

עד שהגעתם לבה"ד אחד הנהג היה צריך לעצור בשבילך עוד פעמיים או שלוש וכמעט גמרת את הבקבוק מים שלך. אבל האמת היא שאתה כבר מתאושש ומתנקה וחוץ מחולשה ואיזה מין תשישות כבר מרגיש די טוב. וכשירדתם בבה"ד אחד והתחלתם ללכת למרפאה אמרת לו שאתה באמת מרגיש בסדר גמור. זה בטח שום דבר. אבל הוא התעקש. עדיף שיראה אותך רופא, הוא אמר. ואז הגעתם למרפאה והוא היה צריך ללכת אבל ביקש שתרשום את הטלפון שלו ותתקשר אלי אחר כך, אני רוצה לדעת שאתה בסדר, הוא אמר.

הרופא, כצפוי, לא התרשם ולא היה לו הרבה מה להגיד. נתן לך חפיסת כדורים נגד בחילה והזכיר להקפיד לשתות ובזה העניין נגמר. ועכשיו היית אמור לתפוס את האוטובוס הבא לבאר שבע ולהמשיך מהמקום שהפסקנו, אבל הנגד, הוא הרי ביקש שתתקשר אליו ואתה בדרך כלל עושה מה שאומרים לך. אז התקשרת. והוא ענה. עם איזה התרגשות, נדמה לך. אבל אולי רק נדמה לך. ושאל מה הרופא אמר, ואיך אתה מרגיש, ואיפה אתה, ושתחכה שם שנייה הוא תיכף מגיע. ולא שאלת למה הוא מגיע. ולא אמרת שאתה זוכר את הדרך לשער. רק אמרת טוב, יופי, וזהו.

הוא הגיע מוצק ונמרץ וכמעט לא עצר, אמר בוא, תלך איתי, אתה בטח רעב, אתה רוצה לאכול. ואתה כבר נסחף איתו בהליכה, בלי לחשוב, במין שמחה סתמית ומשוחררת, לא, אמרת, אני לא רעב, עוד לא. לאן אנחנו הולכים. הוא אמר שהוא צריך לאסוף משהו מהמגורים ואחר כך הוא חשב להביא אותך לחדר אוכל או לפחות לארגן לך משהו שתאכל, אתה הרי רזה כל כך, הוא אומר. אבל אם אתה לא רעב אז, הוא אמר. ולא גמר.

האוטובוס לבאר שבע כמעט ריק. וזה דווקא בסדר גמור. טוב לך ככה בשקט, באור שמתנמך ונאפל, שעושה את הנוף איכשהו רך ומנוחם ויפה. ואתה יכול להשעין את הראש על החלון ולהסתכל בו בשקט, ולראות אותו נפרס ונגלל ומתקפל ואת העיניים שלו, כשהוא עמד מולך בחדר, כשהסתכל בך עצוב ורוצה, כל כך בצער שלא יכולת להגיד כלום ובקושי לזוז. רצית רק לחבק אותו, ללטף לו על הראש, לקרצף לו בראש, לשור הקטן העצוב הזה, שעומד שם קרוב כל כך ורחוק כל כך. אז הרמת יד אחת, בזהירות, שהוא לא ייבהל. וליטפת לו בלחי החמודה שלו, שכבר התחילו להציץ בה זיפים. והוא עצם עיניים לרגע. והתחכך עליה לאט, בחשק. ואז פתח את העיניים ושוב הסתכל עליך.

וכשאתה משעין את הראש ומסתכל במדבר שמונח לו מת ושותק אתה נזכר מראש בנסיעה עד באר שבע, העצירות והפניות, אתה כבר יודע אותן על פה, והנוף שילך וישתטח ויהיה אנושי וסתמי והכניסה לעיר והתחנה המרכזית, המקום הפתוח העלוב המקולף הזה. אבל אסור, הוא אמר. והקול שלו רועד. מפחד אולי, או בכי, או רגש. ורצית להגיד, אז מה אם אסור. ולא אמרת. וחשבת להגיד, לא נכון, מותר. ולא אמרת. ולרגע אפילו חשבת לשאול, למה אסור, בגלל חוקי מטכ"ל או בגלל ההלכה או בגלל הטבע. וגם את זה, תודה לאל, לא אמרת. לא אמרת כלום. רק המשכת להסתכל וללטף לו בלחי ובקצה האצבע גם לגרד מתחת לאוזן. והוא לא זז. רק מחכך עליך את הראש. וליטפת לו, טיפסת וקרצפת לו בראש, במקום שכרתו לו את הקרניים, מזמן, כל כך מזמן שהוא בטח שכח שהיו לו פעם, שכח הכול, את הכריתה האלימה הממסדרת, והוא אפילו לא יודע שיש שם צלקת. אבל נעים לו שאתה מלטף שם.

ואתה זוכר מראש את התחנה האחרונה העלובה של האוטובוס, על הכביש ממש, והמדרכה השבורה הצרה בלי צל, והדקלים העלובים והשיחים המסכנים המרוטים שמנסים איכשהו, בכל זאת, והפרטים התפלים הסתמיים האלה מצטרפים משום מה למשהו יפה, אולי כי זאת הדרך הביתה. ואתה יכול כמעט לראות את הרציפים המטונפים והאנשים שיצטופפו שם, נחפזים ולחוצים או ממתינים ואדישים וחולפים ואתה העברת את היד שלך על הראש שלו אל העורף בתנועה ארוכה ומלטפת ותובעת, העיניים שלו היו עצומות שוב, נדמה לך, ולחצת עליו ונעקרת וקרבת ונישקת אותו, חושש ורוצה, נישקת אותו על המצח, והוא התנשם מאוד ופנה והסתכל עליך מלמטה בעיניים פתוחות מאוד ומבריקות מדמעות.

ממש ליד הרציף של שלוש שש תשע יש פלאפלייה אחת ואתה כבר יש לך תוכניות על מנה בפיתה. רק מהמחשבה הפה מתמלא רוק ותאווה. מה יכולת לעשות. אספת אותו אליך בחיבוק מנחם וסולח, ושמעת והרגשת אותו מתנשם לתוכך, והפחד והתאווה מקשיחים לו את הגוף. אתה יכול כמעט להריח את הטיגון, ריח תוקפני וגס ומעורר תיאבון כל כך שהבטן שלך מקרקרת בלי שום בושה. וכן, כמובן, לא התאפקת. ליטפת אותו ומשמשת אותו, את הבשר המשובח הזה, את שרירי הגב המוצקים, את הישבן העסיסי, תפסת בו ומשמשת בו והכנסת לו יד לתחתונים. אתה יכול לזכור מראש את הטעמים, המלוח העסיסי המטוגן של הפלאפל והחמיצות של הכרוב והמרירות הצורבת של החציל המטוגן. והוא נתן לך לגעת בו ולהחזיק אותו ולהשמיט ממנו את המכנסים וירדת ורצית למצוץ לו, לטעום אותו, אבל הוא משך אותך והרים ועשה שתחבק אותו שוב, שתנחם אותו ולא תעזוב, הוא כל כך צריך אותך עכשיו, אל תעזוב. והפיתות שלהם, חמות ותפוחות וקצת פריכות מבחוץ ומנחמות, בצק לבן לוורידים, טעימות כל כך שזה פשע. ואמרת לו – אבל למה היית צריך לפתוח את הפה בכלל – אמרת, זה בסדר. זה מותר. אל תדאג. והוא אמר, לא. ולא הסביר. ואמר, אני חייב ללכת עוד מעט. ואז ניתק ממך והתלבש ואמר, אני אלווה אותך לשער. אני זוכר את הדרך, אמרת. קצת נעלב. אני, מצטער, הוא אמר. ואז נתן לך ונישק אותך ישר על הפה, בתשוקה ובחיפזון ועם הלשון ובכוח וגעגוע, ואתה גם, אותו, ורצית כל כך, להיצמד אליו ולכבוש אותו ולהפיל ולהפשיט אותו מהמדים המהודקים החונקים האלה ולשחרר את הבשר האסור והיפה הזה המוצק והחזק והכנוע והעצוב, לשחרר ולאהוב אותו ולזרוק אותו על המיטה ולדפוק אותו בכוח בתאווה שידע, שידעו אותו, שייהנה ויסתפק ויתענג עליך, איתך, שיקבל מה שמגיע לו, שמותר לו לקבל ולרצות, שייתן לך לזיין אותו קיבינימט.

וניתקת ממנו, מתנשם ומרוגש ומצטער. והוא בכל זאת ליווה אותך לשער, כמעט עד השער. נפרד בלחיצת יד. ועמדת בתחנה וחיכית לאוטובוס ורצית להיות מתוסכל אבל משום מה היית מרוצה, מסתכל ככה בלי לחשוב בנוף המדברי הפתוח הנוכרי היבש. ועכשיו אתה כבר ממש מתחיל להיות רעב. 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...