עירום חלקי
עירום חלקי. צילום: הנדל.

 >  >  > 

חמור גדול

כשיצאת מהמקלחת לחדר הוא ישב שם מולך בכל הדרו וכל שריריו השחצניים ועיניו החשמליות ואיברו המכובד שמונח לו בין הרגלים. והוא בלי בגדים בכלל. עירום לחלוטין.

אימא כמובן מאוד שמחה כשאמרת שתבוא לשבת, אחרי שכל כך הרבה זמן לא ראינו אותך, היא אמרה. ואז נזכרה שיובל יגיע עם המשפחה והם יתפסו את החדר המזרחי. אני יכול לישון בחדר של בועז, אמרת, זאת ממש לא בעיה. לא, היא אמרה, גל ויואב (הבנים של יובל, האחיינים שלך, הנכדים שלה. אתם עוקבים כן?) ישנים שם. אז מה נעשה, היא חושבת בקול, אני אשאל את שולה (זאת השכנה מלמעלה), אם היא לא נמצאת השבת תוכל לישון בדירה שלה. זה לא נשמע מאוד מבטיח. ואז אה, היא נזכרת, אבל בועז בכלל לא יהיה השבת, הוא בנס ציונה, אצל החברה שלו נועה. אתה יכול לישון בחדר שלו. כלומר בחדר צעירים (אלה מכם שלא גדלו בקיבוץ אולי לא יודעים שכל צעיר בן משק זוכה לחדר משלו נפרד ועצמאי לחלוטין כשהוא גומר את התיכון ושם הוא יגור עד שימצא לעצמו מקום טוב יותר. אלה מכם שכן גדלו בקיבוץ – נו, אתם כבר מבינים לבד). זה בסדר, היא שואלת. ואתה אומר שכן ובטח ושתגיע בשישי בצהריים.

ובשישי בצהריים הגעת באמת, ואימא בדיוק הביאה את הכביסה ממחסן בגדים ואוכל מחדר אוכל ועיתונים מהדואר ומראה לך את השקית עם המצעים והמגבת ולא שוכחת לשאול אם אתה זוכר איפה החדר של בועז. נראה לי שכן, אתה מגמגם. עולים בשביל הגדול לחדר אוכל ולוקחים ימינה בשדרה וזה שם אחרי, אחרי, אתה מגמגם, האמת שאתה לא באמת זוכר. זה הבית החמישי, אימא מבהירה, למרות שעכשיו גם היא פתאום לא בטוחה, אולי הרביעי, לא, החמישי, תראה, אתה עולה בשביל של הווייצמנים ובסוף יש שם התפצלות, איפה שהפיקוס הגדול, וזה שם משמאל. אתה מבין. נראה לך שכן, אבל אתה לא לגמרי בטוח (איזה פיקוס? זה שמאחורי הבית ילדים של ה-ו?). זה בית שלושים ושש, אימא מנסה להיאחז בדברים בטוחים, החדר האחרון משמאל. ממש כשאתה עולה מהווייצמנים, לפני השדרה. אתה רוצה שאני אבוא איתך, היא שואלת. לא לא, נבהלת, אני מבין. נזכרתי. אין שום בעיה.

אז לקחת את השקית ועלית על השביל לכיוון הווייצמנים ושם בסוף באמת יש התפצלות ומימין נמצא בית שלושים ושש (היא לא אמרה שהוא משמאל? אולי כשבאים מהצד השני) והחדר האחרון משמאל פתוח, כמו שאימא אמרה שבועז אמר שהוא ישאיר אותו פתוח, ואתה נכנס ודבר ראשון מפעיל את המזגן ומיד מתפשט, כי חם ואתה מזיע כמו חמור. ואחרי כמה דקות, אחרי שהזיעה התייבשה ונרגעת קצת אתה נכנס למקלחת, לשטוף את עצמך ולהירגע, ולמרות שזאת מקלחת קיבוצית זעירה ולא מי-יודע-מה נקייה – בכל זאת חדר צעירים – למרות הכל זה תענוג גדול.

ואז הדלת נפתחת. שזה די מפתיע, כי הוא – בועז כלומר – אמור להיות בנס ציונה. ועוד לפני שאתה מתאפס ומספיק לצעוק, אתה לא אמור להיות אצל חברה שלך, הדלת נסגרת בחבטה מאוד לא נעימה, כועסת אפילו (אולי משהו קרה, אתה מתחיל להריץ סרטים) ואז הדלת – של המקלחת – נפתחת בבת אחת ומישהו שהוא בהחלט לא בועז שואל בקול שקט וקטלני מה לעזאזל אתה עושה לו במקלחת.

אה, אתה אומר. מתקלח, אתה אומר, מנסה לחייך ובאותה הזדמנות להיזכר בשם של הצעיר הזה שאתה אמור להכיר אחרי הכל, הוא בן משק אחרי הכל, אתה מזהה אותו כמובן אבל איך קוראים לו, זה כל כך מביך. והוא מסתכל עליך מלמטה למעלה ובחזרה, במבט חוקרני מאוד ומופתע וכועס ואומר, אני רואה שאתה מתקלח. ושאלת, באופן טיפשי לחלוטין, זה לא החדר של בועז. לא, הוא אמר. והוסיף, החדר שלו בבית ליד. מעבר לשביל. וכל הזמן הזה אפילו לא זכרת להסתיר את הזין. שניכם בנים אחרי הכל. אם לצעיר (איך לכל הרוחות קוראים לו) זה לא מפריע אז גם לך לא. והוא אמר, טוב, תגמור להתקלח. אני מצטער, אמרת, אבל הוא כבר יצא.

אז גמרת להתקלח, למרות המבוכה, אמנם לא לקחת את הזמן כמו שהתכוונת אבל התרחצת והשתטפת כמו שצריך ורק בסוף נזכרת ששכחת לקחת מגבת. כמובן. מביך, כן, אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה. אחרי הכל הוא כבר ראה כל מה שיש לראות, הזכר בן משק הזה (עומר, זה השם שלו, נזכרת. הגיע הזמן באמת), עם השיער השחור פחם והעיניים כחול חשמל והזיפים המוזנחים והריח תערובת של רפת ואבק וזיעת כדורגל והגוף שלו שכולו שרירים בהמיים שחצניים שנדבקים לחולצה הקטנה מדי והמיוזעת כאילו בכוונה, השוויצר הקטן. אז התגברת על המבוכה והחשיקה ויצאת ככה כמו שאתה ועוד הספקת להגיד שאתה מתנצל, שכחת לקחת מגבת, או לפחות התכוונת להגיד, כי כשיצאת מהמקלחת לחדר הוא ישב שם מולך בכל הדרו וכל שריריו השחצניים ועיניו החשמליות ואיברו המכובד שמונח לו בין הרגלים. והוא בלי בגדים בכלל. עירום לחלוטין. הזיעה מתייבשת עליו והוא יושב ונועץ בך מבט לא לגמרי ברור ואומר תודה שהדלקת לו את המזגן. ואז הוא שתק.

ואחר כך העיר, עומד לך. משכת כתפיים. אמרת, זה בגללך. שאלת, זה מפריע. הוא אמר, להיפך. מסתכל בך באותו מבט, לא לגמרי ברור, יש בו בוז והתנשאות ושאלה ורצון, כנראה, רצון למשהו, ואולי גם תשוקה. ביד אחת הוא מלטף לעצמו. כאילו בלי לשים לב, בתנועות שכוחות, עצלות. ואתה, שמת לב, גם אתה נוגע בעצמך. וכשצעדת צעד לכיוונו הוא לא נבהל. וצעדת עוד אחד והוא לא נרתע, ועדיין מלטף אותו, כמעט בהיסח הדעת, אבל עכשיו הוא נאלץ להסתכל אליך מלמטה למעלה, ואתה עומד ממש בין הרגליים שלו המפוסקות, ובעיניים שלו יש יותר שאלה מיהירות. והמבט שלו רך פתאום ונוגע ללב, נראה לך. רך ומתוק כל כך שלא התאפקת ושלחת יד ללטף אותו על הראש, את החומד היפיוף הזה. והוא מתמסר לליטוף, לאצבעות בשיער, העיניים שלו נעצמות ואנחה קטנה מתגרגרת מתוכו ואז הוא לקח אותך בפה ותפס לך בתחת ואוי, כמה זה טוב.

לעומר הצעיר יש כוונות טובות וחרמנות גדולה והלשון שלו חמה ומלקקת ומחוספסת והשפתיים עבות ויונקות וחשקניות אבל הטכניקה שלו, אפעס, לא משהו. והוא משתנק ומוציא אותך ואתה צוחק משועשע והוא גם, כאילו צוחק אבל גם מכסה על העלבון. חתיכת חמוריקו יש לך, הוא כאילו מסביר. ובלי שום קשר ובאופן לחלוטין בלתי הולם אתה מתחיל לשיר בשקט ובצחוק, החמור הקטן / שירד אל הגן / אי-אה, אי-אה, אי-אה, אי-אה. והוא מסתכל עליך כאילו השתגעת ואז צוחק משוחרר ואומר, אז החמור רוצה ללכת לגן. הוא ישמח, אמרת. שיזהר, הוא אומר, יש שם בורות עמוקים. כמה עמוקים, אתה שואל (ההתחכמויות האדיוטיות האלה. אבל באותו רגע זה היה מתאים). בוא תבדוק בעצמך, הוא אומר, מושך את עצמו אחורה על המיטה ומתהפך ונעמד על ארבע והתחת שלו צעיר ושעיר ומושלם כל כך שאפשר לנגוס בו, ממש כמו שעשית, והירכיים חזקות ומפוסקות והגב חלק דוקא ומשורטט בשרירים נמתחים ונרפים ומתגבעים אל הכתפיים הרחבות המוצקות והעורף העבה ואתה מלקק ונוגס ונושק אותו כל הדרך עד לשם בזמן שהוא מצטמרר מתחתיך ומתנשם ותודה לאל, לא מתחכם עוד ושולף את הלוב ושם עליו ועליך ואתה ממשש לו שם, נוגע לו שם, מוצא את החריץ והבור ומסכך את דרכך לתוכו, הוא באמת די עמוק, לחשת לו באוזן, מספיק עמוק בשביל החמור שלך, הוא שואל. ובמקום תשובה הוצאת את האצבע ודחפת לתוכו את מר חמוריקו החביב שבאמת חיכה כל כך יפה שיתייחסו אליו סוף סוף, תודה שנזכרתם בו.

ושם בפנים חם לו ונעים. ורטוב גם, וצפוף ומהודק, ונעים נורא. כל כך נעים שפלטת אנחה אדירה, רק אחת, אבל גדולה מאוד, אוי כזה מתמשך ומתנשם ובלתי נשלט. ועומר גם. וטוב לך בתוכו כל כך, בתוך הבהמי השרירי הצעיר השחצני הזה, בתוך הגוף החושק הזה, המרוצה והמרצה והמתחרמן והנדפק עליך ואתה דופק אותו, דופק בתוכו לאט ובכוח, בדחיפות עמוקות וארוכות ומתענגות ונבהלות, זה טוב כל כך, האחיזה ההדוקה הזאת, הרוך המחושק הזה. והוא גם הוא טוב לו, כנראה מאוד טוב לו, הוא נצמד אליך ונדפק אליך ומהדק עליך, להרגיש אותך בתוכו, את הפלישה הנחרצת והקשה הזאת, את הרוחב המבקיע המכניע הזה. תחדור לתוכו. תפלוש לתוכו, לתוך הרפתן הכדורגלן השחצן הקיבוצניק הצעיר שלך, תראה לו מה זה, לסנוב הקטן הזכר בן משק החצוף, חושב שהוא מי יודע מה כי יש לו חדר משלו ותקציב רכב בלי הגבלה, תטחן אותו, תפלוש לתוכו, תשמע אותו מתנשם כן, כן, אני גומר, תגיד, כן, כן, מסנן בין השיניים, גם אני, בלי נשימה, תתפוס לו בזין שלו ותרגיש אותו זקוף ומלא וקשוח ותשפשף אותו ותרגיש אותו מתלחלח ומתלכלך בזרע שלו החם הפתאומי ותירה את שלך בתוכו בעונג ניצחון מכאיב ומסנוור ונהדר כל כך.

ואתה עדיין בתוכו, מתנשם ומזיע. ואז שמעת אותו, בקול שקט ומחויך. הוא שר, קצת מזייף אבל בכל זאת שר, ופגש בגנן / שעבד שם בגן / וטעם המקל / על גבו הלבן / אייי-אה. וצחק. וצחקת גם. והיית נדהם. מי היה מעלה בדעתו שהוא מכיר את חוה אלברשטיין.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...