גבר עם כיפה (אילוסטרציה)
אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה. צילום: LWYang, flickr.

 >  >  > 

אלף מילים שלא נאמרות

פתאום הוא מרים מבט ועינינו מצטלבות, הוא מחייך חצי חיוך שאומר אתה נראה קצת מוכר, ואני שותק משיב לו במבט אטום, ננעל שוב במחשבות ובמילים שלא נאמרות.

יום שישי אני לוקח אוטובוס להורים, הרכב שלי במוסך ואני שונא להגיע ככה לחור הנידח הזה. אבל לא הייתי שם חודש. אימא כל כך מתגעגעת, לטענתה, אני אף פעם לא בא מספיק.

שולחן ערב שבת שלנו הוא עמוס ורועש ועליז, ולכולם יש מה לומר, אני יודע שלי יש המון מה להגיד. מדברים המון על מיליון נושאים, בצורה רועשת, ולפעמים רגועה להפליא. בצורה תוססת, ובלהיטות מדבקת, ולמרות זאת, למרות זאת שם באוויר יש אלף מילים שלא נאמרות. תלויות שם, עומדות. כמו העובדה שאחי עוד רגע עוזב לחו"ל, כולם מדברים על כמה כיף יהיה, אבל אפחד לא מוציא מהפה את העובדה שהוא לא רוצה שיטוס. כמו אבא שלא הכי מרגיש טוב לאחרונה ושותק, והכל בסדר ויהיה טוב. לאחותי שמפריע לה בעלה של אחותי השנייה, אבל היא עדיין תחייך ותצחק, בזיוף קל.

אלף מילים שלא נאמרות ככה זה שולחן שבת אצלנו, מדברים על הכל ולא מדברים על כלום. כל מי שיראה מבחוץ יאמר שאנחנו משפחה מגובשת, ממש משפחה למופת. לפעמים אני יושב בשולחן ומתנתק לרגע מהמולה ואומר את כל המילים שיש לי לומר, צועק יותר נכון, התרחיש הזה קורה בראשי, ושם אני מוציא את עצמי מארון הקודש (מהארון השני אני אפילו לא מצליח לדמיין לצאת ממנו) מדמיין לעצמי את הפרצוף המום של אחותי, את התגובה הפגועה של אחי ואת הבכי של אימא. שאבא שואל בצורה רטורית אם להעיר אותי מחר לתפילה, אני רוצה לצעוק לו שכבר לפני שנים הורדתי את הכיפה, ושאני וההוא שלמעלה סיימנו ממזמן. אני חושב שהם יודעים, בסתר ליבם הם יודעים כי הרי הסימנים מפוזרים שם כל הזמן, כלומר, אני אפילו לא יודע איפה הבית כנסת ליד הבית שלי נימצא, אני מתחבר לוואטסאפ בשבת והם בטח רואים את ה'ניראה לאחרונה'. אני רוצה לצעוק להם שההתעלמות הזאת לא הופכת את זה ללא קיים. אבל במקום זה, שאבא שואל, אני מהנהן וממשיך בשיחה עם אחי הקטן כאילו כלום לא מתרחש במוחי העייף.

שבת בבוקר, אני הולך לבית כנסת, מקטר בליבי על התעוררותי המוקדמת לשווא, אני פותח סידור ועונה עם כולם, ומציץ לצדדים ברגעי השקט. ושם בין אלפי המילים שלא נאמרות ובין מיליון ואחת המחשבות המתרוצצות, הוא מולי, העיניים שלו עצומות שהוא מתפלל בדבקות והריסים שלו כל כך ארוכות שהן מטילות צל על לחייו. הוא מתנועע במקצב התפילה שלו ואני לא מסוגל להוריד את המבט, אני מקנא בו מעט בכוונותיו, ביכולת הדבקות הזאת. אני שטוען שמרחם על הדתיים האלה, שחיים על אמונה שאבד עליה הכלח, שמעביר ביקורת על משפחתו שחיה ככה, וכועס על עצמי על הפחדנות לצעוק להם את האמת, אני שבסתר בז לאורח חיים הזה מקנא בו?

אבל משהו בשלמות המוחלטת של תפילתו גורם לי לקנא, להאמין ככה במשהו ללא עוררין. משהו בפנים שלו משדר שהוא יודע בדיוק מה הוא, המשהו שבו שגורם לי לקנא גם מושך אותי אליו. אני ממשיך לבהות בו מהופנט עד שאחי הצעיר שלידי ממרפק אותי כרומז לי מה קורה? הוא כנראה לחש לי משהו אבל לא ממש שמעתי, אז אני מהנהן, ומנער את עצמי מהמחשבות, מחזיר את עצמי למציאות.

משהסתיימה התפילה כולם מדברים מחוץ לבית כנסת, הולכים אחד לשני לקפה ועוגה לפני הארוחה, ככה זה בישוב הדתי הקטן. אני רואה אותו בחטף מוקף בחבורת בנות אולפנה ביישניות וממש רוצה להצטרף לחבורה. פתאום הוא מרים מבט ועינינו מצטלבות, הוא מחייך חצי חיוך שאומר אתה נראה קצת מוכר, ואני שותק משיב לו במבט אטום, ננעל שוב במחשבות ובמילים שלא נאמרות.

שוב הסאגה השבתית שחוזרת על עצמה, שולחן קפה עם חברים של ההורים. אחר כך חברים של אחי מגיעים יושבים לאכול, ארוחה רועשת , בלאגן. אני ואחותי שוטפים כלים יחד, מצטרפים לסלון ושוב מדברים על הכל ועל כלום ועוד אלף מילים שלא נאמרות. ואני על אוטומט, מחייך שמישהו מספר בדיחה, מהנהן שמישהו לוחש ריכול קטן, ומוסיף משפט פה ושם. פתאום אחי זורק משפט לחלל, "ראינו היום את הבן של גרוסמן בבית כנסת." 

אימא מסתכלת לכיוון שלי במבט שואל ואני מושך בכתפיי כאומר, אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל אחי מתעקש, "בהית בו חצי תפילה, חשבתי שזה בגלל שאתה מזהה אותו."

אני פוער עיניים, נבהל שמא סודי הכמוס ביותר נחשף. ואז נותן למשפט הזה לחלחל לתודעה, הבן של גרוסמן? הבחור ההוא? זיכרון מעורפל מהעבר של ילדון שמנמן עם בלונד פלטינה ועיני תכלת מציף אותי. לילד הזה אין כל קשר לגבר עם השיער השטני עם הזיפים, הגוף החסון, הכיפה, הציציות המתנדנדות וסנדלי השורש שראיתי היום.

אני נזכר לי בסיפורו במעורפל, הוא גדול ממני בשנתיים באותה שכבת גיל עם אחי, הם היו חברים ביסודי אבל אז ההורים שלו התגרשו ואימא שלו עזבה את הישוב ולקחה אותו. אני מתעורר מעט ממצב הקיפאון האוטומטי שהתנהלתי בו עד עכשיו, ומגייס לעצמי את כל המראה חסר העניין שאני יכול לגייס באותו הרגע, ושואל בנונשלנטית כאילו לא ממש מעניין אותי "מה לו ולישוב?"  

אחי הגדול עונה שכנראה בא לבקר את אביו שנשאר כאן. אני מהנהן להוט להמשיך בשיחה, אבל הנושא נשכח ועוברים לנושא הבא ושוב אני מוצא את עצמי עם מילים שרציתי לומר, אבל לא העזתי.

בשנת הצהריים שלי אני נותן למחשבות לזרום בחופשיות, ומלקה את עצמי שבכלל מצאתי בו עניין, הרי אני מתרחק מדתיים כמו מאש, וגם סביר להניח שהוא לא בעניין. שוב בונה תרחישים שלא יקרו לעולם כמו שאני מפסיק את נדנוד התפילה המעצבן שלו עם נשיקה, ואז כועס על עצמי על פנטזיה, אומר לעצמי שהוא בטח עוד רגע מתחתן ומזכיר לעצמי שדתיים וסיבוכי המצפון שלהם הם לא בשבילי. ואז כועס על עצמי שוב שאני בכלל נותן אופציה למישהו שלא החלפתי אתו אפילו מילה.

אלף מילים שלא נאמרות, המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. הוא מלווה אותי כל השבת כאילו יש בכוחו לשנות ולפרוץ ממוחי הדל, ואז כל המילים שלא נאמרו מעולם יפרצו יחד, בכאוס אחד גדול.

אני עומד בכניסה לישוב מחכה לאוטובוס או לטרמפ שיוציא אותי ממנו במהרה. כבר מוצ"ש ואני משתוקק לחזור לחיי האמתיים והיומיומיים כאילו השבתות בישוב, שייכים למישהו אחר ולא לי. אני מלקה את עצמי קצת על כל המילים שלא אמרתי, אבל יודע שכך יהיה גם שבת הבאה שאגיע. אני יודע שזה קצת פחדני, אבל אני אוהב את המשפחה שלי כל כך, שעדיף לי. עדיף לי שיהיו אלף מילים שלא נאמרות, ושהכל יישאר אותו הדבר. פחדני משהו מצדי, אני יודע. אבל החלק האנושי שבי מתרץ שאני לא רוצה לפגוע בהם, ומהי בעצם שבת אחת?

רכב נעצר ושאני נרכן לשאול לאן, אני רואה את הפנים שרדפו אותי כל השבת ונאלם. "לאן?" הוא שואל  והקול שלו עמוק וקצת צרוד בדיוק כמו שאני אוהב. אני נותן לעצמי מכה דמיונית בראש מנער את עצמי ועונה, "תל אביב." מגומגם.

'עלה', הוא מסמן לי. אני נכנס לרכב ובהתחלה יש שתיקה כזאת מעיקה, והוא שם מוזיקה עתיקה ונחמדה בדיוק כמו שאני אוהב, ואני מהמהם והקרח קצת נשבר. אני אוזר קצת אומר לשאול אותו מאיפה הוא והוא עונה בקול המשגע הזה שלו שמירושלים.

"ירושלים?" אני מתפלא, ואז מתבייש פתאום ואומר שזה בסדר אם יוריד אותי באיזה צומת קרובה ושכבר אסתדר.

הוא צוחק ויש לו צחוק נפלא עמוק ועשיר בדיוק כמו הקול שלו, "אני בדרך למרכז לדייט." אני בולע רוק ומהנהן ומנסה להתעלם מהצביטה הפתאומית שאין זה מקומה כרגע. אני מנהל שיחה קלילה ובוחן את זרועותיו האוחזות בהגה. יש לו זרועות יפות, גבריות כאלה עם פלומת שיער דקה ובהירה. ואז אני מלקה את עצמי שוב ואומר לעצמי להפסיק לתת לפנטזיה להשתולל.

אנחנו מדברים על מיליון ואחת דברים ושוב, יש שם אלף מילים שלא נאמרו. אנחנו מדברים על העבודה הוא מספר לי שהוא אדריכל, אני מספר לו שאני רואה חשבון של משרד בתל אביב . דיברנו גם על תל אביב אל מול ירושלים, הוא מנסה להסביר לי את הקסם שבעיר הבירה ואני מנסה להסביר את הקסם שבבועה. בין כל המילים שנאמרו ובין כל האלף שלא נאמרו, אני מוצא את עצמי מוקסם ממש.

אנחנו מגיעים למרכז ואני אומר לו שינחית אותי איפה שבא לו על הדרך, אבל הוא מתעקש לקחת אותי הביתה ומבטל את מחאתי הקטנה. וכשהוא עוצר ליד הבית שלי אני מבין שאני חייב להרגיע את מוחי היגע, באלף מילים שלא נאמרות. אני מחליט ביני לבין עצמי שכשאומר לו הוא יברח ושעדיף כך, כי אז המחשבות יירגעו, ואוכל להפסיק לתהות. אז אני שם בצד את העובדה שאולי אתקל בו שוב בישוב, ואולי זה יגיע להורי ועוד אלף מילים שלא נאמרות. ושם שהוא עוצר וידיו על ההגה עדיין ועיניו המופנות קדימה שמלכסנות אליי חצי מבט. שם שאני פותח את החגורה ומתכנן אפשרות בריחה מהירה, אני מתחיל בשתי מילים שלא נאמרות.

"אני הומו." אני פולט מהר ופותח את הדלת כדי לברוח כשאני שומע את קולו תופס אותי,

 "אין לי דייט בתל אביב."

אני מתיישב בחזרה.

"אני דתל"ש." הוא מסתכל עליי ומהנהן, ומשאיר אותי פעור פה כשעונה לי, "אני ממש רוצה להזמין אותך לדייט."

אני סוגר את הדלת של הרכב חזרה, ושם באותו מוצ"ש ועם הבחור ההוא שאני מגלה ששונה ממני כמו יום ולילה. שם יש אלף אלפי מילים שנאמרות.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...