אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: ilya ginsburg, Flickr.

 >  >  > 

הסוכה של בית הכנסת - חלק ג'

סקס שנאה

מזל שאחותי מתחתנת. באמת מזל. אחרת הייתי נתקע איתם על הכביש הזה לעוד חמישה ימים. כאילו לא הספיקו לי שני שבועות שטח רצופים, עוד ביטלו לנו את היציאה הביתה בגלל הפיגוע, וזרקו אותנו על הכביש הזה. לא שיש לי מה להתלונן, אני יוצא עכשיו הביתה לשני לילות. השאר סוגרים עשרים ושמונה. מקפיצים אותי לצומת, מנסה לשטוף את עצמי קצת בכיור כמה שאני יכול, ולאוטובוס עם המדים המטונפים.

קבענו להיפגש. להתעדכן, לדבר. אני רוצה לנשק אותו, רוצה כל כך. להריח את הצוואר שלו, להעביר את השפתיים על העיניים שלו. אני מניח שהוא יודע את זה. אני מקווה שגם הוא רוצה. קבענו לבירה בעיר, לא מאוד מקורי, אבל אני גר אצל ההורים ואין לי איפה לארח. חוץ מזה, אני מקווה שהאלכוהול יחרמן אותו, אני לא חושב שאהיה מסוגל לעמוד בלראות אותו שוב בלי לשכב.

כולם שמחים שהגעתי, מתארגנים לחתונה מחר. ואני רק חושב על המפגש איתו בערב. הייתי שמח להביא אותו הביתה, אבל כשסיפרתי לאמא, הדברים היחידים שהיא ביקשה ממני היה להמשיך לשמור מצוות ולא להביא גברים הביתה. אז אני לא אביא.

***

בסוף מצאנו את עצמנו על האוטובוס, בדרך לבית של ההורים שלי. אבל אני לא יכול להביא אותו הביתה. הוא רוצה, היד שלי על הירך שלו, ואני מרגיש את הבליטה, מרגיש את הפעימות, הוא רוצה, ואני לא עומד לפספס את ההזדמנות. אנחנו יורדים תחנה אחת אחרי איפה שההורים שלי גרים. אני אמצא מקום. מסתובבים קצת, ואני רואה שער של בית ספר. אני יודע שיש שם בית כנסת בקצה, עם רחבה קטנה בכניסה. הוא בטוח נטוש עכשיו, שלוש בלילה.

סוכה. נכון. עכשיו סוכות. יש סוכה בכניסה לבית כנסת. אני משעין אותו על דופן הסוכה, מסובב אותו, מפנה את פניו לקיר. אני מוריד לו את הקפוצ'ון מאחורה. מרגיש איך כל הזעם מציף אותי, יחד עם החרמנות. איך הוא נפרד ממני, איך. איך הוא עשה לי את זה. אני תופס לו את הידיים, מושך אותן מאחורי הגב, ומצליב אותן. הוא לא אומר כלום, לא מתנגד. תחושת הכוח מציפה אותי. אני רוצה לבעול אותו, כאן, עכשיו, להרגיש שהוא שלי. בעיקר בגלל שהוא לא, הוא זרק אותי.

אני לוקח את הקפוצ'ון שלו וקושר לו את הידיים מאחורי הגב. הוא מצמיד את הפנים לקיר, מיוסרות בתשוקה, ובכאב. אני לא מרחם עליו, אני אקח את כל מה שאני יכול.

אני מפשיל לו את התחתונים והמכנסיים בבת אחת. חושף את הישבן שלו, הטוסיק המהודק שלו. הייתי הראשון שלו, ביתקתי את בתוליו, ועכשיו אני רוצה את מה ששלי.

אני שולף את הנשק שלי, נשק פועם, טעון בתשוקה, שנאה, אהבה וזעם, טעון עד קצה גבול היכולת. אין לי קונדום, וזה גם הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו. אין לי חומר סיכה, אבל גם זה לא חשוב. שיכאב לו, כמה שיותר. שיכאב גם לי.

אני מצמיד את הקצה של הזין לחור שלו, רואה את הגב שלו מתקשת, מנסה להקל על עצמו, יודע שהכאב יבוא, אבל לא אומר כלום (אולי גם הוא מרגיש שמגיע לו?) ואני חודר אליו. בבת אחת, מהקצה ועד הבסיס. בסקס מלא שנאה וכעס, ואהבה, ומשיכה מטורפת שאני לא יכול להכיל. וכואב לו, אבל זה טוב לי, והידיים שלו קשורות, המכנס מופשל.

סצינת אונס כמעט. וזה לא מה שאני רוצה, אבל זה מה שיש. ואני מוציא את כל הכעס שלי, עליו, על זה שהוא עזב אותי, על זה שהוא לא רוצה אותי, על זה שאני לעולם לא אוכל להגיד שהתחתנתי עם החבר הראשון שלי, עם הנשיקה הראשונה שלי, עם הסקס הראשון שלי. עם הסקס שנאה הראשון שלי.

והוא גונח, ואני גונח, ואני נושך אותו באוזן, בהתחלה נעים כדי לגרות, ואז חזק כדי להכאיב. ואני נותן לו סטירה בטוסיק, והוא מכווץ אותו מכאב, ומהפתעה, מהדק את עצמו סביב הזין שלי. וזה נעים לי, וזה נעים לו. ואני נותן לו עוד אחת, חזקה יותר. ואני כבר ממש קרוב, ואני לא רוצה שזה יגמר, אבל אני גם לא יכול להחזיק את עצמי, ואני נכנס עד הסוף, מתפרץ בתוכו, ממלא אותו בנוזל הלבן, במיליוני הילדים הפוטנציאלים שלי, שלנו. ואני משחרר לו את הידיים, והוא מרים את המכנס, ומסתכל עלי. מסביר שהוא לא יכול לגמור. בגלל הכדורים. ואני קצת עצוב בשבילו, וקצת עצוב בשבילי, והרבה עצוב בשבילנו.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...