סנדלים במים
סנדלים במים. צילום: הנדל.

 >  >  > 

הילד שר לנחל

אוהב אותך אבל לא ככה

אני לא רעב, בנימן אמר. אבל אמא התעקשה שהוא חייב לאכול משהו. ולמרות שבנימן אמר שדי, הוא כבר לא יגדל יותר, חבל על המאמץ, והוא באמת לא רעב, ולמרות שאבא אמר שתניח לו והוא כבר ילד גדול, אמא ביקשה שהוא ישב לאכול. אתה תהיה רעב מאוחר יותר, היא אמרה. אז אני יוכל מאוחר יותר, בנימן אומר. אבל אנחנו אוכלים עכשיו, אמא מקפידה עליו. תמי, אבא אמר. אבל בנימן כבר ויתר והתיישב. ניקר קצת סלט. אבא שאל מה הוא ועמי למדו. זה קשור לעבודת הגמר שלכם, הוא שאל. כן, בנימן אמר. היו לנו כמה רעיונות אבל בסוף לא החלטנו כלום. לא נורא, אמא אמרה, אני בטוחה שבסוף תמצאו משהו מתאים. עם השכל שלך והרצינות של עמרם (כן כן, עמרם. במלרע. והיא מקפידה על זה במין סיפוק עצמי מרוצה. ולא משנה כמה פעמים בנימן אמר שקוראים לו עמי, וגם עמי אמר שאפשר לקרוא לו עמי, וכל עמרם מלרעי כזה דוקר לו בתוך תוככי העצמיות המכירה-בערך-עצמה שלו, כי מי היא לכל הרוחות שתחליט שמותר לה ושהיא יודעת איך לקרוא לו עמרם בלי לעשות לו חסד. אבל לך תשכנע את תמי) אני בטוחה שלא תהיה לכם שום בעיה. טוב, בנימן אמר, אני לא יודע. וקם ואמר שהוא הולך לחדר (אבל לא אכלת כלום, אמא אמרה) והלך לחדר. קולות של פינוי השולחן ושל אוכל שחוזר לכלים שחוזרים למקרר (זאת אמא) והמים שוטפים בכיור (זה בטח אבא) ואמא אומרת שממש לא מוצא חן בעיניה שהוא חוזר מאוחר הביתה ומתנהג ככה, לא אומר כלום, מי יודע איפה הוא מסתובב, ושבבקשה ידבר איתו. ואבא אמר, מנסה להרגיע ויוצא לו מרוגז, שהשעה בסך הכל שמונה ושמותר לו שיהיו לו חיים משלו ומותר לו גם שיהיה לו מצברוח מדי פעם.

אבל אחרי ששטף את הכלים בכל זאת בא ודפק בדלת ושאל אם אפשר להכנס. בטח, בנימן אמר. ואבא אמר, נבוך קצת, אתה יודע, עמי התקשר קודם. כשלא היית. ביקש שנגיד לך ושבבקשה תתקשר אליו. ושתק. בנימן מלמל איזה טוב אדיש. אבא עדיין שותק, נבוך. ובכל זאת אמר, והוא עדיין עומד בדלת ולא ממש מסתכל עליו, אחרי אה כזה של הקדמה ואין ברירה, אמר, אתה יודע, לפעמים כשלומדים ביחד ומתווכחים היצרים מתלהטים, כמו שאומרים, ואומרים דברים קשים, לא בצורה שרצינו להגיד, ואחר כך סתם מצטערים על זה (כן, בנימן יודע. יודע טוב מאוד). אני לא יודע מה בדיוק קרה ביניכם, אבל זה גם לא כל כך משנה. פשוט תדבר איתו ותגיד סליחה, או שהוא יגיד סליחה, וזה יהיה בסדר. טוב בן. אל תיקח את זה יותר מדי קשה. עד כאן אבא דיבר, ובנימן היה מופתע לשמוע אותו מוציא כל כך הרבה משפטים ברצף ונרגש מאוד ונבוך מאוד וחשב שכמעט היה יכול לגלות להם עכשיו אבל נחנק לו בגרון והוא רק הנהן ואמר, טוב. תודה אבא. פשוט הוא קצת הגזים הפעם. ומיד הוסיף, לפני שאבא ינסה שוב, אני אדבר איתו מחר. ואבא אמר, טוב. שיהיה לילה טוב בן. ובאמת אל תיקח את זה קשה מדי. טוב, בנימן אמר. לילה טוב אבא. אני אוהב את אמרפל בנפש ובגוף והערב שידלתי גבר זר לאנוס אותי והזרע שלו מזהם אותי בבטן, בנימן לא אמר.

בבוקר מאוחר הוא קם והתקלח ואמא ערכה לו לבן ולחם אחיד וחמאה ודבש והכינה לו קפה (בלי סוכר, היא אמרה, להראות שהיא זוכרת ומקפידה) ושאלה אם הוא התפלל. כן, בנימן אמר. ולקח עוד לבן וגמר את הקפה ואמר שהוא יוצא. לאן, אמא שאלה. זה לא עניינך, בנימן לא אמר. במקום זה זייף חצי חיוך זדוני ואמר שאלישע ועוד כמה חבר'ה הולכים לאיזה מעיין והוא חשב להצטרף. ואמא נאנחה בהשלמה ואמרה שטוב, שישמרו על עצמם ושבבקשה יחזור בזמן. ושלא יסעו בטרמפים, שיזכור איפה הוא חי ושלא יחשוב שלא יכול לקרות לו כלום, אמא, בנימן מזייף אנחה של קוצר רוח, אל תדאגי, אנחנו לא ניקח טרמפ עם ערבים. בנימן, היא נרגזת, אני לא מדברת בכלל על ערבים. וקמה והלכה לשטוף כלים, מתרגשת מדי בשביל לדבר. ובנימן אמר נו אמא די, זה היה בצחוק, ובכלל אם ניסע זה יהיה באוטו של אלישע (מה שנכון, לשם שינוי). טוב מאוד, אמא אמרה, ואפשר לשמוע את הדמעות מציצות. טוב זה עבד מצוין, בנימן חשב, וקם ונתן לה נשיקה ואמר סליחה. ואמא התפייסה ואמרה שיהנו אבל בבקשה לא לעשות שטויות. ושלא יחזור מאוחר מדי, שיספיק להתקלח לפני שבת.

אלישע והחבר'ה שלו יצאו באמת לאיזה מעיין, יש להניח, וכנראה לא עשו שטויות גדולות מדי, אחרת היינו שומעים על זה, ואם בנימן היה מתקשר ושואל אם אפשר להצטרף לא היו אומרים לו לא (אם כי אולי היו שואלים אם אמא שלו מרשה לו והוא היה אומר שלא, למה, זה משנה). אבל הוא לא התקשר ולא שאל. הוא יצא מהבית והלך ברגל לאמרפל ועד שהגיע כבר היה מזיע כולו, למרות שזאת לא הליכה ארוכה. רק כשעלה לדירה שלו, מתנשף ומזיע ונהנה מהקרירות של חדר המדרגות והאור הממותן, נזכר שהוא בעצם לא יודע אם הוא בבית ואולי הוא בכלל יצא, אבל כבר היה מאוחר מדי והוא המשיך ועלה ונעמד מול הדלת ולפני שיספיק לחשוב על משהו אחר לחץ על הפעמון. וחיכה. ולחץ שוב, מהר, קצר. עמי, הקול של שושנה קורא מבפנים, אתה יכול לפתוח. ושניית המתנה, ונשיפה עצבנית ושוב קריאה לעמי, למרות שברור שאין סיכוי, וצעדים כבדים הידוסיים והיא פותחת בפרצוף עייף ואז ראתה שהוא הוא והאירה פנים ואמרה שלום בנימן, איזה יופי, בוא תיכנס, רוצה לשתות, עמי בחדר. ובנימן אמר שלא צריך ושושי הוציאה לו מים מהמקרר ושאלה אם עמי הצליח להשיג אותו אתמול. לא, בנימן אמר, חזרתי מאוחר. בגלל זה באתי עכשיו. והיא אמרה טוב טוב יופי שבאת, תלך אליו הוא בחדר. הוא כל כך התרגש אתמול כבר חשבתי שקרה משהו.

הבית שקט והחדר סגור. בנימן דפק בדלת, בזהירות. אמר, עמי, כמעט בשקט. תיכנס, שושי קראה מהסלון, הוא לא שומע כלום. אבל בנימן לא העיז. אולי הוא עסוק. אולי הוא לא לבוש (כן, אולי הוא לא לבוש, נבהל פתאום מהתנועה בתוכו). ואז עמי פתח לו, לבוש דוקא ועם ספר סגור על האצבע וחיוך קטן נבוך ומצטער ואמר שייכנס וסגר אחריו. אז, הוא אמר. הסתכל על בנימן וממנו והלאה ושוב עליו, הרטיב את השפתים ופתח את הפה והכניס נשימה וסגר שוב ולפני שבנימן יספיק להגיד משהו ולפני שהפחד והגאווה ישתיקו אותו שוב הוא אמר, אני מתנצל. ובגלל שבנימן היה בשוק מוחלט, ככה נראה, חזר ואמר שהוא מצטער. על אתמול. לא הייתי צריך לצעוק עליך ככה. סליחה בנימן. והלב שלו דופק לו חזק חזק מבושה והתרגשות והוא מסתכל על בנימן ישר בעינים, שיראה שהוא באמת, שהוא מתכוון, שהוא לא אומר סתם, שהוא באמת מצטער. שהוא לא רצה לפגוע בו ולא רצה להגיד מה שאמר ושהוא הצטער על זה שנייה אחרי שזה יצא לו מהפה וכשהוא ראה אותו בורח ככה מהכיתה ועומד לבד בתחנת אוטובוס הוא רצה למות מרוב בושה וכעס ושרק יגיד שהוא סולח, אפילו לא זה, שרק יגיד שזה בסדר, אפילו לא זה, שרק יגיד משהו, שיכעס, בסדר, אבל שיראה שאכפת לו, שהם יכולים שוב לדבר. שזה לא נגמר, לא בגלל ויכוח אדיוטי כזה. ולמה הוא לא אומר כלום, מסתכל עליו ככה, מה, כל כך הוא כועס, הוא לא מבין שהוא מצטער. שיגיד משהו.

בנימן אמר, כשעליתי על קו תשע עשרה אתמול, אחריך, וניסה להמשיך אבל לא ידע מאיפה. אמרפל היה שמח שהוא מדבר, ועוד במין קול כזה שרוצה שישמעו, שיקשיבו, אבל לא הבין מה עניין קו תשע עשרה לכאן ושתק גם הוא, מבולבל ונבוך. ובנימן ניסה להתחיל שוב, אתה זוכר את האיש מקו תשע עשרה. הגבוה עם השער הארוך. זה שתמיד נוסע ביום חמישי בערב. בנימן, אמרפל אמר, מאבד סבלנות, על מה – כן, אני זוכר. זה שהסתכל עליך. מה איתו, הוא שואל. ולא נוח לו. אז ראיתי אותו בקו תשע עשרה. אתמול. בנימן ממשיך, מגמגם אבל ממשיך, והוא הסתכל עלי (אה כן, אמרפל אומר, במין חוסר סבלנות קצת מבוהל), ואני הסתכלתי עליו, ואחר כך הוא לא ירד במפלצת, כרגיל (אתה ממש עוקב אחריו, אמרפל לא אמר, ומאוד לא נוח לו), ואחר כך ירדנו ליד השכונה בבנייה, והלכתי לשם והוא הלך אחרי (הוא מדבר ברצף עכשיו, לא מהר אבל ברצף, שאמרפל לא יפריע אותו בטעות, אבל אמרפל מבוהל מדי עכשיו, מבוהל ולא בנחת) ונכנסתי לאיזה חצר שם והוא נכנס אחרי והוא, הוא –

הוא חדר אלי, בנימן לא אמר, הוא נכנס בי, הוא פלש לתוכי, הוא נגע בי וחיבק אותי והיה קרוב אלי יותר מכל קירבה ואז הפר אותה, הוא נגע בי בנגיעה הכי רכה והכי עדינה במקום הכי רך והכי עדין ואני רציתי אותו ואת המגע הרוך והחום ואז הוא קרע אותי, בייש אותי, הוא דחף לתוכי את הזין שלו הקשה והמכאיב והזר, הוא השתמש בי, הוא זיהם אותי, הוא עשה ממני כלי, הוא נגע בי בשורש הנשמה והגעגוע ואז בגד בי והשאיר ממני רק גוף מוכאב ובודד ומטומא, הוא חדר אלי, הוא שפך בתוכי, הזרע שלו בתוכי, כמו כלי, הוא לקח אותי ועשה בי כרצונו, הוא דפק אותי, הוא זיהם אותי, הוא, הוא –

הוא זיין אותי, בנימן סיים בלחש. והדמעות זורמות מתוכו, מרטיבות לו את הפנים והחולצה ומתגמגמות לו בפה, ועכשיו באמת הוא כבר לא יכול לדבר. הוא מה, אמרפל אמר, נבוך פתאום בגלל המילים האלה, הוא זיין אותי, גסות ומלוכלכות ולא צפויות ונבהל מאוד ממה שבנימן הפיל עליו פתאום, למה עליו ולמה בכלל ומה הוא אמור לעשות עם זה, זה שבעצם, בעצם הוא, הוא אנס אותך, אמרפל שאל, ומאוד לא נוח לו מהניסוח הרשמי. אני הלכתי איתו, בנימן מגמגם, מקוטע, אבל לא רציתי, כלומר כן, אבל, הוא מגמגם בין הדמעות, מנסה להסביר, להצדיק, את עצמו ואת האיש (שבמקום עמוק וכהה מאחורי הלב הוא מרגיש שאחרי הכל זאת לא אשמתו ושבעצם הוא בסדר גמור, מבחינתו לפחות, הרי הוא (בנימן) משך אותו ואמר לו לבוא והתפשט לפניו והתכופף מולו כדי שהוא יזהם אותו ויבעל אותו ויגאל אותו ויעניש אותו וככה הוא יעניש את אמרפל, הפוץ הצדיק המתחסד) והסתבך והצטער שבכלל בא, שסיפר לו, הכל יצא כל כך טיפשי ומכוער ואמרפל חיבק אותו חזק חזק מבוהל ומרחם ומחזיק ושותק ובנימן שתק גם ותפס בו קרוב קרוב ושתק והיה מלא תודה ואשמה.

וכשהוא נרגע קצת הוא שמע אותו, את אמרפל, קרוב קרוב אליו, בקול צרוד קצת ומעוך, שר לו בשקט בשקט, לְאָן יִשָּׂא הַזֶּרֶם אֶת פָּנַי הַקְּטַנִים / לָמָּה הוּא קוֹרֵעַ אֶת עֵינַי? / בֵּיתִי הַרְחֵק בְּחֹרְשַׁת אֳרָנִים / עֲצוּבָה אִוְשַׁת אֳרָנַי. הוא מזייף קצת וגם לא בקצב, לא מחכה בין הבתים אבל מה זה משנה, הוא שר, פִּתַּנִי הַנַּחַל בְּזֶמֶר-גִּיל / רִנֵּן וְקָרָא בִּשְׁמִי / הָלַכְתִּי אֵלָיו אַחֲרֵי הַצְּלִיל / נָטַשְׁתִּי אֶת בֵּית אִמִּי. הוא לא באמת מגיע לצלילים הגבוהים והקול שלו נשבר, רועד קצת, אבל בכל זאת הוא שר לו, בשקט, קרוב, וַאֲנִי יָחִיד לָהּ וְרַךְ בְּשָׁנִים / וְנַחַל אַכְזָר לְפָנַי / לְאָן הוּא נוֹשֵׂא אֶת פָּנַי הַקְּטַנִים / לָמָּה הוּא קוֹרֵעַ אֶת עֵינַי? / לְאָן הוּא נוֹשֵׂא אֶת פָּנַי הַקְּטַנִים / לָמָּה הוּא קוֹרֵעַ---

אני אוהב אותך, בנימן בוכה, אני אוהב אותך, הוא אומר, מה שרצה לומר אתמול, מה שרצה לומר באמת. אמרפל חיבק אותו חזק חזק. ושתק. ובנימן, תהום נפלה בו. הוא שותק. הוא מבין. אמרפל אמר, בקול לגמרי אחר, מסביר ובוגר (ובכל זאת קצת רועד), אני אוהב אותך בנימן. אבל לא ככה. תבין. עדיין מחבק אותו, עוד מחזיק אותו ונוגע אבל כבר לא קרוב. ובכל זאת לא עוזב אותו. בנימן התרחק, התחיל להתרחק, אבל אמרפל עוד מחזיק אותו מסתכל בו בעינים שלו, אומר, אני מצטער בנימן. אני באמת מצטער. אתה לא צריך להצטער, בנימן אמר, נעלב. זאת לא אשמתך אם אתה לא, ולא אמר מה לא. ובכל זאת עדיין לא עזב אותו ואמרפל בכל זאת עדיין מחזיק אותו, מסתכל בו, רוצה שיבין ומצליח להגיד רק סליחה בנימן, סליחה. אני ממש ממש מצטער.

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...