מדברים
מדברים. צילום: הנדל.

 >  >  > 

חבל

בגרות אפשר להשלים - ילדות לא

היי א'.
מה נשמע?
זה קצת חבל אתה יודע?
לא ממש, בוא לא נגזים...  בכל זאת, היינו רק חברים.
רק חברים.
*
התקשרתי חודשיים אחרי סיום הלימודים, אמרת שאתה עסוק ושתחזור אליי.
"יפה שהוא עסוק" חשבתי. לומדים קשה שם, בישיבה שלו.

אז התקשרתי כשהיית בחופש סוכות, כשידעתי שתהיה בבית.
מה זה בבית? אנחנו גרים באותה שכונה. מרחק של 15 דקות הליכה.
לא ענית.
"בטח הוא יחזור אליי"
אבל לא חזרת.
וגם לא כשהתקשרתי בחופשת חנוכה.

קצת חבל שזה הסתיים ככה, אתה יודע?
לא חשבתי שזה יסתיים כל כך מהר.

הבנתי.
אתה לא רוצה קשר.
האם זה בגלל שאתה מוקף חברים חדשים?
האם זה בגלל שנודע לך שאני הומו?
כבר לקראת סוף הלימודים זרקת רמיזות.

לא באמת אכפת לי.
טוב לי עכשיו.
אני נמצא במקום שמתאים לי.
לומד חומר מעניין ולא שטויות שמישהו קבע שצריך ללמוד "כי זה בונה את האדם".
אני נמצא עם חבר'ה כמוני. חילונים, ליברליים, חנונים חמודים.
אני בחרתי את המקום, התוויתי את הדרך לעצמי, ולא הלכתי עם הזרם, לא נכנעתי למוסכמות.

אבל אתה יודע?
זה קצת חבל.
לא אכפת לי שהקשר נותק. דינו היה להתנתק בסופו של דבר.
אבל קצת מפריע לי חוסר האכפתיות שבה זה נעשה.
זרקת באדישות שנים ארוכות של התבגרות, של נעורים, של חוויות עוצמתיות.

אבל תגיד לי רגע...
אתה לא זוכר את זה?
את האימוני כושר שעשינו ביחד, את הריצות, את תכניות האימונים, את הפנטזיות על שירות משמעותי ביחידה מובחרת?
לא זוכר את הדיבורים על בחורות, ההתייעצויות, את הבילויים הליליים?
לא את הנסיעות הארוכות ביחד? את הלימודים? העבודות המשותפות?
לא זוכר את הסרטים? את המסיבה?
לא הייתי כלום בשבילך?

לך זדיין.
לא אכפת לי.
גם אתה כלום בשבילי.
סתם מישהו שהכרתי מהבית ספר.

אבל היו לנו רגעים יפים ביחד. אתה מוכרח להודות.
את רוב גיל ההתבגרות העברנו ביחד.
אנחנו כל כך שונים, אבל כן הצלחנו להתחבר זה לזה.
אם מרצון ואם מחוסר ברירה.
בדיעבד אולי היה מוטב שלא היינו מתחברים.

סיימנו אימון מייגע.
קראת לתרגיל הזה "בננה" או אולי "בננה סטטית". זה לא באמת עניין אותי גם אז.
שכבנו זה לצד זה על הדשא המבריק, מתנשפים ומתנשמים.
"אם אנחנו שוכבים, אז אני למעלה"
זה מה שאמרת.
הרהרתי במשפט הזה עד אינסוף אבל כנראה לעולם לא אבין מדוע ולמה ואיך וכיצד.

זה ברור שאתה לא הומו.
אתה מפנטז על בחורות, הייתה לך חברה. חצי מהנסיעות באוטובוס העברת בצפייה בפורנו או בתמונות של ידועניות חשופות חזה.
אתה בז להומואים.
אין שום סיכוי, אפילו קלוש שאתה הומו.

בכתה ט' אהבת למשש לי את החזה.
מיששת אותו הרבה. התרפקת עליו. היית טומן את ראשך בתוכו.
אני אהבתי את הנגיעות, את תשומת הלב.
זה פסק כאשר הורדתי במשקל וחזי קיבל מראה גברי וקשה יותר ולא השביע את רצונך.
עברת לילד אחר.
אני זוכר איך ליבי נצבט מקנאה כאשר התרפקת עליו. ממשש בלהט את חזהו, מלטף את פטמותיו.

כעבור כמה שנים סיפרת לי שהפנטזיה שלך היא לטמון את ראשך בחזה של בחורה ולנענע אותו. הבנתי שזו פרקטיקה מקובלת בקרב סטרייטים (למרות שלי היא נראית משונה ותמוהה).
*
טיול שנתי, כתה ט'.
אני זוכר את הכל.
את הנוף, את המיקום, את השביל הארוך שפסענו בו, מותשים אחרי יום שלם של הליכה.
הלכתי לבד. קרבת אליי.
"אתה יודע שחילונים חנונים שלא משיגים סקס שוכבים אחד עם השני?"
והלכת משם.
*
בכתה י' היו את ההתאבקויות.
תמיד כשהיינו לבד בכיתה. 
לא היה מנצח או מפסיד.
שני הצדדים היו מנצחים. 

הכיתה הייתה ריקה, הדלת הייתה סגורה, המסדרון היה שומם, ואז היית מתגרה בי, בהתחלה מילולית נותן לי להבין שאתה רוצה את ה"סשן" הזה.
היית מכנה בשמות, מתרברב בכוחך וטוען שאתה הולך "לפרק אותי" .
הייתי מתקרב, בוחן את המצב. תמיד הייתי זהיר, או אולי פחדן.  פחדתי לעשות מעשים שלא יתאמו את הסיטואציה, לכן תמיד נתתי לך להוביל.
אחר כך היית עובר להתגרות פיזית.
הפלקה לביצים בדרך כלל.
ואז הריטואל היה חוזר על עצמו. שנינו על הרצפה, בליל של איברי אדם מלופפים אחד בתוך השני.
יד שנשלחת, כאילו בשגגה ותופסת איזה איבר מוצנע או חבטה קלה מאוד, כמעט מלטפת, המיועדת אזור החלציים של אחד מאתנו.
היינו נאבקים בדממה, רק נאנחים מן המאמץ הגופני.
_
הייתי ברכבת לאחרונה.
ראיתי שני נערים צעירים, בני 13 או 14.
הם התאבקו, בערך באותה צורה שאנחנו התאבקנו.
גם להם היו את אותם רגעים מיניים למחצה, מסווים במצ'ואיזם סטרייטי.
אותה יד שתפסה לרגע את אזור החלציים של אחד, או אותה חבטה מקרית על הישבן של השני.
לא הייתי יכול להראות שאני מרוכז במשחקם.
אני "מבוגר" עכשיו.
סטודנט עסוק שהזאטוטים הללו מפריעים לו ללמוד.
זו הדמות שלי, שלא יודעת שהיא בעצם ילד שמתרפק על הנוסטלגיה ועל הרגעים היפים ההם.
אבל אז זה נקטע.
"כמה רעש!" פלטה מישהי ונזפה בנערים, סילקה אותם מהקרון וסגרה את דלתו החשמלית.
"הו כן" - המהמו האנשים האחרים בקרון בהסכמה כשחזר השקט הקודר.
"הו כן" - המהמתי גם אני.
*
בכתה יא' עברת לצבוט לי את התחת.
לא התנגדתי. זה היה נחמד.
יום אחד בחור אחד עמד מאחורי.
חשתי צביטה ונפניתי לאחור בכעס.
חשבתי שאותו בחור נגע בי.
"מה נראה לך שאתה עושה?" פניתי אליו בכעס, כמעט בצעקה.
"זה לא אני" הוא צעק חזרה.
זה היה אתה.
יותר לא צבטת.

*
אז אולי אני עיוור?
אולי היו לי הזדמנויות.
אבל אז זה היה נראה לי כל כך לא הגיוני.
אתה הבחור המושך, היפה, השרירי. מלך הכתה, אהוד התלמידים.
האחד הזה שמשיג 90 לייקים על כל תמונה בפייסבוק.
אני סתם עוד חנון מצוי ולא מעניין בעליל.
אתה כל כך לא הומו, שגם כשאתה מתנהג כמו הומו, אנשים חושבים "איזה סטרייט אמיתי הוא. כל כך בטוח בגבריות שלו" 
*

בכתה יב' חרשו השמועות. 

הרבית לקרוא לי "הומו". אף פעם לא לקחתי את זה קשה, לא ממך.
חוץ מפעם אחת.
אבל אם אכתוב את המקרה יגברו הסיכויים שיזהו אותי. 
*
איך אתה לא זוכר?
לא זוכר את הפעם ההיא שיצאנו "לקרוע את העיר" במרכז מסחרי שכוח אל?
לא זוכר את המסיבה שהלכנו אליה נרגשים, אתה נשארת עד אור הבוקר ואני הלכתי אחרי עשר דקות?
לא זוכר את הפעם ההיא שעלינו בטעות על רכבת בכיוון ההפוך ומצאנו את עצמנו בקצה השני של המדינה?
לא זוכר את כל אותם הפעמים שהיינו יחד? אותן נסיעות שנראות לי רצף אחד גדול, סרט נע מלא חוויות.
לא זוכר את הפעם ההיא שתכננו לראות סרט אצלי ונרדמת אחרי שתי דקות?
לא זוכר את הפעם ההיא שעזבנו באמצע מדורת ל"ג בעומר וחזרנו לבית שלך רק כדי להביא למי שהיית דלוק עליה סוודר כי היא אמרה שקר לה, ואז כשהבאנו לה סוודר היא עשתה פרצוף והתעצבנה עליך על איזה משהו שטותי?
לא זוכר את הפקח באוטובוס שנתן לנו קנסות בגלל טעות במכונת תיקוף?
לא זוכר את הפעם הזאת שאמרת שיש לך בית ריק אז הבאתי סרט מהסוג שאתה אוהב , והיינו צריכים לעצור אותו כל רגע כי אח שלך קפץ לבקר כל שתי דקות?
לא זוכר את המשחקי כדורסל במגרש השכונתי?
לא זוכר את הריצות מסביב לשכונה?
אתה בטוח שאתה לא זוכר?
כי אם אתה זוכר, ובוחר להתעלם, מנסה לשכוח... זה... קצת חבל.
*
אז אתה רחוק.
תקוע לך בישיבה מרוחקת.
אני יודע שהמקום לא מתאים לך.
אף פעם לא היית טיפוס כזה, של ישיבות, של גמרא.
אבל גם תמיד שיחקת אותה ה"ילד הטוב" ליד ההורים שלך.
אתה יודע מה? באמת לא אכפת לי...
תעשה מה שבא לך.
רוצה לנתק קשר?
Fair Enough
זכותך.
*
אל תיקח את זה קשה, אל תיקח את זה קשה - אני משנן. מנסה לתת תוקף למילים, מנסה שהן ישפיעו עליי.
אנחנו טיפוסים שונים, מאוד שונים.
מראש לא היינו אמורים להתחבר.
אבל התקרבנו, מכורח הנסיבות.
וכעת נעלמו הנסיבות ונעלם גם הקשר.
הייתי החבר ברירת מחדל שלך. האחד הזה שאם לא קורה שום דבר מעניין במקום אחר, אז הולכים אליו.
האחד הזה שתמיד יחכה שם בסבלנות, האחד הזה שאפשר לדבר איתו על הכל והוא לא יספר כלום לאף אחד, כי הוא נאמן לך, אבל אתה לא נאמן כלפיו.
*
"בגרות אפשר להשלים- ילדות לא"
זה מה שמישהו שלא אהב ללמוד אמר לי פעם.
משפט טיפשי, אבל בדיעבד, אני קצת מצטער.
מצטער על הרגעים שפוספסו, על הזמן שנשרף מול המחברות והספרים.
אז כן, יש לי בגרות מצוינת, ופסיכומטרי בשמיים, אבל צביטות בלב ומעט מאוד רגעים נוסטלגיים יקרים מפז.
אתה היית חלק מהנערות שלי.
אבל אתה לא רוצה להיות עוד חלק.
וזה...
קצת חבל.




לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...