ירושלים גאה להציג. צילום: כרזת הסרט.

 >  >  > 

אחר

אני מגעיל, אמרפל נבח בחזרה, אתה מגעיל. אם לא ברור לך שמשכב זכור זה תועבה אז זה חבל מאוד. לי לא נראה שיש כאן מה להסביר.

אז מה אם הוא כועס. אז מה. הוא לא מבין כלום. חושב שהוא חכם. צועק עליו ככה. מה הוא חושב את עצמו. חושב שהוא יודע הכל. ישר כועס. ישר מתרגז. כאילו מה הוא כבר אמר. והוא בעצם עוד לא הספיק בכלל לגמור את השאלה אפילו, לנסח את עצמו כמו שצריך, טוב, זה יצא לו מגומגם כל כך, מתנצל כזה, למרות שהוא חשב על זה כל כך הרבה וכבר היה בטוח שהוא יודע בדיוק מה להגיד ואיך לדבר ולהוציא את הדברים מסודרים וערוכים וברורים ככה שאמרפל (לא, לא באמת. קוראים לו עמרם. שגם זה, אגב, שם עם פוטנציאל הרסני, אבל על אמרפל לא צוחקים. בתחילת כל שנה כשמקריאים שמות והמורים שעוד לא מכירים אותו מגיעים לשם שלו יש שתיקה קצרה נבוכה, ואז: אה, עמרם נבו. במין שאלה מתנצלת כזו. ואמרפל אומר במין שעמום החלטי, אפשר לקרוא לי עמי. וזהו. וגם בחטיבה וגם בתיכון כולם קראו לו עמי ואף אחד לא חשב שזה דבר ראוי לציון. רק בנימן חשב שזה נורא מצחיק לקרוא לו אמרפל. עמי הסתכל עליו במין שעמום עייף ואמר, בסבלנות מתנשאת, אתה בכלל יודע איפה זה שנער. שנער היא בבל, בנימן אמר בלי להתבלבל. ואמרפל חייך) ככה שהוא יתפעל ויסכים וגם יכיר כמובן את כל המקורות הרלבנטיים, וגם את אלה שפחות אבל הם בכל זאת מעניינים, והם יקראו ביחד וילמדו ביחד ויתווכחו ויתפייסו ואז אולי הוא יוכל סוף סוף לדבר איתו גם על זה. נכון שזה קצת לא הוגן אבל אחרת הוא לא יכול ולא יודע איך. והוא חייב לדבר על זה עם מישהו. לא: הוא חייב לדבר על זה איתו. כי רק הוא יבין ורק הוא יודע ויש לו הכוח והרצון וגם קצת חוצפה אבל גם יראת כבוד ככה שהוא יכול להסביר את המקורות כמו שהם באמת, חכמים והגיוניים ומשכנעים, לגמרי לא הטרחנות המייגעת של שיעור דינים. ובכלל הוא מסתכל קצת אחרת על כל דבר. וכבר מזמן הוא רצה לשאול אותו. אבל לא ידע איך להעלות את הנושא. כאילו מה, סתם ככה לבוא ולשאול אותו מה דעתו על משכב זכור. הוא ישר יבין.

אבל אמרפל לא הבין. כשבנימן הציע שהם יעשו ביחד את המטלה לסוף שנה הוא אמר בטח, בשמחה, במין חיוך כזה שהיה גם מרוצה (ככה בנימן חשב) וגם מופתע, כאילו, מה אתה שואל בכלל, זה לא מובן מאליו. ומיד גם שאל על מה הוא רוצה לעבוד ואם כבר יש לו נושא. כן, בנימן אמר, וגמגם, ושתק, וניסה להתחיל שוב, ולא יצא לו, ואמרפל התחיל לאבד את הסבלנות ובסוף בנימן הצליח להגיד שאולי, הוא חשב שזה יהיה מעניין אם הם יכתבו, כלומר, אם הם ילמדו את הנושא של, אה, שהם יבדקו לעומק את האיסור על, כלומר, על משכב זכור. ורעדו לו הידיים מאוד. ואמרפל ישר התקמט לו המצח והוא אמר, מה יש לכתוב על משכב זכור. אסור, וזהו. אין כאן שום דבר מעניין. אבל למה זה אסור, הוא ניסה בכל זאת, מבוהל ונבוך אבל עדיין מנסה, למה זה כל כך נורא. כי זאת תועבה, אמרפל אמר, עצבני וחותך. ולמה אסור לשכב עם בהמה. ולמה אסור לשכב עם אחותך. למה שלא תשאל גם על זה. אבל זה גילוי עריות, בנימן אמר (מה שבעצם לא ענה על השאלה, אבל אמרפל היה כל כך מרוגש שהוא לא שם לב), זה אחרת. ואם יש שני אנשים שאוהבים אחד את השני אז למה אסור להם, אסור להם, ל, ל, אסור להם מה, אמרפל נבח, לשכב אחד עם השני, בנימן פלט, מגמגם ונבוך וכועס וכבר חנוק לו הגרון והוא מצטער שבכלל הציע את זה. ואם אתה אוהב חזיר, אמרפל אמר, למה אסור לך לאכול אותו. בנימן התרגז ואמר שזה לא אותו דבר. מבחינה עקרונית זה בדיוק אותו דבר, אמרפל התעקש (ושוב, הוא לא לגמרי צדק. אבל אין תופסים אדם בשעת כעסו). ואם אתה אוהב את אחותך, הוא המשיך ושאל. ובנימן אמר, כמעט לעצמו, אל תהיה מגעיל. אני מגעיל, אמרפל נבח בחזרה, אתה מגעיל. אם לא ברור לך שמשכב זכור זה תועבה אז זה חבל מאוד. לי לא נראה שיש כאן מה להסביר.

והוא שתק. ובנימן שתק. הרקיד את הברכים. ואמרפל שאל, בקול שניסה להיות מתפייס אבל עדיין היה כועס ולא מנוחם, הוא שאל, יש לך רעיון לנושא אחר. אז למה נאמר ולא תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, בנימן ממשיך בשלו. ועכשיו אמרפל התפרץ עליו בכל הכוח. מה נאמר, הוא נבח, איפה נאמר, באיזה תוספת מאוחרת לתפילה, אתה יודע כמה דברים הוסיפו לתפילה, מה זה משנה בכלל, איזו מן ראיה זאת, נגד איסור מפורש, ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא (הוא מצטט), איזו מין שטות, איזה שטויות אתה אומר, מה, אתה תחליט עכשיו איזה איסורים נראים לך ואיזה לא בגלל שפתאום בא לך להזדיין עם איזה בחור, תתחיל למצוא לך תרוצים, להגיד שאלוהים לא התכוון, מה אתה רפורמי תגיד לי, כן או לא, מה. כן או לא. והסתכל על בנימן וחיכה שיגיד משהו. אבל בנימן לא יכול להגיד כלום, או אפילו לפתוח את הפה, והוא רועד מכעס ובושה. ואז קם בבת אחת ותפס את התיק ופלט, אני לא רפורמי (כאילו שזה מה שהוא רצה להגיד), והסתלק. והלך מהר מהר החוצה, למרות ששמע את אמרפל קם ואומר, מבקש, בנימן, ונתקל בכיסא וכמעט נפל ובעט אותו הצידה עצבני ונבהל ואמרפל קרא, בנימן! חכה, אבל הוא לא חיכה, ושטף במסדרון וירד במדרגות וחצה את החצר ובינתיים התיבשו לו הדמעות ונרגע לו הגרון והדם באוזניים גם נשקט וכשהוא סוף סוף הגיע לתחנת אוטובוס הוא כבר היה כמעט בסדר, פרט לכך שהוא רצה למות.

אמרפל הגיע כמה דקות אחריו ואמר שהוא מצטער שצעק עליו ככה. זה בסדר, בנימן אמר. אבל אתה צריך להבין, אמרפל המשיך, שזה פשוט לא נכון להתייחס ככה להלכה, ובטח לאיסור כזה. בסדר עמי, בנימן אמר (למרות שהוא ידע כמה אמרפל נעלב כשהוא קורא לו ככה, בשם הרשמי שלו), בסדר. הבנתי. הכל בסדר. ואמרפל ניסה בכל זאת, בוא נמצא משהו אחר לעבוד עליו. ואז תשע עשרה הגיע, ונעצר, ופתח את הדלתות, ואמרפל ניגש מהר מהר ועלה עליו לפני שהוא יברח ואמר, מופתע, אתה לא בא. אבל בנימן הסתכל על קצות הסנדלים שלו ושתק. ושנא את אמרפל שהוא כזה פוץ מתחסד, ושנא את עצמו שהוא מתנהג כמו ילד קטן, עושה דוקא. ושמע את הדלתות נסגרות ברעש תוקפני ואת האוטובוס חורק ונוסע וצופר בחזרה לאידיוט שחתך אותו וצפר גם. ולא ראה את אמרפל עומד במעבר ונושא אליו פנים ועיניים פתוחות מאוד ודואגות ולא ידע ולא היה יכול לדעת מה עובר בראש שלו עכשיו ורק כעס עליו ושנא אותו והתגעגע עליו עד מוות.

כשתשע עשרה הבא הגיע לא נשאר לו לבנימן מכל הכעס והצער והגעגועים אלא רק כובד כהה מאחורי הלב והרגשה לא מוגדרת של דוקא. והוא עלה ושילם והתקדם למעבר ונעמד מול הדלת האחורית, למרות שהיו מקומות פנויים זאת נסיעה קצרה והוא העדיף לעמוד ולא הבין מאיפה המתח והפחד וההתרגשות שנובעים בו. לקח לו כמעט עד שהגיעו לצומת פת עד שתפס את עצמו מסתכל ישר בעינים הכחולות המכאיבות האלה, עם הפרצוף היפה הקשה הזה והכתפים הרחבות שלו והכרס הקטנה הזאת והרגלים הארוכות שלו, מחזיר לו מבט אפל וסתום ומין קצה חיוך מסתמן לו, מפתה או מזמין או מאיים. הוא מכיר אותו. הם ראו אותו כמה פעמים על תשע עשרה, תמיד בשעה הזאת ביום חמישי בערב, כשהם חוזרים מאוחר בגלל התגבור התורני. ואמרפל אמר פעם, שמת לב שהוא לא מוריד ממך את העינים. נראה לי מצאת חן בעיניו. ובנימן, שלא שם לב, הסתכל עליו (על האיש) בחזרה, והוא באמת הסתכל עליו. אבל מיד השיט מבט הצידה. פחדן. ראית, אמרפל אמר. ובנימן אמר, שיהיה לו לבריאות. ונבהל קצת וגם התרגש. ומאוד הקפיד לא להסתכל עליו שוב.

עד עכשיו. עכשיו הוא דוקא מסתכל עליו. על החיוך הקטן הפתייני הטיפשי שלו. ולא חייך בחזרה. הוא יורד תמיד במפלצת, האיש. יורד והולך במהירות מעשית מאוד ויורד במדרגות ונעלם. ובטח גם הפעם הוא ירד במפלצת וילך מהר וירד ויעלם לאן שלא יהיה, בנימן חושב ומקוה שאולי הפעם לא, כי הערב יש לו הרגשה של דוקא ומשהו כהה סתום מתחת ללב. והוא מסתכל על האיש מסתכל עליו ומוריד עינים, מבוהל. ומרים את הפנים שוב והאיש מסתכל הצידה, בחלון. ואז מסתכל עליו, והוא נבהל ולא מצליח להיפרד מהעינים האלה והאיש מניד לו בראש, תנועה קטנה, נבהלת אולי, אסורה בודאי, והוא מוריד את הראש. שוב חונק לו בגרון. שוב פועם לו בידיים. והאוטובוס פונה שמאלה במפלצת ולא עוצר, כי אף אחד לא ביקש ממנו לעצור, ובנימן מרים את הראש והאיש מסתכל בו בעינים גדולות מאוד כחולות מאוד פוחדות ומקוות. ולחץ לעצור וניגש לדלת הקדמית, וירד מיד כשהאוטובוס עצר והסתכל הסתכלות מהירה אחת לדלת האחורית והאיש ירד שם, מואר עוד רגע אחד באור החשמלי המלוכלך ואז האוטובוס נסגר ונסע והם נשארו לבד על המדרכה.

במקום לקחת שמאלה וללכת הביתה הוא יורד למטה, לשכונה בבנייה, עם מגדלי היוקרה המכוערים שלה והחצרות החשוכות והכביש החדש חדש, הרחב והריק. והצעדים מאחוריו. הוא לא מסתכל. אם אני אסתכל, הוא חושב, הוא יבוא אחרי. אם אני ארוץ הוא ירוץ אחרי. למרות שהוא יודע שאין בזה שום הגיון, הרי הוא לא כלב. ובכלל, הוא רוצה שהוא יבוא אחריו, לא. אחרת למה הוא יורד לכאן, לחצרות החשוכות, הנטושות, שאף אחד לא התאמץ לחסום יותר מדי. הנה זאת למשל, שני קרשים מוצלבים בכניסה וזהו, באמת אפשר לחשוב. הוא הולך בפנים בזהירות, בחושך, קרשים ושפכי בטון וברזלים מושלכים ליד הקיר, וקרש חורק ומישהו נאנח במאמץ ומתיישר והוא מסתובב ורואה אותו, את האיש, כמעט חשוך, עומד מול הפתח. והאיש אמר, אה, טוב. ועמד. אתה בטוח במה שאתה עושה, הוא אמר. ובנימן, שלא היה בטוח בכלל, אבל לא היה יכול לסבול את העמידה הזאת, את האור החשוך הזה וההמתנה ויש לו הרגשה של דוקא והוא כועס, על האיש הזה, שלא מעיז לזוז, בא עד כאן ולא מעיז לעשות את זה, את מה שבשבילו בא, הפחדן, והוא כועס על אמרפל שהשאיר אותו לבד ככה, שנבח עליו והבריח אותו ולא בא איתו (למרות שאין בזה שום הגיון, הוא יודע, אבל הוא כועס בכל זאת) והביא אותו לכאן, ובנימן אמר, בוא.

ושתי ידים מונחות עליו. ושתי ידים עוטפות אותו. מהדקות אותו לגוף הגבוה, החזק, המיוזע, לבשר לשרירים לחולצה הדביקה לזין הקשה שלו לרגלים הארוכות שלו והוא תופס בו בחזרה, בכוח, להרגיש את הגוף והכוח והחום והתשוקה. שנישאר ככה, שלא יזוז, שלא ילך, שייתן לי להחזיק בו, ליהנות ממנו להיזון ממנו מגופו מבשרו מתוקף רצונו, שיחזיק אותי בו, ככה, מוגן וחשוק. אבל כשהידים של האיש זחלו לו מתחת לחולצה הוא נבהל, וכשהוא תפס אותו בתחת הוא נעלב, בתוך המכנסים בתוך התחתונים בחוצפה כזאת והזין שלו עומד ומכאיב לו והתענוג והבושה והפחד והאיש נושם נושף לוחך בו ופתאום הוריד ממנו את החולצה בבת אחת בכוח בלי לשאול והיה לו קר והוא נבהל והאיש עמד מולו פתאום, מבוהל, יד אחת עדיין עליו על המותנים והוא רואה את קימורי הגוף שלו בחושך, הכרס הקטנה והחזה והוא אומר, שואל, אתה בוכה. אתה בסדר. ובנימן עשה כן כן עם הראש, כי פחד שאם ינסה לדבר יברח לו הבכי והתקרב אליו וחיבק אותו וקיוה שהוא יבין מעצמו, בלי דיבורים, בלי הסברים, יבין ויחמול ויאהב ויחבק.

ונשם עמוק מאוד פתאום בהפתעה נוראה כשהוא ירד לאורכו והפשיט אותו ולקח לו את הזין שלו בפה שלו הרטוב החם וזה היה נעים ואסור ומביש וטוב ורע כל כך והוא תפס לו בראש, בשערות באוזניים, ליטף לו בכתפיים והתאמץ והסתבך ויצא מהמכנסיים והסתובב והתכופף על הברכיים והאיש ליקק לו מאחורה, על זה הוא לא חשב, והתבייש כל כך אני בטח מלוכלך שם איך הוא עושה את זה זה לא מגעיל אותו והלשון בתוכו ואצבע רטובה זה כאב שהוא לא מכיר זאת הרגשה שהוא לא יודע ונדמה לו שהוא שאל זה בסדר והוא לא עשה כלום לא יכול לזוז לא רוצה לזוז שילך כבר שיעזוב אותו המגעיל הזה המפחיד הזה קר לו מפחיד לו לבד לו שלא ילך שלא יעזוב אותו לבד שיחבק אותו שיהיה איתו צמוד צמוד והנה הוא בתוכו זה לא כל כך נורא בעצם ועוד קצת וזה נגמר וזהו הוא הלך.

לא. הוא לא הלך. הוא כאן לידו, שם לו יד על הכתף שואל אם הוא בסדר. בנימן הנהן. האיש שאל אתה בטוח. כן, בנימן מצליח להגיד, אני בסדר. רק שילך כבר. האיש קם, הוא לבוש, מסתכל נבוך, מהסס, טוב, הוא אמר, להתראות. במין התנצלות עלובה. ועדיין לא הלך ועומד שם מסתכל בו. ובנימן קם ומחזיק את עצמו מהודק מהודק חזק חזק שלא יישפך ממנו כלום שלא יראו שהלכלוך לא יצא וניער את המכנסים ולבש אותם מהר ואת החולצה והוא הלך, סוף סוף, והתכופף ויצא והלך ונעלם.

וכשהגיע הביתה הלך ישר לחדר והתפשט ונכנס למקלחת והתיישב לשחרר את עצמו סוף סוף ואבא קרא, בנימן, זה אתה. למה אחרת כל כך. למדתי עם עמי, בנימן אמר, מתאפק, מחזיק את עצמו, ואחר כך הסתובבתי קצת. טוב. אבא אמר. הכל בסדר. כן, בנימן אמר, מתאפק, מחכה. אבל הוא לא שאל עוד כלום. ועכשיו הוא יכול לשחרר את עצמו, לתת לטינופת הזאת המחוצה בתוכו לצאת ממנו, אבל כלום לא יוצא. ואין לו דמעות.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...