גנימדס. צילום: גנימדס, צילום עצמי.

 >  > 

המצודה של המלך בולדווין היפה

מתוך פתח חשוך יצא המלך בולדווין. כתר הזהב שעל ראשו הטיל צל על שערו הצהוב. טבעות יהלומים חתכו את בשר ידיו הקפוצות.

פתחתי את הדלת למרתף ביתי ומשב אוויר עתיק קיבל את פני. ידעתי שאני מסתכן במעצר, כמו אבי, סבי ואבי סבי לפני. עם כל צעד התחזקו צופרי המשטרה שבראש שלי, וקולות דמיוניים של שופטים מדברים בעברית העבירו צמרמורת בגופי. עם פטיש ואזמל ישנים, בצעתי חתיכה מאחת האבנים ומיהרתי לעלות חזרה למעלה. הסתכלתי על פיסת האבן באור וראיתי שהיו חרוטות עליה אותיות בלטינית. קול של שוטר ניסה להניע אותי ממעשיי, אך השתקתי אותו. במכת פטיש חזקה ניפצתי את האבן לרסיסים. כתשתי את החתיכות ואז שפכתי את האבקה החומה לתוך בקבוקון זכוכית.

אבא היה מספר שסבו היה שולח את הסחורה עם גמלים על דרך המשי דרך ארצות האסלאם ומשם לערי אירופה הנוצרית ולאמריקה. אני השתמשתי בDark Web. גמלים שחורים היו נושאים את הבשורה דרך חוטי פלסטיק שקופים, וכשחלון אדום נפתח על הצג עם נמען אנונימי הייתי חורט על בקבוקי הזכוכית את המילים ״Sand From The Holyland״ ואז שולח את הבקבוקונים במעטפה לכתובת הרשומה.

כשאבא עוד היה בחיים דברים היו מתנהלים אחרת. הוא היה אומר שאי אפשר לסמוך על היהודים עם הדואר שלהם והמחשבים שלהם ולכן היה לו איש קשר. איש הקשר קרא לעצמו בולדווין ובכל יום ראשון בלילה הוא היה מגיע רכוב על חמור. אבא היה משכיב אותי לישון מוקדם באותו יום ולכן אף פעם לא ראיתי את הפנים שלו. הוא היה נכנס דרך הדלת בלי לנקוש. אז הייתי שומע שני אנשים מדברים במלמול של היהודים. ריח חזק של הל וקפה טיפס במעלה המדרגות הישר לאפי. הקולות היו אז מתגברים ולפעמים תקליט עם קול של אישה ענוגה היה מתנגן, ואז הקולות נחלשו והקומקום היה משמיע צווחה חלשה. אהבתי להרגיש באצבעותיי את רצפת העץ רועדת לקולות הבס הנעימים. לפעמים הייתי מדמיין שבסלון למטה נמצאים שלושה אנשים. הראשון הוא אבי המסוגר והמפוחד, עם הפנים החיוורות משהות במרתף, והעיניים המקומטות מסיפורים בלטינית. בדמיון האב שהכרתי היה יושב ומתבונן בשתי דמויות נוספות מדברות בשפה של היהודים, רוקדות לצלילי המוזיקה, שותות קפה, צוחקות צחוק ילדותי ונאנחות מהנאה. היום אני מבין שאבי ידע לדבר בעברית. דרך החורים שבקירות החדר למדתי את המילים הראשונות שלי בשפה היפה. בכל יום ראשון אבא היה אומר ״אני אוהב אותך״ והדלת הייתה אז נסגרת בנקישה.

עמדתי לצאת מהבית עם המעטפה בידי כשדפיקה בדלת הקפיצה אותי. החבאתי את המעטפה והלכתי אל הכניסה. עין כחולה הביטה מהצד השני של העינית. פתחתי את הדלת. ״שלום, שמי רן פישמן ואני נציג מטעם רשות העתיקות״.

שתקתי.

״אתה מדבר בעברית?״. שאל הבחור עם השער הצהוב באטיות כאילו הוא מדבר לילד קטן. ״קיבלתי את המכתבים שלכם ואני לא מעוניין למכור. שיהיה לך יום טוב.״ עניתי ברוגז בעברית וסגרתי את הדלת.

שלוש דפיקות על הדלת. ״כן?״ פתחתי חריץ בדלת.

״זה קצת מביך אבל... אזלה לי הבטרייה בפלאפון והמכונית שלי נתקעה בבוץ. האם תועיל בטובך לתת לי להשתמש בטלפון שלך?״ הוא שאל במבט מיואש ורועד מקור. בחנתי את הדמות שניצבה מולי. גבר צעיר, בערך בגילי. צעיר מדי בשביל השפה הרשמית שבה הוא השתמש. הוא לבש מכנסיים צמודים שעשויים מבד צמר בצבע חום, ומעיל חאקי אפנתי שהבהיר שהוא לא רגיל לקור של צפון הארץ. מאחוריו עמדה שברולט ירוקה, עם הגלגלים טמונים עד חציים בבוץ. גלגלתי עיניים, פתחתי את הדלת והוא עקב אחרי.

״יש לך בית יפיפה, מרתק. נראה שהוא נבנה במקור במאה השמונה עשרה וחלק מהאבנים בקומה הראשונה הם שימוש משני באבנים מהמבצר שצמוד לבית. מבחוץ הבית נראה קטן בהרבה..״ אמר הנציג לקהל  דמיוני, דורך בנעליו על השטיח הרקום. ״אתה מתגורר בבית הגדול הזה לבדך?״ הוא שאל.

״כן, אבי נפטר לפני שנה.״ עניתי בקול יבש.

״אני מצטער לשמוע.״ הוא אמר, והרגש הלא צפוי שבקולו העלה סומק בלחיי. הסטתי את מבטי ממנו. הוא המשיך: ״אחרי המלחמה הממשלה הלאימה את הבתים שהיו צמודים לאתרי עתיקות והפכה אותם לגנים לאומיים. זה בית מאוד מיוחד, אחד הבתים היחידים בארץ שעדיין צמודים למבנה כה עתיק. אתה יודע שהמצודה הייתה שייכת למלך בולדווין היפה, שבנה אותה כדי להגן על הדרך שעברה מירושלים לדמשק. מדהים שהיא עדיין עומדת על תילה גם אחרי יותר משמונה מאות שנים.״ הוא סיפר בהתלהבות. כמובן שכבר ידעתי את זה. כעסתי על הדרך שבה הוא דיבר על הבית שבו גדלתי, כמו דיווח היסטורי בספר ישן.

הוא המשיך להסתובב ברחבי החדר, נוגע בתמונות הישנות שהיו על הקירות, מלטף את הקישוטים שעל המדפים.

ריר נזל מפיו על השטיח, כמו תן רטוב בלילה שחור שמסתכל על חלון מסעדה יקרה.

הוא הריח את הקירות ואז השתנה המבט בעיניו.

הוא יודע.

הוא התיישב על אחת הכורסאות שניצבו ליד החלון הגדול שמשקיף אל חומת המבצר והעמק. הקפיצים העתיקים השמיעו חריקה קלה. ״אפשר מהקפה?״ הוא שאל ואז מזג לעצמו בלי לחכות לתשובה מתוך קנקן הקפה שעמד רותח תמיד על השולחן. הוא המשיך לדבר על המלך בולדווין היפה, אבל כל מה ששמעתי היה  צועקות בעברית של סוהרים. הוא שאל אם אפשר סוכר בקול של אדון, וברגליים רועדות הלכתי אל המטבח להביא את הסוכר.

-----

דרך ההשתקפות שבכלי הסוכר ראיתי את האצבעות הדקות שלו מחליקות מתוך הכיס בקבוקון קטן ושקוף. הוא פתח את הבקבוקון במהירות לפני שאבחין, שפך את האבקה אל תוך הספל שלי ואז החזיר את הבקבוקון במהירות לכיסו. הסתובבתי והתיישבתי על הכורסה שמולו. אחיזתי סדקה את ידית הספל העדינה. ריח עז של הל בקע מפיו ומילא את האוויר שבנינו. נהר של קפה לוהט געש בכוסי. הסתכלתי על טיפות הגשם שהחלו להידבק אל זגוגית החלון ועל ההשתקפות שבעיניו המימיות. רגע ארוך ישבנו שם בוהים אחד בשני, שנינו תוהים מה יהיה הצעד הבא בריקוד שרקדנו. הוא המשיך לדבר.

שתיתי מהקפה.

חושך.

-----

התכופפתי מתחת לשרשרת המתכת החלודה והילכתי אל החורבות. הירח בנה באורו חדרים שקרסו והרוח העיפה את העפר שכיסה את מרצפות השיש. אבירים רכובים על סוסים הציצו עליי מבין הקשתות. הייתי ערום וקוצים דקרו את עורי הרך. מתוך פתח חשוך יצא המלך בולדווין. כתר הזהב שעל ראשו הטיל צל על שערו הצהוב. טבעות יהלומים חתכו את בשר ידיו הקפוצות. הוא הילך לעברי, משקל שרשרת הצלב הכבדה האט את הליכתו. הוא פשט את שכמיית הפרווה שכיסתה את גבו. חלוק שקוף של משי נדבק לצווארו הלח. עמדתי קפוא והוא חג סביבי. הרגשתי את הכפפה שלו עולה במעלה גבי. הוא הזיז את התלתלים מאוזניי ואז לחש:

 

תשתמש בי.

תלך בין הקשתות שלי.

תשחק בשבילים שלי.

תבכה בחדרים שלי.

תשיר שירים בין ההריסות שלי.

תתחבא בין החומות העבות שלי.

תשקה את עצי הזית שלך במי התהום שלי.

תאכיל את הכבשים שלך במדשאות הירוקות שלי.

תקבור את המתים שלך באדמה הלחה שלי.

תבנה את הבית שלך מהאבנים הקרות שלי.

אבל רק אל תקרא לי -

אתר עתיקות.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...