אבא ותינוק
אבא ותינוק. צילום: Lies Thru a Lens, Flickr.

 >  > 

המבוגר האחראי - פרק כב' ואחרון

בנק הרגש

שלושה שבועות אחרי שגלעד שליט חזר הביתה שתקתי ולא אמרתי כלום. בין כה וכה הוא כמעט לא היה בבית ושנינו היינו עסוקים כל הזמן, לא היה לי ראש לשיחות נפש וכשכבר היינו לבד היינו עייפים כל כך...

החלטתי לחכות עד יום הולדתי לפני שאפתח את הפה, למה למהר, אולי ארגיש אחרת בעוד כמה ימים?

והנה יום הולדתי הגיע ושוב נהרס כמו תמיד מחדש בגלל שזה גם יום הירצחו של רבין ז"ל. זה היה יום שישי וכמו תמיד הייתי עייף וגם קצת מאוכזב ומדוכדך בגלל בוריס ובגלל הבוילר וכל הדיבורים המתישים האלה ברדיו על איראן... אפילו הגשם לא הצליח לשמח אותי.

אחרי שנ"צ לא מוצלח שהופסק בגלל טלפון מדני שבישר לי שהוא לא מגיע השבת נואשתי משינה. שכבתי במיטה, הטלוויזיה מטרטרת ברקע וקראתי עיתון, ואז רוני נכנס, מתח לצידי את גופו, הניח יד על בטני והחל משחיל אותה לתוך מכנסי, מחייך אלי חיוך בוטח וחרמני.

אחזתי בפרק ידו והסטתי אותה מעלי.

"אבל היום יום ההולדת שלך." הוא אמר, מופתע, "לצאת אתה לא רוצה כי גשם וקר, אבל למה קר גם במיטה שלנו?" משכתי בכתפיי ושתקתי. הגיע רגע האמת, ובמקום להגיד שדי, נגמר, וזה לא הוא אלא אני, או ההפך, לא משנה, העיקר להגיד משהו ולגמור עם זה סתם שתקתי, מחכה שהוא יבין לבד.

הוא הפסיק לחייך, נגע במצחי, ושאל בדאגה אם אני מרגיש טוב ומה קרה?

"אני מרגיש טוב, לא קרה כלום."

"אתה כועס עלי, מה הבעיה?"

"שום בעיה, סתם לא בא לי."

הוא גיחך, "כבר שבוע שלם לא בא לך." קבע, והטיל את עצמו עלי, מנסה לנשק אותי בלי הצלחה כי הסבתי מעליו את ראשי. "מה, אתה לא אוהב אותי יותר?" התבדח רוני בקלילות, לא חושד בכלום.

"לא." אמרתי, ולמרות שתכננתי להגיד לו את זה בכל זאת נבהלתי. פעם ראשונה שאני מנסה להיפרד ממשהו, זה יותר קשה ממה שחשבתי.

הוא קלט מיד שאני רציני, ירד מעלי והתיישב לצידי. "באמת?" שאל בשקט, בלי לחשוף שמץ רגש, "אתה רציני מנחם?"

"כן אהרון, אני רציני לגמרי." עניתי לו, "מצטער." הוספתי ובאמת חשתי צער, וגם בהלה ומעין סחרחורת מוזרה.

הוא הניד בראשו, "גם אני." אמר בפנים מאובנות, והלך לעשן במרפסת ולחשוב.

מאוחר יותר ישבנו בסלון וצפינו בשתיקה בחדשות. אחר כך התחילה אחת מאותן תכניות בידור איומות שהוא כל כך אוהב. אני לעומתו אף פעם לא מבין את ההומור שלהן וסולד מהן בכל ליבי בגלל הצעקנות, והצחוקים המודבקים, ושפע הפרסומות המרגיזות. להפתעתי הוא לא צפה הפעם בתוכנית אלא כיבה את הטלוויזיה מיד בתום היומן.

"אבל יש את התוכנית הזו שאתה כל כך אוהב."

"אין לי מצב רוח לצחוק, ובין כה הבדיחות שלהם מעפניות."

"זה דווקא נכון." הסכמתי.

רוני הישיר אלי מבט יציב, "בא לך לדבר איתי?"

"מה, עלינו?"

הוא הנהן, מביט בי בעיניים כהות ורציניות מאוד, כתפיו ישרות ונוקשות, גופו דרוך כאילו עמד לפני כיתת יורים. שבע שנים ארוכות חיי קשורים בחייו של הבחור הזה, לא יכולתי לא להרגיש חיבה ודאגה למראה המצוקה שהוא שידר.

"אל תהיה רציני כזה כושי, סך הכל לא קרה שום דבר נורא, היו לנו כמה שנים טובות יחד ונגמר, קורה... אתה בטח תמצא מישהו הרבה לפני, בחור יפה ונחמד כמוך..." חייכתי אליו חיוך עידוד מזויף.

"אם אני כזה יפה ונחמד למה אתה זורק אותי?" שאל רוני במרירות, ונשך את שפתו התחתונה, מתאפק לא ליבב.

"אני לא זורק אותך." הכחשתי בזריזות של כייס, "אתה מוזמן להישאר ולגור פה כמה שתרצה."

"אבל מה זה שווה אם אתה לא אוהב אותי יותר?"

"אני כן אוהב אותך, רק ש..."

"רק שאתה לא רוצה שאני אגע בך יותר."

"רוני אני..." מה אפשר לעשות חוץ מלבקש סליחה ולקוות שהוא יבין? "נו, מה אתה בוכה? בחייך, מה יש לך לבכות בגלל אחד כמוני? הרי אתה יודע שאנחנו בכלל לא מתאימים, ובזמן האחרון בכלל... סך הכל אני עושה לך טובה." 

"טובה, באמת? אולי אני אמור להגיד לך תודה?"

"אולי לא עכשיו, אבל תראה שבעוד כמה חודשים, אחרי שתבין שצדקתי..."

"לא צדקת!" הוא צועק, ועכשיו הוא כבר בוכה באמת, ומתוך הרגל אני אוסף אותו אלי, ומניח לו לבכות על כתפי, ושנינו מרגישים חרא, אבל הוא כנראה יותר.

"אבל למה?" הוא שואל, אומלל, "מה קרה? מה עשיתי?" 

"לא עשית כלום, זה לא אתה, זה אני."

הוא מתרגז ובצדק, ומנסה לבעוט בי מרוב תסכול. אני מתחמק ומנסה לעצור אותו, אנחנו מתגוששים, ונופלים על הספה, ואני מנסה להשאיר אותו שם ולחמוק, אבל הוא הולך אחרי לחדר השינה, ומתעקש התעקשות מרגיזה ונוגעת ללב לדעת למה?

בסוף אני נשבר ומספר לו על החיבוק של נועם וגלעד שביט, ועל התובנה שנחתה עלי בגלל ההערה שלו.

"אני אפילו לא זוכר שאמרתי את זה." הוא מתמרמר.

"אמרת, תאמין לי שאמרת."

"נניח, אבל תמיד היינו שונים, השלמנו אחד את השני, זה מה שאמרת תמיד, אז מה יום מיומיים?" הוא מקשה.

מה אפשר לעשות חוץ מלבקש סליחה ולקוות שהוא יבין? "לא יודע רוני."

"זה סתם מצב רוח שיעבור לך." הוא מנסה להכחיש הכל.

"גם אני חשבתי ככה, חיכיתי שיעבור, אבל לא עבר, אני באמת מצטער."

"זה בגלל בוריס, הוא רוצה שתחזור אליו? למה לא נפגשתם אתמול?"

"כי הוא לא רצה, והוא ממש לא רוצה שאני אחזור אליו, לדעתי הוא קצת בדיכאון, הוא בקושי מוכן לדבר איתי בטלפון."

"למה?"

"אין לי מושג, עוברים עליו כל מיני דברים."

"וגם עליך, ובגלל זה גם עלי." הוא מעיר, וקולו אובד העצות מעורר בי רגשות אשם ודאגה.

"אתה לא צריך להילחץ כל כך, מה כבר קרה? הרי בין כה וכה בקושי היית בבית בזמן האחרון, ואתה נורא עסוק בעבודה ועם ההורים שלך, למה אתה לוקח את זה קשה כל כך?"

"כי אני אוהב אותך, טיפש אחד, כי אתה האחד והיחיד שלי, ותמיד חשבתי..." הוא בוכה שוב, בכי מפחיד, רצוף אנקות כאב שקורעות את ליבי, מבקש סליחה שלא הקדיש לי זמן לאחרונה, מבטיח שהוא ישתנה, ולא מניח לי לנחם אותו.

"אל תבכה בבקשה, אני ממש לא שווה את זה." אני מתחנן, קרוב בעצמי לדמעות, נשבע לו שהוא לא צריך להשתנות בשבילי, ואני לא רוצה להיפרד ממנו בגלל שהוא היה עסוק לאחרונה, ומגיש לו חבילה של ממחטות נייר.

"תודה." הוא אומר, מנסה לשמור על כבודו אפילו עכשיו, אוסף שמיכה ואת הכרית שלו, מאחל לי לילה טוב במין הדרת כבוד נוגעת ללב ששוברת את ליבי, ומסתלק לחדר האורחים.

"רוני," אני רודף אחריו, "תקפא מקור עם השמיכה הדקה הזו, וחכה, אין שם סדין. נו, בחייך, זה פשוט טיפשי לישון שם לבד, עוד לא תיקנתי את התריס והלילה ירד גשם, תמות מקור, בוא תישן איתי, אל תהיה ילד כזה." אני כורך יד על כתפיו, ומוביל אותו חזרה למיטה, מדבר יותר מידי, כמו תמיד כשאני עצבני, ומנסה לשכנע אותו שהכל לטובה, ובין כה וכה הזוגיות שלנו התרופפה מאוד מאז שנמרוד נולד והוא עבר לתפקיד חדש ותובעני, ובכלל...

"שתוק כבר מנחם, זה פשוט לא נכון, לפחות תסתום ותפסיק לשקר. אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך, תמיד הייתי חולה עליך, גם כשעשיתי שטויות ופגעתי בך לפעמים תמיד אהבתי רק אותך, וחשבתי שגם אתה..."

"גם אני, אתה יודע שגם אני, אבל אפילו אהבה, כמו כל דבר אחר, פשוט נגמרת לפעמים. במקרה זה קרה אצלי קודם, אבל באותה מידה זה היה עלול לקרות אצלך."

"ואתה בטח לא היית עושה לי סצנות כאלה ובוכה, זה רק אני, הפרענק הדביל... למה התאהבתי דווקא בחרא אשכנזי כמוך? אני שונא אותך!" הוא מתלקח פתאום בחמת זעם, מסתובב אלי, מסיר מעליו את השמיכה שהתעטף בה קודם ומסתער עלי בפראות.

אנחנו נאבקים זה בזה, הכעס והלהט שלו מדליקים גם אותי. מעט הבגדים שעלינו נושרים, האיפוק האשכנזי המהולל שלי לא עומד בפני סערת הרגשות שלו. יותר מידי זמן לא היה לי סקס, ואחרי כל השנים בהם הייתי רגיל לגופו ולמגעו... הגוף שלי מגיב אליו כמו תמיד, אבל ברגע האחרון הוא נסוג ממני למרות שברור לשנינו שגם הוא רוצה בדיוק כמוני, ומתגלגל שוב בשמיכה. "עזוב אותי, אל תיגע בי, לא רוצה."

"מה לא רוצה? אבל עומד לך."

"אז מה? כמו שעומד ככה ירד, אני לא הולך לפי הזין שלי."

זה חדש, "אז לפי מה אתה הולך?"

"לפי הלב."

"הלב, ממתי?"

"מרגע שזרקת אותי, לילה טוב מנחם."

איזה כושי מניאק. "לילה טוב אהרון."

"אני מצטער שאכזבתי אותך."

"אתה לא מצטער, אבל בסדר, זכותך."

"אני כן מצטער, ואם לא הייתי אוהב אותך באמת לא היה לי אכפת, אבל דווקא בגלל שאני..." ושוב הוא בוכה, ואני מושך אותו אלי, עוטף את שנינו בשמיכה הזוגית הגדולה שלנו, מתנצל שוב, מחבק אותו, מרגיע ומלטף, וסוף סוף נהיה שקט ואנחנו נרדמים כמו שני ילדים עייפים. 

****

זה לא הייתה אשמתי ולא אשמתו, בהסכמה הדדית אילמת שנינו התרחקנו משיחה על מה שבאמת העיק והציק, מניחים ללהבות להתקרר, לא מעיזים לתפוס את השור בקרניו, להכות בברזל בעודו חם, או בפשטות - להחליט עתיד יחסינו לאן?

במשך זמן מה שמרנו על שביתת נשק זהירה. הוא המשיך לגור איתי, לכאורה בחדר האורחים, אבל בעצם ישן איתי כל פעם שהיה בבית, בערך שלוש פעמים בשבוע. גם סקס היה, חטוף, מנומנם, ביתי ורגוע, אבל היה, והיו גם חיבוקים והתכרבלות יחד, ושיחות מגששות על כלום, ועל הכל, וכל הזמן הרגשתי שאנחנו מהלכים על הסף, פוסעים סביב סביב, ומבוהלים מההשלכות על העתיד לא ניגשים לעיקר.

אני מניח שהוא התייעץ עם ידידותיו הרבות מספור ושאל אותן מה לעשות, לי אין ידידות ולכן פניתי אל בוריס. הפעם הוא אכזב אותי, הקשיב לי בחוסר סבלנות, שומע מה אני אמרתי, ומה הוא ענה, ובמקום להביע דעה שתק, פזור נפש.

רק אחרי שדחקתי בו להגיד משהו הוא אמר בקוצר רוח שאני מבלבל לו את המוח כבר שנים באותו נושא, ונמאס לו, ומה זה משנה בכלל?

"תהיה עם כושי או תהיה עם אחר, מה אכפת לי? בסופו של דבר כולם אותו דבר, כל החתולים שחורים בחושך, וכל הגברים מעצבנים אחרי כמה שנים, ובסוף כולנו מתים, אז למי אכפת?"

"בוריס, מה עובר עליך?" נדהמתי.

"אני זקן ועייף ונמאס לי, זה מה שעובר עלי, וחוץ מזה שכבר לא עומד לי הרופא אמר שאני צריך לעקור כמה שיניים ולשים תותבות, וזה יקר וכואב, אז תפסיק להציק לי עם הבעיות המטופשות שלך."

"בסדר, אני אפסיק." הבטחתי, מלא חרטה, "אבל למה תותבות? יש כיום שיטות יותר מודרניות, מה עם השתלת שיניים?"

"אי אפשר, חוץ מזה שהשתלת שיניים זה עסק נורא יקר יש לי סוכר גבוה מידי, ונסיגת חניכיים. בשבילי רק תותבות." נאנח בוריס, וביקש, קצת יותר בעדינות, שאלך בבקשה כי אין לו מצב רוח לדבר, "עזוב, גברים ורומנטיקה זה שטויות, הכי חשוב זה לשמור על השיניים בריאות." היו מילות הפרידה שלו.

מדוכדך מאוד הלכתי לסולי וסיפרתי לו על הצרות שלי. כצפוי הדעה שלו הייתה שונה לגמרי מזו של בוריס. "על מה אתה מדבר? כושי לא השתנה פתאום, וגם אתה לא, הכל נשאר אצלכם אותו דבר חוץ מדבר אחד, דני כבר לא גר אתכם." הכריז בסמכותיות.

"בטח שהוא גר אצלנו, כל פעם שהוא חוזר מהצבא הוא בא אלינו."

"כן, אבל הוא בא רק פעם בשבועיים וגם זה רק לסוף שבוע, הוא כבר עם רגל אחת בחוץ, ואחרי הצבא הוא יעזוב לגמרי. הילד גדל, הוא כבר מבוגר, הבעיה היא שאין לכם עם מה להתעסק יותר חוץ מאשר לריב זה עם זה."

"אז מה אתה מציע, שאני אלך לגור עם אורה ואטפל יחד איתה בנמרוד, או שאני אכניס את רוני להיריון?" התבדחתי.

סולי צחק ושאל מה שלום נמרוד.

"נהדר, הוא כבר זוחל ויצאו לו שיניים, אני כבר לא יכול לחכות עד שהוא יתחיל ללכת ולדבר, וגם אורה ממש בסדר, מצאה עבודה סוף סוף, וגרה עם החברה שלה שממש אוהבת את הילד. בהתחלה היא קצת הדאיגה אותי, חשבתי שהיא מעופפת כזו, אבל עם הזמן היא נרגעה, ועכשיו אני מאוד מרוצה מהטיפול שלה בנמרוד, אנחנו משתפים פעולה בצורה נהדרת וכולם מרוויחים. אני באמת לא יודע למה, אבל משום מה עם נשים הכל פשוט ורגוע יותר, אין מאבקי אגו ואין מריבות חסרות טעם."

"נכון." הסכים סולי, ונאנח.

"מה קורה עם גבי?"

הוא משך בכתפיו, "יהיה טוב." אמר, מנסה לזייף אופטימיות.

"אז מה אתה חושב שאני צריך לעשות עם רוני?" חזרתי לענייני.

"לא יודע חמי, אתם המון זמן יחד, אתה באמת כבר לא אוהב אותו יותר?"

"אני לא בטוח, מצד אחד בטח שאני אוהב אותו, עברנו כל כך הרבה יחד, ומצד שני הוא כל כך מעצבן אותי לפעמים... אני באמת לא יודע, והכי מעצבן שאני מרגיש שגם הוא מתלבט ולא יודע מה לעשות. לפעמים נדמה לי שהוא נורא אוהב אותי, ולפעמים אני מרגיש שהוא נשאר איתי סתם, כי אין לו משהו יותר טוב לעשות, לא בגלל שהוא אוהב אותי באמת."

"נו, טוב, זה ברור, שניכם השקעתם המון זמן ורגשות אחד בשני, ולכן קשה לכם לוותר ולהיפרד." חיווה סולי את דעתו.

"אתה חושב שבגלל זה אנחנו עדיין יחד?" התאכזבתי, "כאילו... אנחנו ממשיכים להיות זוג כדי לא להפסיד את ההשקעה שעשינו זה בזה? זה נשמע מאוד קר, יחסים זה לא עסק סולי."

"למה לא?" השיב סולי, "בטח שכן, לא שמעת על בנק הרגש?" התווכח, ואז גבי התקשר, והתאומים התפרצו פנימה, והוא שכח ממני.

חזרתי הביתה מהרהר בבוריס ובבנק הרגש, ובדיוק כשהגעתי למסקנה שיש לבוריס משיכת יתר רצינית בחשבון בנק הרגש שלו, ולכן הוא ממורמר כזה גיליתי את רוני יושב על הרצפה, משחק עם גור כלב קטן ושחור שהיה בחלקו לברדור ובחלקו... לא יודע. אולי רועה גרמני?

"מה זה?" נדהמתי, "מה הדבר הזה?"

"זו גורית." השיב רוני, "היא בת חודש, קיבלתי אותה במתנה, נכון שהיא חמודה?" הגיש לי את הכלבה שהייתה בגודל של חתול קטן, ומתוקה כמו צעצוע פרווה.

"חמודה מאוד." הסכמתי, והתיישבתי ליד הגורית הקטנה והנמרצת שנשכה בהתלהבות את שרוכי נעלי, ונבחה נביחות תינוקיות משעשעות, אכלה לחם טבול בחלב, עשתה פיפי על הרצפה, ולבסוף ישבה לנוח על נעלי הבית שלי.

"היא ממש חמודה רוני, אבל מה אתה מתכוון לעשות איתה?" 

הוא הביט בי במבט מפציר, "מאז שחץ הלך לאיבוד חסר לי כאן כלב. נורא בא לי לגדל אותה."

"מה, פה? אבל היא ממש קטנה רוני, היא כמו תינוקת, אתה לא יכול סתם לשים אותה בחצר, כמעט חורף והמלונה של חץ גדולה מידי ולא חמה מספיק לגורה כזאת קטנה, וחוץ מזה צריך לעשות לה חיסונים, ואחר כך לעקר אותה. בחודשים הראשונים היא תצטרך לגור בבית, ועד שנלמד אותה לעשות את הצרכים בחוץ... רק בקיץ אפשר יהיה לשים אותה במלונה, ותראה, צריך לשים לה ספרי נגד פשפשים, ואוף... תראה מה היא עשתה?" אספתי את הגללים הזעירים של הכלבה בנייר טואלט וניגבתי את הרצפה בעוד היא תוקפת במרץ את גרבי, נושכת אותם בשמחה בשיניה הזעירות והחדות, מתעלמת מכך שכפות רגלי נמצאות בתוכן.

"זה רק עניין של כמה חודשים, היא תגדל מהר, תראה איזה מתוקה." התמוגג רוני למראה תעלוליה, "היא תהיה כלבה ממש נהדרת." ניבא.

"כן, יכול להיות, אבל מה יהיה עד שהיא תגדל, מי יטפל בה רוני?"

"אנחנו." השיב רוני בביטחון, "אני ואתה."

"אתה? אתה בקושי בבית, ואני צריך ללכת לעבודה אחרי הצהרים, אי אפשר להשאיר אותה לבד בבית, וגם בחצר אי אפשר, תראה איזה קטנה היא."

"אני יודע, אבל היא תגדל."

"ועד שהיא תגדל?"

"אני אבוא יותר הביתה ונתחלק בטיפול בה, בסדר?"

"אני לא יודע." הזעפתי פנים, אבל הגורית הייתה כל כך מתוקה ושובבה... לא יכולתי לא לחייך כשהבטתי בה, מדלגת לפה ולשם, כולה שמחת חיים ותמימות, ורוני הרגיש בזה וסחט ממני הבטחה שנגדל אותה יחד.

"ומה יהיה אחרי שניפרד? מי ייקח אותה?"

הוא משך בכתפיו ואמר שאין לו מושג, ולמה שניפרד בכלל?

"כי... חשבתי שזה מה שאתה רוצה."

"לא נכון, זה אתה שרוצה, אתה עדיין רוצה?"

"לא יודע, אין לי מושג מה אני רוצה, ולך?"

"נעבור את הגשר כשנגיע אליו." קצרה רוחו של רוני, "יאללה, בוא נכין משהו לאכול, בא לך חביתה?"

אכלנו חביתה בעוד הכלבלבונת משתעשעת לרגלינו, ופתאום דני התקשר לבשר שהוא מגיע לרגילה ביום ראשון, והתלהב לשמוע שיש לנו כלבה חדשה וקטנה, וביקש שנשלח לו לפייסבוק תמונות שלה.

 ****

"איזה מין דבר זה לעשות טירונות בצנחנים עם פייסבוק?" רטנתי, אבל רוני אמר לי להפסיק להיות שמרן קשיש, הגיע הזמן שאבין שאנחנו כבר במאה העשרים ואחת בישר לי, וצילם חיש את הכלבונת, שנרדמה סוף סוף על כרית ישנה שנידבתי לה, כדי לשלוח לדני תמונה.

אחר כך פינינו לה קופסת קרטון שתשמש לה מלונה זמנית, והלכנו לישון, מרוצים.

באמצע הלילה היא התעוררה, שיחקה קצת ושוב טינפה את הרצפה, אכלה ולעסה גרביים, ויללה, ולבסוף נרדמה שוב על מגבת שפרשתי בשבילה על המיטה. מזל שבשבת אפשר לישון עד מאוחר.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...