אבא ותינוק
אבא ותינוק. צילום: Lies Thru a Lens, Flickr.

 >  >  > 

המבוגר האחראי - פרק כא'

עייפות החומר

ידעתם שצנחנים לובשים ירכית? בחיים לא ראיתי דבר מטופש כזה, דני דווקא נראה טוב בירכית המגוחכת הזו אבל בכל זאת, ירכית?

חוץ מזה הכל בצה"ל נשאר אותו דבר. חוקים מטופשים ומשמעת דבילית מפקדים שצועקים פקודות לא הגיוניות ומטרטרים אותך בגלל הבלים והשפצורים הלא נגמרים הללו...

תשפצר לי את הדיסקית הוא מבקש ומספר לי סיפורים מוכרים לעייפה על מטווחים וריצות, שכיבות סמיכה וזמן מינימלי שצריך לעשות בו מסלול שרק המחשבה עליו כיום מעייפת אותי. דני נהנה מכל רגע, משתלב נפלא באווירה הצבאית מאצ'ואיסטית הזו וכבר הספיק לריב עם מישהו שדחף אותו בתור לאוכל, לעבור טרטור בגלל התחצפות ולהסתבך עם המטווח בגלל שהוא שמאלי.

יכול להיות שגם אני השקעתי פעם זמן רב כל כך בשטויות המעייפות הללו?

לשמחתי הוא חזר בלי יבלות ושלפוחיות על הרגלים, אין לו עדיין שפשפות והמוראל שלו גבוה. הוא חזר עייף מאוד, אכל  קערה שלמה של ספגטי עם גבנ"ץ, שפע מידע משובץ בראשי תיבות צבאיים מוכרים למחצה ונרדם, הלום עייפות, כדי לקום אחרי כמה שעות ולצאת לבלות, ולהחליף סיפורי חיילים טריים עם חברים מבית הספר שגם הם הפכו פתאום לחיילים.

החיילים כיום הם בדיוק כמו החיילים לפני עשר, עשרים ושלושים שנה, אבל כיום הם יכולים לקנות קולה וממתקים מאוטומטים בכרטיס אשראי, ולהעלות תמונות לפייסבוק ישר מאייפון שלהם עוד לפני ששבו הביתה.

בסוף החודש יהיה יום הורים והבטחתי שאבוא למרות ממש אין לי כוח וחשק להיסחב עד באר שבע, אבל לילד זה חשוב אז נעשה מאמץ ואחר כך תהיה השבעה וגם אליה בטח אלך, ואחר כך הם יתפסו קו ויהיו המון שמירות מתישות, אני תוה איך דני ההיפר אקטיבי יעמוד בשעמום הזה.

רק שיצא מהתקופה הזו בשלום ולא יאלץ לעבוד איזה מלחמונת בדרך. 

****

הקטע עם אימרי נמשך פחות מחודש. אחרי ראש השנה שבילינו יחד עם נמרוד כי אורה הייתה חייבת להתאוורר קצת אצל החברה הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר ומיד ידעתי שזה נגמר ונתקפתי בחילה ועייפות. "לא צריך אימרי, זה בסדר, אני מבין גם בלי דיבורים."

אימרי נאנח, "הייתי שמח אם נוכל להישאר חברים כי אני מאוד מחבב אותך חמי, אבל..."

"אני מבין."

"אתה בדיוק מה שאני רוצה בבן זוג, אבל בכל זאת, עשר שנים הבדל... ויש גם את הילד, ואת העסק הזה עם המצב הרפואי שלך... זה... אני מאוד מצטער."

"אני מבין, לא נורא, אל תיקח ללב."

"אבל זה כן נורא, ואני כן לוקח ללב, הלוואי וכל הדברים האלה לא היו משנים אבל הם כן."

אני מהנהן ומקווה שהוא ילך כבר, אבל הוא ממשיך לחפור, "הבעיה היא שאנחנו נמצאים במקומות אחרים בחיים, אתה ממש הטעם שלי, ובכלל לא מפריע לי שאתה נשא, וגם הילד מקסים, אבל אני עוד חייל, ואחרי השחרור אני רוצה לטייל וללמוד ואתה... בקיצור, זה פשוט לא ילך."

"אתה  צודק לגמרי אימרי, לא הייתי יכול להגיד את זה יותר טוב." החמאתי לו וקמתי בתקווה שגם הוא יקום ויסתלק כבר לכל הרוחות, ילך למקום שלו בחיים שהוא כנראה לא המקום שלי, ואף פעם לא יהיה.

"אתה לא חייב להתנהג בצורה כל כך בוגרת לעזאזל!" הוא מתפרץ וקם סוף סוף, "אתה אמור להגיד שאלו בעיות לא חשובות, וההבדל ביני לבינך לא כזה גדול, ואם יש אהבה אז..."

"אהבה? אל תגזים, יש סקס טוב, והתחלה של חברות, אבל אהבה? לא הייתי נסחף עד כדי כך."

"אתה לא חייב להיות נבזה כזה." מתמלאות עיניו היפות של אימרי דמעות.

"אני כן חייב אימרי, אחרת אני לא אחזיק מעמד, ואני חייב להחזיק מעמד כי יש לי תינוק שצריך לטפל בו, ויש את האימא של התינוק שעוד לא התאפסה על עצמה ואין לה אף אחד חוץ ממני, ויש גם עבודה ומשפחה ואת דני... חשבתי שיש גם אותך, אבל טעיתי, באמת חבל, אבל לא נורא, אני אחזיק מעמד ואני מבטיח לך שגם אתה."

משום מה ההערה הזו עצבנה אותו מאוד, "רוני צדק." הוא אמר, ופתח את הדלת, "אתה באמת חתיכת פולנייה מעצבנת, אני לא מתפלא שהוא עזב אותך." הודיע לי בקרירות מקפיאה, ויצא בדפיקת דלת.

לא היה לי זמן להרהר במשפט המריר האחרון שהוא הטיח בי כי הטלפון צלצל פתאום ובוריס היה על הקו, חוקר מה שלומי, ומה נשמע, ולמה לא רואים אותי? ומה התוכניות שלי ליום כיפור?

"הייתי עסוק קצת עם... עם מישהו. לא משנה, הוא הלך, וביום כיפור אני סתם אשב לי בבית ואהנה מהשקט, כמו תמיד."

"דני יהיה?"

"נכון לעכשיו הוא הודיע לי שכן, אבל הוא עושה טירונות, אז לך תדע."

"ורוני."

"אין לי מושג." אני עונה ביובש, וגל של עצב נוראי אופף אותי יחד עם הזיכרונות מכל ימי כיפור שעברנו יחד ולחוד.

מעניין לדעת איפה הוא יהיה השנה ועם מי? "תגיד בוריס, אתה חושב שאני נורא פולנייה?"

"בטח, וזה מה שאנחנו אוהבים בך כל כך." צוחק בוריס.

אותי זה לא מצחיק, אבל אני לא מניח לו להרגיש בזה, לא מרשה אפילו לעצמי להרגיש נעלב ופגוע בגלל הפרידה מאימרי. אין לי כוח לזה, ואין בזה טעם, צריך להמשיך הלאה אני מחליט והולך לעבודה. יש לי עוזר חדש, בחור ממש נחמד בשם חמודי, ערבי בדואי מהכפר הסמוך. בחור צעיר, שחום ויפה תואר, מלא מרץ ושמחת חיים. הוא עוזר לי בחריצות וברצון, ותמיד צוחק ומתבדח, ומדבר על מסיבות ובילויים, גורם לי להרגיש זקן ועייף מאוד.

יום אחר כך רוני מתקשר ושואל מה התוכניות שלי ליום כיפור.

"זה יום כיפור רוני, איזה תכניות יכולות להיות לי? לרקוד אני בטח לא אלך."

"מצחיק מאוד, תגיד, יש מצב שאני אהיה אצלך בכיפור?"

"למה לא? בכיף. זכותך לבוא מתי שתרצה, הרי אתה עדיין משלם שכר דירה למרות שאתה כמעט לא נמצא פה יותר. אפשר לדעת איפה אתה מבלה בזמן האחרון?"

"פה ושם." עונה רוני בקול עצוב ששורט לי בלב.

"בחור או בחורה?" אני חוקר.

"אל תהיה דביל. אני עובד או נמצא אצל ההורים, אתה זה שישר הלך ומצא לו חבר חדש." הוא עונה ברוגז.

"האמת שהוא מצא אותי, וחוץ מזה, הוא כבר לא. תגיד, אתה זה שהשמצת אותי שאני פולנייה?"

"אה... אני... יכול להיות שאמרתי משהו בסגנון כשהייתי קצת מסטול, או שיכור, לא זוכר, למה אתה שואל? אתם באמת כבר לא? בטוח?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות רוני, אין לי כוח לזה."

"אתה כועס עלי? הוא עזב בגלל משהו שאמרתי?"

"לא חמוד, הוא עזב בגלל שהוא ילד צעיר שכל החיים לפניו, ואני קשיש חולה עם ילד."

"איזה שטויות חמי, אתה כזה פולנייה מרת נפש לפעמים שבאמת..."

"אני יודע, אני יודע, אין לי כוח לזה עכשיו, באימא שלך כושי, תעזוב אותי."

"בסדר, אני עוזב, יאללה ביי." 

הוא סוגר וחצי שעה אחר כך הוא אצלי, חרמן ומתלהב, ולא מוכן לקבל לא, וגם זה ששוב יש לי את הווירוס המסריח הזה שעושה לי סחרחורת ובחילה לא עוזר.

"אתה לא צריך לעשות כלום, רק לשכב בשקט." הוא מבטיח, משכיב אותי במיטה, מביא לי תה עם דבש, נשכב לידי, מלטף ומחבק, מנשק ומתחנף, מתעקש לרסק ולהמיס את השכבה הקרירה שהתעטפתי בה מאז שנפרדנו.

אחרי שאני גומר בין פלחי ישבנו המתוקים אני נשבר ומתחיל לילל, והוא מחבק אותי, מופתע, ושואל מה קרה.

"לא יודע, לא טוב לי ונורא התגעגעתי אליך, אל תשים לב, זה סתם, זה בגלל הסתיו או משהו... אני תמיד קצת סמרטוטי בעונה הזו, עוד מעט זה יעבור לי."

"בטוח, אולי לא?"

"רוני די, החלטנו שנגמר, לא?"

"אתה החלטת, לא אני." הוא משיב בכעס פתאומי שמפתיע אותי.

"איזה שקרן, זה היה הרעיון שלך, ואני פשוט זרמתי."

"זרמת? טמבל אחד! ממתי אתה זורם איתי? התפקיד שלך זה לא לזרום, לא איתי ולא עם אף אחד אחר, בטח לא עם אימרי, השרמוטה הזה!"

"מה שרמוטה? אתה הבאת אותו."

"כי אז עוד לא ידעתי איזה שרמוטה הוא!" הוא מכריז וחלקלק ונמרץ הוא מסתער עלי, מתעלם מתחנוניי שיש לי סחרחורת ואני עייף ומותש, ודי עם זה, וגורר אותי למקלחת לעוד סיבוב, ורק אחר כך מניח לי לישון, צמוד אליו כמו פעם.

למחרת אנחנו שותים יחד קפה, כמו בימים הטובים של פעם, מחייכים זה אל זה בפייסנות, ומחליטים לזרום ולא להחליט עד שנעבור את הימים שבין כסה לעשור.

בחמש בבוקר יום ראשון אני מוצא את עצמי מכין לדני קפה ולחמנייה עם גבנ"ץ, וכמו תמיד מתווכח איתו על מעיל ועל ריטלין. הפעם זה מעיל צבאי והוא לא הולך לבית ספר אלא לקורס בצריפין, אבל זה עדיין אותו דני ששונא מעילים ואני עדיין אותו אשכנזי לחוץ.

****

הילד כבר בן תשע עשרה, אבל אני מודאג בגללו ורוצה שהוא ייקח את המעיל כדי שלא יהיה לו קר בשמירות, וכרגיל עוזר לו להתארגן - מקפל לו את שק השינה כדי שיכנס לתוך הקיטבג, ובודק שהוא לא שכח שום דבר. דני הולך לקורס ואני רואה שהוא מודאג בגללו וצר לי שהפעם אני לא יכול לעזור לו כמו שעזרתי בבית ספר. זה צבא ולכן אני לא יכול לדבר עם המורה, להסביר למה קשה לו ולבקש שיבינו אותו, לא יכול לסכם עבורו, ולהסביר לו את החומר כי הוא כבר לא ילד, הוא חייל ויש דברים שאני כבר לא יכול לעשות עבורו.

לפחות כיום הוא כבר קם לבד בלי שאמשוך אותו מהמיטה ומתגלח בקפדנות לא אופיינית לו, אבל מתקשה לקפל את המדים שכיבסתי לו, ואם לא הייתי זוכר אותם הוא היה שוכח את הכפכפים. האלמנט של הנשק נתקע לו, אבל כשאני מציע עזרה הוא מסרב ברוגז כי מה אני מבין בנשק? הוא עשה טירונות והוא יודע, ואני כבר קשיש ולא מבין כלום.

אורה מאכילה את נמרוד, ומחייכת בסלחנות מהצד למראה הוויכוח הגברי הזה, ונפרדת מהחייל שלנו לשלום בנשיקה.

אחר כך אני מסיע את הילד למרכזית המפרץ כדי שיתפוס את הרכבת לתל אביב. כרגיל אנחנו מגיעים מוקדם מידי, אבל זה בסדר מרגיע אותי הילד, הוא פוגש בתחנה ידידה שתיסע איתו ותארח לו לחברה בדרך.

"לפחות יהיו בנות בצריפין." אומר דני בשמחה, וגם אני שמח, נותן לו חיבוק גדול ומבקש שיתקשר כשהוא יכול, ושלא יעשה שטויות, ולא יסתבך, וחוזר הביתה כדי לטפל בקטן כי אימא שלו שוב נוסעת לטפל בעסקי המחאה המתחדשת.

בחוץ קריר וקצת מטפטף, וצריך לנקות את המרזבים, ולסדר את התאורה בחוץ, בזמן האחרון היא עושה בעיות. הכל כרגיל, חוץ מזה שדני הקטן שלי כבר חייל גבוה וחזק עם נשק וקיטבג ואפוד כבד, ועדיין הוא מודאג מהלימודים, וחושש שלא יבין ולא יצליח לסכם, ואני לא יכול לעזור לו יותר... הלוואי ונמרוד שעסוק עכשיו בעיקר בשיניי החלב שלו שמתחילות לבצבץ לא יאלץ לקום בעוד שמונה עשרה שנה מוקדם בבוקר ולמהר לבסיס עם נשק ומדים, סוחב קיטבג כבד על שכמו. אני יודע שאין סיכוי גדול לזה, אבל מותר לקוות, לא? 

****

למחרת היה לי יום נוראי, אחד מאותם ימים ששום דבר לא הולך בהם בסדר. הבוילר התחיל לקצר וכשניסיתי לתקן אותו נשבר שם איזה בורג ולא הצלחתי להוציא את הפנלג'... טוב, זה בוילר ממש עתיק וחלוד.

אין ברירה, למרבה הצער צריך לקנות חדש. דיברתי עם כאמל האינסטלאטור והזמנתי בוילר חדש, הוא הבטיח להביא אותו מיד אחרי שיפסיק לרדת גשם כי אי אפשר לטפס על גג רעפים בגשם, מסוכן מידי.

נאלצתי להסכים איתו למרות שפירוש הדבר היה שעד שלא יפסיק הגשם לא יהיו לנו מים חמים. ידעתי שעדיף שלא הייתי קם היום מהמיטה. עוד לא הספקתי להתאושש מהבשורה הזו ורוני חזר הביתה אומלל אחרי עקירת שן, סירב לקחת כדור והתלונן ללא הרף שכואב לו ויש לו חום (לא היה לו) והוא מרגיש נורא. כרגיל הוא סירב לקחת כדור אקמול ורק ילל והציק והתבכיין, רק אחרי שכבר כמעט איבדתי את הסבלנות הוא נכנע, לקח כדור ונרדם סוף סוף.

ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לבוריס לאחל לו יום הולדת שמח ולשאול מתי אפשר לבקר אצלו, לתת לו ולקבל ממנו את המתנה שאנחנו נותנים זה לזה כל יום הולדת. 

במקום להגיד תודה הוא ענה לי בקול קודר שאין שום דבר שמח ביום הולדת שחוגגים אחרי גיל חמישים ושאשכח ממתנות.

"אבל בוריס..."

"אני לא רוצה להתווכח אתך יותר מנחם." אמר לי בוריס בתקיפות מבהילה, "ואני גם לא רוצה לדבר על זה." הוסיף ליתר ביטחון.

"על מה?" התפלאתי.

בוריס נאנח, קילל בינו לבין עצמו, ואחר כך הבטיח לשלוח לי הסבר במייל וסגר.

כמה דקות אחר כך נחת במייל שלי ההסבר שלו שגרם גם לי להיאנח. הלוואי ויכולתי להגיד לו שזה שטויות, והוא סתם מדמיין, אבל עובדה שזה לא, מי כמוני יודע, ולמרות שלי זה ממש לא משנה לו זה כן, ואני מכיר אותו מספיק כדי לדעת שזהו, אלא אם כן המדע ימצא איזה תרופת פלא לבעיה הזו אני ובוריס גמרנו לתת זה לזה מתנות יום הולדת בשלישי לכל נובמבר.

****

כמו כל עמישראל ישבנו וצפינו בטלוויזיה בפגישה המרגשת בין גלעד לאביו נועם. התרגשתי מאוד מהחיבוק המאופק בין שניהם (בשנים האחרונות פיתחתי חיבה מיוחדת אל נועם שליט) והתעצבנתי על נתניהו שדחף את הנוכחות המיותרת שלו גם לשם, ובאופן כללי הייתי כחולם למראה גלעד שליט שירד מהפוסטר וחזר באורח פלא הביתה, להוריו ולחייו.

רוני לעומתי העווה את פניו בזלזול, ושאל מה זה החיבוק האשכנזי הזה? ולמה נועם שליט לא שמח שהוא קיבל סוף סוף את הבן שלו בחזרה.

ואז, בבת אחת, כמו דלי מים קרים שנשפך על ראשך ומעיר אותך מתנומה מתוקה, הצליחה ההערה הזאת לגרום לי להתפכח מהקסם שמצאתי עד כה בבן זוגי מזה שבע שנים. מה שמצחיק זה שהוא לא היחיד שאמר משהו בסגנון הזה, ואני יודע שסך הכל הוא לא התכוון להגיד משהו רע, הוא דיבר לפי תומו, אמר את אשר על ליבו  והוא שמח בדיוק כמוני שגלעד שליט חזר הביתה חי, ובדיוק כמוני צר לו שהיינו צריכים לשלם מחיר כה כבד על שובו, ובכל זאת, יחי ההבדל הקטן - במקום בו אני ראיתי איפוק מעורר כבוד הוא ראה קרירות וחוסר יחס, והרצון של משפחת שליט לשמור על הפרטיות שלהם למרות הנסיבות הבלתי אפשריות, רצון שהבנתי והזדהיתי איתו מאוד, עורר בו קוצר רוח ומעט זלזול על האשכנזיות שלהם כמו שהוא כינה את זה.

הוא בחיים לא יבין את הסגנון של האנשים האלה, האיפוק והמינוריות של תגובותיהם, איפוק שנובע מהקוד הגנטי שלהם, המשותף גם לי, לגמרי לא מובן לו. כמו שאני אף פעם לא אצליח להרגיש נוח עם התרבות החמה של הקולולו והשופוני והרעש והצלצולים המזרחית, הוא אף פעם לא ייהנה מהסגנון הקריר והשקט של העדה שלי שמעדיפה לשון המעטה, חצאי רמזים ולחישות על פני צעקות ודראמות.

אני לא אומר שאחד רע והשני טוב, ואני לא יודע מה עדיף, אבל אני כזה והוא אחר, והאהבה שלנו שנמתחה כמיטב יכולתה במשך שבע שנים ארוכות ומתישות נסדקה דווקא ברגע השמח הזה, נכנעה לעייפות החומר, וקרסה. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...