אבא ותינוק
אבא ותינוק. צילום: Lies Thru a Lens, Flickr.

 >  >  > 

המבוגר האחראי - פרק כ'

החיים ממשיכים

אהרון ואני נפגשנו בשנת בסתיו 2004 גידלנו זה את זה, התבגרנו והתפתחנו, בהתחלה יחד ואחר כך, לאט לאט, פנינו כל אחד לדרכו ופתאום, בסוף הקיץ, בלי פיצוצים ורעשים, כמעט מבלי משים, נגמרה לנו הזוגיות.

לא ממש דיברנו על זה אבל אני יודע שגם הוא מרגיש אותו דבר – יום אחד זה פשוט נגמר בקול דממה דקה, בלי להכאיב, כמעט. שנינו מופתעים וטיפה מאוכזבים, לא מבינים איך אחרי כל הבלגנים והמהומות שחוללנו כל השנים הקשר שלנו מת מוות טבעי ורגוע, ממש מיתת נשיקה. זה קרה לפני כשבועיים, בבוקר הלכתי לעשות עבודה אצל מישהו שרצה שאתקין לו מדפים ואתקן איזה ברז אחד או שניים דולף - לאחרונה, חוץ מהעבודה שלי בספריה אני עושה די הרבה עבודות פרטיות מהסוג הזה - חזרתי הביתה בצהרים ומצאתי את דלת חדר האורחים סגורה ורעשים שקשה לטעות בטיבם בוקעים דרכה ובמקום להתרגז ולהתעצבן ולהיפגע רק חייכתי לעצמי בשקט, איחלתי בליבי לו ולמי שלא נמצא שם איתו (הייתי די בטוח שזה היה אימרי ואחר כך התברר שצדקתי) שיבלו יפה, והלכתי לאכול ארוחת צהרים אצל אורה. שיחקתי קצת עם נמרוד ועזרתי לה לעשות לו אמבטיה, ואחר כך הלכתי לעבודה.

חזרתי בערב ומצאתי אותו יושב בסלון מול הטלוויזיה, צופה בלהלה לנד, אטרף פתוח על הלפטופ שלו מצד אחד, סיגריה ובירה מצד שני, והוא יושב באמצע עם הרגלים על השולחן ומדבר באיפון החדש והדקיק שלו בלי להיות מוטרד מהמוזיקה הרועמת ברקע.

הוא לא ציפה שאחזור כל כך מוקדם ולרגע התבלבל מהופעתי הפתאומית, אבל מיד התעשת ודבר ראשון כיבה את הלפטופ ואחר כך את הטלוויזיה, ופתאום השתרר שקט מביך בבית. הוא סיים את השיחה בחיפזון, סגר את האיפון ושאל למה לא הלכתי לבקר אצל נמרוד ואורה אחרי העבודה.

"הייתי אצלם בצהרים, והקטן כבר ישן עכשיו."

"אחלה, אז מה קורה אצלך?"

"שום דבר מיוחד כושי, ואצלך?"

"אני בסדר." אמר אהרון וכיבה את הסיגריה שטרם עישן עד תומה, "סתם, נח קצת ונרגע לפני השינה, איפה היית כל היום?"

"פה ושם, בצהריים דווקא חזרתי הביתה, אבל היית עסוק אז יצאתי בלי להפריע." אני עונה בקלילות, כאילו כלום ואני באמת לא חש שום דבר מיוחד, קצת עצוב אבל ככה זה.

הוא מבין מיד וסומק קל עולה בלחייו, אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה, הוא משפיל מבט ראשון ומחסל בלגימה אחת את שארית הבירה שלו.

"מי זה היה, אמרי?"

הוא מהנהן, נבוך. "הוא רק ילד מתלהב." הוא אומר במעין התנצלות, "ואתה כל כך עסוק בזמן האחרון עם הילד והעבודה..." הוא מוריד את הרגלים מהשולחן ומעלה הבעת חרטה על פניו היפים, "מצטער אם נפגעת." הוא אומר ומתחיל לפנות את הבלגן שעשה.

"זה בסדר, לא נפגעתי." אני משיב בשלווה, עוזר לו לרוקן את המאפרה ולנגב את השולחן ושואל אם הוא רעב.

"לא, אני..." הוא נאנח ומתחיל לרוקן את המדיח בלי שאבקש ממנו קודם – מה שמעיד על סערת נפשו – נראה עצוב ואבוד, אבל אפוף מעין השלמה שקטה, לא נסער ולא מתוח כמו תמיד.

"אז מה חדש חוץ מזה?" הוא מפטיר, מזדקף וסוגר את דלת המדיח.

"לא קורה כלום אהרון, אצלי הכל כרגיל."

הוא תולה בזהירות את המגבת, מסתובב ומביט בי ועיניו מתמלאות לאיטן דמעות. "זה נגמר נכון? לא האמנתי אף פעם שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן."

"גם אני לא, אל תבכה חמוד, זה היה צפוי כבר מזמן, לא נורא, אנחנו תמיד נהיה חברים טובים, נכון?"

"בטח." הוא מחבק אותי ומנשק את לחיי, "לפעמים אני די מגעיל אבל זה לא בכוונה, אני מבקש סליחה מנחם."

"זה בסדר, גם אני... אם פגעתי בך אני מצטער אהרון, הייתי צעיר וטיפש."

הוא צוחק, "אני יותר."

"זה נכון." אני מסכים, ושנינו צוחקים יחד.

"יש לי עוד שלושה חודשים עד שנגמר לי החוזה עם הצבא, אני יכול להמשיך לגור פה עד אז?"

"בטח, בכיף."

"ואיך תסתדר מבחינה כספית אחרי שאני אעזוב?"

"אל תדאג, בזמן האחרון אני עושה המון עבודות מהצד, יצא לי שם של אינסטלאטור מוצלח, ואם זה לא יספיק אני אקח שותף או משהו, אני אהיה בסדר כושי, אל תדאג, החלטת כבר מה תעשה אחרי הצבא?"

"אני אמצא עבודה, אבל קודם אני אקח חופש גדול, בא לי לטייל קצת באירופה, ואולי במזרח הרחוק... ואם אני אספיק אז גם באוסטרליה... שמעתי שיפה שם." עיניו מתערפלות בכמיהה, "חבל שאתה לא יכול לבוא איתי."

"כן, חבל, אבל אתה יודע איך זה... וחוץ מזה יש את נמרוד ויש את עניין הבריאות שלי... האמת היא שאני לא יכול לעמוד בקצב שלך כושי, אף פעם לא יכולתי, אני חושב שזו הייתה עיקר הבעיה שלנו, אתה פשוט מהיר מידי בשביל פולנייה איטית כמוני."

"אבל זה מה שאהבתי אצלך, שהיית שונה ממני כל כך, אני אוהב את היסודיות שלך, אתה משגיח עלי שאני לא אעשה שטויות מרוב שאני פזיז... אני נורא אתגעגע אליך מנחם."

"גם אני אהרון, אבל אני לא הולך לשום מקום, אני תמיד אהיה פה, בסביבה, משגיח עליך ומה שלא תעשה אני תמיד אשאר חבר שלך." ואז אנחנו מתחבקים שוב, והולכים לישון, יחד כמובן, וככה נישן עד שהוא יעזוב, ואחר כך... לא יודע, נראה.

***

מאז שניהלנו את שיחת הפרידה אהרון התהפך עלי, הוא כל הזמן מנסה לריב איתי, למצוא בי חסרונות, ולהעכיר את האווירה בבית. לאחרונה הוא נמצא איתי ממש מעט, כי רוב הזמן הוא עסוק בענייניו, אבל כשהוא כבר נמצא בבית הוא פשוט בלתי נסבל.

לפני כמה ימים פשוט עמדנו וצעקנו זה על זה כמו משוגעים, ועד היום אין לי מושג בדיוק למה. סך הכל שאלתי אותו למה הוא לא לקח מספר טלפון ממישהו שהוא היה צריך לברר אצלו משהו, ולמה הוא לא מסודר ותמיד מאבד כתובות ומספרים? דיברתי בקול רגיל ולא כעסתי או משהו, השמעתי סתם הערה תמימה שהוא שמע ממני פעמים רבות בעבר, אבל הפעם הוא פשוט עף עלי.

"אבל מה קרה? מה כבר אמרתי?" נדהמתי מעוצמת הזעם שלו, וניסיתי, כמו שאני מנסה תמיד בדרכי החנונית, להישאר הגיוני ורגוע נוכח ההתפרצויות שלו, אני באמת לא יודע למה אני עושה את זה, קור רוח והיגיון אף פעם לא עזרו לי בהתמודדויות איתו, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה.

הוא צרח עלי שאני לא אצעק עליו, והוא לא מוכן לדבר איתי יותר בגלל שאני ככה וככה... בקיצור, חטפתי מנה אחת אפיים בגלל מילה אחת לא במקום, והוא התאמץ כמיטב יכולתו לגרום לי להרגיש רע, ולצערי הצליח בגדול.

אותו לילה ישנתי מעט ורע, וגם יום המחרת לא היה טוב יותר - הסתובבנו אחד סביב השני בפנים זעופות, ושתקנו שתיקה גברית מעיקה. בסוף היינו חייבים לדבר על כל מיני סידורים, אבל נשמענו כמו זרים שבמקרה חולקים אותו מרחב, ולא כמו אנשים שישנו יחד כמעט שבע שנים. לי זה כאב, ואני חושב שגם לו. לאט לאט הפשרנו וחזרנו לעצמנו הנינוח והרגיל, אם כי בכל זאת לא הצלחתי להרגיש לגמרי נוח לידו, ונשארתי כל הזמן דרוך קצת וחשדן, ובצדק - היום הוא שוב התפרץ עלי בטענה שאני צועק עליו.

לא צעקתי ואפילו לא נזפתי, סתם ניסיתי להבהיר אי הבנה מטופשת שנבעה מטעות תמימה, אני דיברתי על דבר אחד והוא לא שמע בדיוק מה אמרתי והבין דבר אחר... סתם טעות לא חשובה שכמעט גרמה לעוד פיצוץ מיותר.

"מה קורה לך? למה אתה מתנהג ככה?" ניסיתי להגיע לשורש הבעיה, "אתה נורא עצבני בזמן האחרון." אמרתי לו בעדינות, מסרב להיסחף לעוד מריבה איומה.

הטון הרך שלי עשה את שלו ואהרון הודה שאני צודק, משום מה לאחרונה הכל מרגיז אותו, אין לו מושג למה, אבל הוא לא מצליח לשלוט בעצמו גילה לי, והסתלק לעסקיו.

אורה חושבת שהוא מתנהג ככה כדי להקל על עצמו את הפרידה ממני, "ככה הוא ירגיש יותר טוב אחרי שהוא יעזוב סופית." טענה, "באופן תת מודע הוא פוחד שהוא יתגעגע אליך מאוד, ולכן הוא יוזם מריבות. כאילו שאם תריבו ממש חזק הוא לא יסבול אחרי שלא תהיו יותר יחד."

זה נשמע קצת מוזר, אבל אולי היא צודקת? אין לי מושג בענייני תת הכרה, לדעתי אין לרוני בכלל תת הכרה, אבל אורה משוכנעת שאין דבר כזה, לכל אחד יש תת הכרה שמכוונת אותו בצורה סמויה לעשות ככה או אחרת.

"אתם ברוגז בגללי?" שאל אותי אמרי שלאחרונה מבלה אצלנו יותר מידי זמן.

"אנחנו לא ברוגז." שיקרתי, "זו סתם אי הבנה מטופשת, וחוץ מזה אנחנו כבר לא יחד, מהשבוע שעבר אנחנו רק שותפים לדירה, וגם זה ייגמר בקרוב."

"באמת?" נפקחו עיניו של אמרי לרווחה, "ואני חשבתי שאהרון סתם מדבר..."

"לא, הוא לא, אנחנו יחד כבר שבע שנים, ובזמן האחרון התרחקנו מאוד זה מזה, שנינו הרגשנו שמאז שנמרוד נולד זה כבר לא זה, הזוגיות שלנו מתה, ולפני כמה ימים עשינו את שיחת יחסינו לאן ונפרדנו רשמית, אבל הסכמנו להישאר חברים, ומשום מה זה לא מצליח לנו כל כך."

"אני באמת מצטער." לאט אימרי חרש, והתחיל ללטף לי את היד.

הייתי צריך לשאול אותו בקול תקיף מה הוא עושה, ולהגיד לו להפסיק מיד, אבל כמו תמיד חשבתי על זה רק כשהיה מאוחר מידי. במקום לקטוע את העניין המיותר הזה בעודו באיבו רק זזתי קצת הצידה, גמגמתי שיפסיק, ומשכתי ממנו את היד שלי.

"מה, לא נעים לך?" היתמם אימרי ותלה בי מבט נוגה.

אני מה זה גרוע בקטעים האלה... התחלתי להסביר שהוא צעיר מידי, ושאני נשא ומבוגר ממנו ביותר מעשר שנים, ואני לא חושב שזה רעיון טוב ש...

"חשבתי שאתה רק בן שלושים ושתיים?" קטע אותי אימרי.

"כן, אבל בעוד חודש ומשהו אני כבר אהיה בן שלושים ושלוש, ואתה רק ילד, ואל תשכח שאני גם אבא ו..."

"אני ממש לא ילד, עשיתי שנת שירות לפני הגיוס ובעוד חצי שנה אני משתחרר, אתה יודע שחגגתי כבר יום הולדת עשרים ושלוש?" קטע אותי אימרי שוב, "וזה שאתה אבא זה ממש מגניב בעיני, ואגב, אני ממש שמח שנפרדת מכושי כי לדעתי אתם בכלל לא מתאימים."

"מה שלא הפריע לך לחגוג איתו רק לפני שבוע."

אימרי הסמיק, ואמר שהוא היה קצת מסטול אז, והאקס שלי בחור מאוד סקסי, ובמקרה הם היו חרמנים בדיוק באותו הזמן, אבל לשניהם ברור שזה היה רק סטוץ חסר משמעות.

"אני מבין, ואין לי טענות, זכותך לעשות מה שאתה רוצה אימרי, וזו גם זכותו של רוני שאגב, עשה כל מה שהתחשק לו גם כשלא הייתה לו זכות."

"בגלל זה נפרדתם?"

"לא... אולי, יכול להיות... לא יודע. זה מסובך מאוד, קשה לי להסביר, אולי כשתהיה יותר גדול."

"אתה מוכן להפסיק לדבר איתי כאילו שאני תינוק." נעלב אימרי, "שמתי לב חמי שיש לך נטייה להעליב אנשים בגלל הגיל שלהם, ותדע לך שזה ממש מרגיז."

"אני יודע." אמרתי, חושב על בוריס, וכמה קש אכלתי בגללו. לפחות עכשיו התחלתי להבין אותו, "אתה צודק אימרי, אבל אני פשוט מבוגר מידי לסטוצים, בעיקר עם בחורים כל כך צעירים, ולכן..." ניסיתי לקום, אבל הוא הקדים אותי וקם לפני.

"זה מה שאתה חושב שניסיתי לעשות? שזה מה שיש לי בראש?" שאל בקול פגוע והביט בי במבט מתנשא.

"אהה... אני... כן, האמת שכן."

"אתה יודע חמי, בשביל בן אדם שמשוויץ כל הזמן כמה הוא בוגר וחכם אתה ממש מטומטם." הכריז אימרי, והסתלק בראש זקוף, משאיר אותי משתומם ומושפל,

גם הלילה אני כנראה לא אישן כל כך טוב. 

***

מאז שאורה סיימה את חופשת הלידה והתחילה לעבוד אנחנו חולקים את הטיפול בנמרוד. היא מביאה אותי אלי כל בוקר ויוצאת לעבודה, אני משגיח עליו עד שהיא חוזרת לקחת אותו, בדרך כלל אנחנו אוכלים יחד צהרים ואז אני נפרד מהם והולך לעבוד והיא חוזרת איתו לדירה שלה. יש ימים בהם אני עסוק גם בבקרים, בעיקר כשיש לי עבודה צדדית מסוג זה או אחר, ואז או שאני לוקח את הקטן איתי או שאני מפקיד אותו אצל אימא שלי, ולפעמים, כשאין ברירה, אצל בעלת הבית החביבה שלי, אבל רק לעיתים רחוקות ורק כשאני יודע שאשוב אחרי כשעה.

החלטנו, אורה ואני, שנמרוד צעיר מידי לפעוטון, ומאחר ושנינו עובדים רק משרות חלקיות ומחיר הפעוטונים הוא יקר להחריד וגם מטפלת זה פתרון יקר עדיף שנטפל בו בעצמנו כל זמן שאפשר.

היא עדיין יוצאת עם הבחורה ההיא מירושלים, אבל זה קשר די רופף ולא מחייב, ואני ורוני... קשה לקרוא למה שיש לנו יחד קשר. האמת שהקשר שלי לאורה ולילד הוא הדבר הכי יציב בחיי כיום, היא באה לישון אצלי עם נמרוד לעיתים קרובות, ולפעמים אני הולך לישון אצלה ככה שבין כה וכה אין לי יותר מידי הזדמנויות לפתח זוגיות חדשה ולהפתעתי זה לא מפריע לי כלל, אז אין לי כמעט חיי מין, אז מה? אפשר בהחלט להסתדר בלי, בעיקר כשאתה מטפל בתינוק קטן שעוד לא הפנים שצריך לישון בלילה.

בלילות בהם אני כן זוכה לישון - כל לילה שני פחות או יותר - אני חולם הרבה, בעיקר על פחיסטון המסכן שלי ז"ל. חולם עליו פראי וחופשי, מסתובב בין סבכי הג'ונגל הקטן והפראי שהשתרע בזמנו מתחת לדירה הראשונה שלי. הדירה כבר מזמן נהרסה, והג'ונגל נעקר, ופחיסטון מת, ורק בזיכרוני הוא עדיין מסתובב גאה בגבריותו, שני אשכיו שסירבתי לקצץ מתנודדים מתחת לזנבו הזקוף, שפמו זקור בגאווה, שחור וסקסי כמו רוני...

איכשהו בחלומותיי הם תמיד קשורים זה לזה, יצורים לא מתורבתים, חסרי משמעת או מוסר, אני נכסף להיות כמותם, ויודע שזה רק חלום ושאף פעם לא אצליח. 

לאט לאט אני מגלה לכל מכרי שאני ורוני כבר לא, ולא מופתע שאיש לא לוקח אותי ברצינות. נפרדנו יותר מידי פעמים בעבר וכולם בטוחים שעוד נשוב, אבל בשקט בלב אני יודע שהפעם זה לא יקרה. "אני יודע שאנחנו כל הזמן נפרדים וחוזרים, אבל הפעם זה סופי, מיצינו, זה באמת נגמר." אני מספר לבוריס שנאנח ואומר שעד שלא מתים שום דבר לא נגמר באמת, ושואל מה שלום דני.

"הוא בסדר, מטרטרים אותם כהוגן בטירונות, אבל נדמה לי שהוא די נהנה. הוא לא מתלונן ועושה רושם שהוא מרגיש טוב ומחזיק מעמד יפה, מתקשר אלי מידי פעם לשאול מה נשמע, ולספר מה הוא למד, אני ממש גאה בילד."

"סיפרת לו על רוני?"

"עוד לא, יש לו בעיות חשובות יותר, טוב, אני ממש עייף." אני נפרד מבוריס ונגרר הביתה, מופתע כמה מוקדם החשיך, כנראה שבאמת הגיע הסתיו...

נכנס הביתה ומגלה שם את אימרי, יושב מתוח מול הטלוויזיה, מסתכל על החדשות. "בעלת הבית שלך הכניסה אותי. היא אמרה שעוד מעט תחזור וזה בסדר, מה שלומך חמי?"

"בסדר, עייף טיפה. רוני לא כאן, אני חושב שהוא בבסיס."

"לא, הוא אצל הוריו, באתי לדבר אתך, אם זה בסדר מצידך?"

"איתי? על מה יש לך לדבר איתי אימרי?"

הוא ממולל בעצבנות את שולי מכנסי הדקרון שלו, ואומר שהוא רוצה להתנצל.

"על מה?" אני שואל באדישות, מפהק, מתמתח ומתלונן שגבי כואב.

"על מה שהיה בשבוע שעבר." הוא ממצמץ באי נוחות, ונראה נבוך כל כך עד שרחמי נכמרים עליו.

"זה בסדר אימרי, לא קרה כלום, אם כבר אני זה שחייב לך התנצלות, הייתי גס רוח כלפיך."

"לא נכון, לא היית, אני זה... שיקרתי, אמרתי שאני לא רוצה אבל האמת שרציתי..."

"אני יודע, ולא הייתי צריך להעליב אותך. תפסת אותי ברגע לא טוב, סליחה אימרי."

"מה סליחה? אני זה שצריך לבקש סליחה."

"בסדר," אני מחייך אליו בפייסנות, "נסלח זה לזה ונשכח מה היה, הולך?"

"כן, בכיף, רק ש..." הוא נושך במצוקה שפה תחתונה תפוחה ואדמדמה, ומביט בי בעיני ילד בהירות, כאילו מצפה שאקרא את מחשבותיו.

"מה הבעיה אימרי?"

"אתה, זאת אומרת אני, זאת אומרת... תגיד חמי, אתה ורוני, זה באמת נגמר?"

"אני חושב שכן."

"אתה עוד אוהב אותו?"

"בטח, איך אפשר לא לאהוב אותו? אבל אנחנו רק חברים עכשיו, לא בני זוג."

"אז אתה לבד עכשיו או שיש לך מישהו אחר?"

"מה פתאום לבד? יש לי את הילד ואת אימא שלו, ויש את המשפחה שלי, וכמה חברים ותיקים שמכירים אותי מאז שהייתי צעיר, אני מוקף אנשים כל הזמן."

"כן, אני יודע, אני מתכוון אם יש לך מישהו במקום רוני, בן זוג?"

"לא."

הוא צועד צעד אחד קדימה ונעמד קרוב מידי אלי, "ואתה רוצה?"

"לא יודע, מאז שהילד נולד אני די עסוק." אני מביט בעיניו הפיקחיות שצבען כחול אפור, "להיות אבא זו עבודה קשה." אני מתנצל, ומלטף קלילות את לחיו הרכה והוורודה.

"אבל לא תחליף לזוגיות." עונה אימרי בתבונה, ושותל נשיקה קלילה על פי שאחריה באה מיד עוד אחת, חזקה יותר, וכבר אנחנו צמודים זה לזה, ידיו על מותני, חלציו צמודים לשלי. אני עומד כמו גולם, מרגיש מגושם ונבוך בעוד הוא מתחכך בי, מתנשם, נסער, רועד כנגד גופי.

"אימרי..." אני לוחש, נבוך מבולבל, ופתאום חרמן... עומד לי ואני לא בטוח שבכלל בא לי... כל כך הרבה זמן לא הייתי במצב הזה, ומי זה הבחור הזר הזה שנדבק אלי פתאום? "אימרי תרגיע קצת, לא כל כך מהר, אתה יודע שאני נשא ואני..."

"אתה מדבר יותר מידי." הוא פוסק, הודף אותי בעדינות אל הקיר, נמרח עלי, לוחץ את אברו הזקוף אל בטני, מגשש בידיו מתחת לחולצתי. "אני רוצה אותך נורא." הוא אומר בפשטות, "אתה ממש ממש הטעם שלי ואני רוצה... אפשר?"

"כן, אבל תשמע ילד, אני..."

"יש לי קונדומים, וחוץ מזה לא צריך ישר... אני פשוט רוצה..." הוא הודף אותי לעבר חדר השינה, ואני מניח לו לתפוס פיקוד, חש חסר אונים כנגד המרץ והנחישות החרמנית שלו.

מרגע זה הכל קורה כמו בחלום, הבגדים של שנינו נערמים על הרצפה, מעורבבים זה בזה, ואנחנו ערומים על המיטה, מתגפפים, נוגעים זה בזה, לומדים אחד את השני. פעם עשיתי דברים כאלה בקלות כה רבה, איך הייתי מגיע תוך כמה דקות, כמעט מבלי משים, לאינטימיות גופנית עם זרים ולא מוטרד מזה כלל? יצאתי מההרגל, החלדתי, כל שנות הזוגיות עם רוני שינו אותי לגמרי, ואולי זה הגיל? כיום קשה לי להתקרב ככה לזר, אני מודע מידי לעצמי, לא מצליח לאבד שליטה, להתמסר ליצר. עומד לי ואני חרמן וכאילו מסוגל, אבל זה פשוט לא מספיק, אני מרגיש שאני צריך עוד משהו, איזה רגש שייתן טעם ותכלית לכל המאמצים האלה, מרגיש שהכל הולך מהר מידי ורחוק מידי ואנחנו עדיין זרים ואני מתקשה לגעת בו ככה.

אני מנסה להסביר בלי לפגוע בו, והוא נאנח ואומר שאני צודק, אבל הוא כל כך חרמן...

בסוף זה נגמר בהתמזמזות הדדית שלא חייבה קונדום, אבל שנינו גמרנו, ונשארנו שוכבים זה ליד זה, מתנשפים ושותקים והמבוכה והזרות תלויות מעלינו כמו ענן בלתי נראה.

"עכשיו אתה בטח שונא אותי ורוצה שאני אעלם לך כמה שיותר מהחיים כדי שתוכל ללכת לישון." ניסה אימרי להתבדח, ונשמע פתאום צעיר ונבוך מאוד.

"לא, אבל... תסכים איתי שאחרי שהחרמנות נגמרת הקטע של להיות ערום במיטה עם בן אדם זר הוא די מביך." הצטחקתי, וליטפתי אותו בניסיון לפוגג את המבוכה, והוא התרפק עלי ואמר שנדלק עלי כבר מזמן, ואני עוד יותר נחמד ממה שהוא תיאר לעצמו, ומה דעתי על משהו לאכול? "אולי נזמין פיצה?"

"חס וחלילה, אם כבר לאכול אז משהו מזין ובריא יותר." החלטתי, מרגיש פתאום רעב נורא, והצעתי לו חביתה וטוסטים, ואולי גם סלט?

הוא אמר שבטח, הוא בעד, ואחרי שאכלנו יחד וסידרנו את המטבח הוא שאל אם אני רוצה שהוא ילך, או שהוא יכול להישאר לישון איתי?

"יש לך לאן ללכת? איך המצב אתך ועם ההורים?"

"לא משהו, אבל לא נורא, אני יכול לחזור לבסיס, אבל הייתי מעדיף להישאר לישון אתך חמי, ואני לא נוחר, נשבע לך."

"בסדר, אבל אני מזהיר אותך שאורה והילד מגיעים בדיוק בשבע בבוקר."

"אחלה, ואני צריך להיות בבסיס בשבע וחצי."

"תוכל לתפוס איתה טרמפ, מחר היא מלמדת בעפולה."

"באמת? והיא תסכים לקחת אותי?"

"למה לא?"

"ולא יפריע לה שאנחנו... שאתה... שאני ישן אצלך?"

"למה שיפריע לה? היא יודעת שאני הומו וזה בסדר, קדימה, לך להתקלח, אני אחליף כלי מיטה בינתיים."

הוא מתקלח בזריזות, ומשאיר לי מקלחת נקייה ומסודרת, וכשאני יוצא מהמקלחת הוא כבר ישן, אני חושב. אני נשכב לצידו, תוהה אם אצליח להירדם לצד אדם זר ולהפתעתי אני נרדם מיד, ובאותו לילה אני לא חולם על כלום.

בבוקר הוא קם עוד לפני, וישר הולך למקלחת ובעוד הוא מצחצח שיניים במקלחת אני בוחן את החדר ונוכח לדעת שבגדיו מונחים מקופלים יפה על הכיסא, וצד המיטה שלו נראה רענן ומסודר בצורה מפתיעה.

"אתה בחור מאוד מסודר ונקי אימרי." אני משבח אותו.

"זה טוב או רע?"

"זה... זה שונה מאוד ממה שאני רגיל."

עינינו נפגשות, הוא מחייך ומציין שיש לנו עוד שעה שלמה ואולי אפשר... ושוב אנחנו במיטה, והפעם אני מרגיש פחות מוזר ומגושם, ואימרי בכלל מתפרע ומתלהב חופשי, וכשאנחנו גומרים הוא אומר שאני נהדר, ושואל אם הוא יכול לבוא גם הערב.

"אה... אני..." ואז אורה נכנסת עם הילד, מופתעת לרגע, אבל מיד מתעשתת ומסכימה ברצון לתת לאימרי טרמפ לבסיס.

"להתראות הערב." הוא אומר, ונוגע לרגע בכתפי, ושניהם נעלמים, משאירים אותי לבד עם נמרוד. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...