אבא ותינוק
אבא ותינוק. צילום: Lies Thru a Lens, Flickr.

 >  >  > 

המבוגר האחראי - פרק יח'

ניואנסים

המשך לסיפור הזה

אני לא מרבה לספר על העבודה שלי. היא לא מעניינת במיוחד ולא מקור גדול לגאווה וגם המשכורת לא משהו. אני מכונה אב הבית, אבל למעשה אני סתם שרת. תפקידי הוא לתקן, לסדר, לפתוח ולסגור דלתות, לפקח על עובדות הניקיון, לדאוג שכל הפרטים הקטנים והארציים כמו אסלות וכיורים, מפתחות וידיות, דלתות וחלונות, יפעלו כהלכה.

המקום שאני אחראי עליו הוא בניין די חדש (בן עשרים וחמש שנה בערך) בן שתי קומות ועוד קומת קרקע שהיא בעיקר מרתף. בקומת המרתף יש ממ"ד גדול ושני חדרי שירותים. בקומה הראשונה יש ספריה גדולה של ספרי קריאה למבוגרים ולילדים, וגלריה לתמונות עם תערוכות מתחלפות. מעליה בנו לפני כמה שנים עוד קומה עם עוד ספריה - ספריית ספרי עיון, ולידה שני חדרי הרצאות ושירותים. שתי הספריות מחוברות בשני גרמי מדרגות. אחד פנימי פשוט וצנוע, ואחד חיצוני שנמצא בלובי. המדרגות בלובי הן הפריט הכי ראוותני במבנה - מדרגות מתעקלות נאות, מצופות שיש אדמדם ומולן דלתות זכוכית ענקיות שצריך להקפיד לנקות ולהבריק כל הזמן. חוץ משני גרמי המדרגות יש ליד המדרגות הפנימיות גם מעלית קטנה לנוחותם של אנשים שמתקשים לטפס במדרגות.

יש גם המון חלונות, בעיקר בקומה העליונה, וסוככים מתקפלים לחסום את האור אם צריך, ומערכות תאורה ורמקולים, ומטבחון קטן ליד השירותים בקומה העליונה. יש עוד אחד בחדרון בקצה הספרייה שמיועד לספרניות ויש בו גם עוד דלת חיצונית שאמורה להיות סגורה בדרך כלל.

הספרייה פתוחה בדרך כלל אחרי הצהרים, חוץ מיום שלישי שבה היא פתוחה מהבוקר, אבל צריך לפתוח את הלובי כל בוקר כדי שאנשים יוכלו להיכנס לגלריה הפתוחה כל היום. לעיתים יש אירועים בערבים ועלי להיות שם לכל מקרה של תקלה, לסדר כסאות לפני ואחרי האירוע. יש חוגים והרצאות שמתקיימים כל שבוע חוץ מחודשי הקיץ, ויש כמובן לוח מודעות שצריך להקפיד להשגיח עליו, ולהחליף מודעות והודעות על חוגים והופעות, ובימים שיש לימודים יש שעת סיפור כל יום שני אחרי הצהרים שאחריו צריך לנקות את ספרית הילדים שמטבעם נוטים ללכלך ולבלגן ולשכוח חפצים.

המקום נקרא 'יד לבנים' כי יש במרכזו חדר זיכרון מתומן עם נר תמיד חשמלי שמאיר את שמות כל בני הקרייה שנפלו במלחמות ישראל. כל המבנה של יד לבנים בנוי סביבו, והוא מתחיל בקומת הלובי ונגמר בגג הקומה השנייה, והוא צריך להיות נקי ומסודר כיאות. יש אנדרטה גם בחוץ, וגם בה יש לוח עם שמות הנופלים, ויש רחבה שעושים עליה אירועים - עצרת יום הזיכרון, ועצרת יום העצמאות ודוכנים של שבוע הספר, וסביבה יש דשאים וגינה לא קטנה, ומגרש חנייה עם עצי אלון מוגנים שיש להקפיד לגזום ולטפח ולטאטא סביבם.

מחלקת הגינון של המועצה מטפלת בגינון, אבל צריך לפקח ולהשגיח על הגננים ולדעת איך לדבר איתם בדיפלומטיות, ואיך להפיק מהם רצון ותועלת בלי להעליב ולעצבן אותם. יש שבועות שהכל מתנהל חלק ובלי בעיות, ואין הרבה עבודה, ויש ימים שבהם הכל משתבש ותקלות קורות על ימין ועל שמאל.

תפקידי הוא לדאוג שכל העסק יתפקד חלק ובלי תקלות, ועלי להשביע את רצונם של הרבה אנשים. יש את אנשי הגלריה שמביאים אמנים (שחלקם די קפריזיים ובעלי דרישות מוזרות), ויש את הספרניות שעד היום הסתדרתי עם כולן בלי בעיות, ויש את מתנדבי העמותה שאמורים לסייע, ויש את המנכ"ל ואת סגן המנכ"ל שאמורים לפקח ולהתוות דרך. לכול אחד מהם יש דעה משלו על תפקידי, ואני צריך לתמרן בין כולם ולרצות את כולם.

אני משרתם של הרבה אדונים ולפעמים זה ממש קשה.

בגלל מצוקת תקציב כרונית אני עובד בשני שליש משרה עם אופציה לשעות נוספות, ויש לי עוזר אחד בחצי משרה, ובתקופות של אירועים מיוחדים אני אחראי גם על מתנדבים שאני צריך להיעזר בהם בלי להעליב אותם, לחלק להם הוראות נחושות ורגישות ולהפיק מהם תועלת אבל בלי לתת להם הרגשה שהם מנוצלים. זה הרבה פחות קל מכפי שאפשר לחשוב.

שעות העבודה שלי די גמישות, וכל זמן שאני עושה את השעות החודשיות שלי בלי להחסיר מהן, ובלי לחרוג ממכסת השעות הנוספות המוקצה לי הכל בסדר. עד לאחרונה מנכ"ל העמותה ומנהלת הספרייה היו מרוצים מעבודתי, סמכו עלי, והניחו לי לחלק את השעות שלי על פי שיקולי. חתמתי שעון והם בטחו בי ולא בדקו יותר מידי מתי אני בא ומתי אני הולך.

מטבעי אני מתפקד הכי טוב בלי שישבו לי על הראש, עובדה שהעבודה התבצעה בלי בעיות - כל ליקוי תוקן בזריזות, המים זרמו והאורות דלקו, המזגנים פעלו המחשבים חישבו, המיחמים חיממו והמקררים קיררו, המעלית עלתה וירדה, וכולם היו שבעי רצון, ואז הגיעה ספרנית חדשה שהכריזה מיד שהיא לא ספרנית סתם, היא מידענית.

לרוע המזל היא שמה לה למטרה לדעת עלי הכל, מתי אני בא ומתי הולך? ולמה? היא לקחה על עצמה להשגיח על כרטיס הנוכחות שלי והיא מעיינת בו ללא הרף ולא מפסיקה לשאול אותי שאלות חטטניות. למשל, למה עבדתי בשבוע שעבר חמש שעות נוספות תמימות? היא תוהה במתיקות מרגיזה, ומביטה בי בחשדנות.

בגלל שבוע הספר כמובן אני עונה.

ולמה לקחתי לי השבוע שלושה ימי חופש? היא מקשה, ומחייכת חיוך שאמור להיות תמים, אבל אותי הוא מרגיז להשחית, כי מה פתאום היא חוקרת אותי?

אתם ואני יודעים שלקחתי חופש בגלל הולדתו של נמרוד, אבל לה אמרתי שנעדרתי בגלל בעיות משפחתיות. אני לא חושב שזה עסקה שנולד לי ילד למרות שאני רשום כרווק (היא כבר תהתה בקול גדול למה בחור נחמד כמוני לא התחתן ולא חי עם מישהי, שאלה שהעדפתי להעמיד פנים שלא שמעתי) ואני לא רוצה להגיד לה למה אני גר לבד, גם כי זה לא נוגע לה וגם כי אני גר עם רוני (וגם עם דני שנמצא אצלנו רוב הזמן), אבל זה באמת לא עסקה.

חוסר הרצון שלי לפרט מה קורה בחיי הפרטיים עצבן אותה כנראה, ומהרגע הראשון שלה בספרייה הגברת המידענית הריחה כנראה שאני מסתיר משהו, ושמה לה למטרה לרחרח, לבדוק ולחטט בעסקי.

הבוקר הגעתי שעתיים מאוחר יותר מכפי שהייתי אמור להגיע, לדעתה כמובן, וחטפתי מנה אחת אפיים. איך אני מגיע רק בעשר כשהמנקות פה כבר משמונה בבוקר? ולמה אני לא משגיח עליהן שיעשו את עבודתן כהלכה? יש פה רכוש יקר ערך והן מסתובבות פה בלי השגחה, ותראה, השאירו פה שלולית על הרצפה, והיא כמעט החליקה עליה, ומה יקרה אם מישהו ישבור את הראש בגלל הרשלנות הזו? משלמים לי משכורת כדי שאהיה נוכח פה ואשגיח, לא כדי שאטייל בחוץ.

זו לא הפעם הראשונה שהיא מתעלקת עלי ומחפשת אותי, והרי ידוע שאם מחפשים מוצאים ומי שלא עושה לא טועה. אני לא מושלם כמובן, אבל אני עושה כמיטב יכולתי במסירות וביושר, ושלושת המנקות הוותיקות שלנו הן נשים חרוצות, אמינות ומסורות בכל ליבן לעבודה, הן לא זקוקות להשגחה של איש, והשלולית שהיא הקימה מהומה כה גדולה בגללה היא לא באשמתן אלא באשמת המזגן שמשום מה דולף מעט, בטח בגלל צינורית הניקוז ששוב צריך להחליף.

הסברתי לה מי האשם בכמה טיפות המים הזניחות שהרטיבו את הרצפה, וזו הייתה מיד עילה לעוד נאום תוכחה מיותר לגמרי על הזנחה, וחוסר תשומת לב, ורשלנות פושעת מצידי. על פי המהומה שהיא הקימה אפשר היה לחשוב שאני זה שחיבל במזגן העתיק שכבר מזמן צריך היה להחליפו, אבל כרגיל, אין תקציב.

הייתי קרוב מאוד להתפרץ על הגברת המידענית, החטטנית, המתלוננת הסדרתית, ולשלוח אותה לכל הרוחות, אבל ברגע האחרון נזכרתי שיש לי שכר דירה לשלם, וילד שצריך לפרנס, ויש את אורה סומכת עלי שאתמוך בה כספית כשהיא תגדל את הילד שלנו ולא תוכל לעשות שעות נוספות בשנה שנתיים הבאות, ומה עם ההבטחה שלי לדני שאשלם לו חצי מהטיול לבולגריה? טיול החלומות של לפני הגיוס שהוא מתכנן לצאת אליו עם חבריו יום אחרי מסיבת סיום בית הספר?

בגלל כל אלה כבשתי את זעמי, ואת תחושת חוסר הצדק שנעשה לי, ואמרתי בהכנעה שאעשה כדבריה ואטפל במה שצריך לטפל בו. זה לא הספיק לה, לטיפוסים כמוה זה אף פעם לא מספיק, הם חייבים לחתוך את ליטרת הבשר המדממת שלהם. היה עלי להקשיב בראש מורכן בענווה לנאום הקטן והצדקני שלה על מילוי חובות, ועל מסירות לעבודה, ועל ציות להוראות, ועל ניצול יעיל של הזמן – נאומים ששמעתי לרוב מהסגן שלפחות צעק ורטן כמו גבר (ואחר כך כשנרגע והבין שהגזים ניסה לפצות ולפייס בדרכו המטופשת), אבל היא לא מספיק גבר כדי להיות בן אדם.

האישה הזו מריחה חולשה וחוגגת עליה, ולכן היא בחיים לא תודה שהיא מוציאה עלי את התסכולים הפרטיים שלה, תסכולים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום.

אם לפחות היא לא הייתה מדברת במין חביבות מזויפת בעליל ומחייכת כל הזמן חיוך מתקתק ומעושה... אני שואל את עצמי כמה זמן עוד אוכל להתאפק ולא להגיד מה אני חושב עליה באמת, (שהיא מוציאה עלי את העצבים שלה בגלל שבעלה מעדיף לעבוד בחוץ לארץ וכמעט לא מגיע לארץ ומן הסתם סיבותיו איתו), אני מקווה שעוד הרבה זמן כי אני ממש צריך את העבודה הזו, ואני ממש שונא לריב עם קולגות.

נכון, העבודה שלי היא לא משהו, אני מודע לכך שזו עבודה די עלובה, חסרת יוקרה וגם לא משתלמת במיוחד, אבל מהרגע הראשון עשיתי אותה כהלכה והרגשתי שאני מרוויח את המשכורת שלי ביושר. כמה חבל שמאז שהגברת המידענית שמה לה למטרה לפקח עלי, ולהשגיח על עבודתי, לחשוף את כל שגיאותיי ולהורות לי איך לתקן אותן כבר לא כיף לי להגיע לעבודה. כל היתרונות הקטנים של עבודה קרובה לבית במקום סימפטי מתבטלים בגללה, ובמקום לעשות את המוטל עלי אני רק מנסה להתחמק ממנה ולפנטז על עבודה חדשה במקום פחות מעיק.

 

מאז שהסתיימו הלימודים דני היה עסוק מאוד בענייניו, ולכן הגיע לדירתי החדשה רק שבוע אחרי שעברתי אליה. "ואיפה החדר שלי?" שאל ונעמד באמצע הסלון, מביט כה וכה בחשדנות.

"פה." הראיתי לו החדר, "זה החדר הפנימי, והוא קצת חשוך." התנצלתי, "אבל הוא גדול מאוד, ויש בו ארון קיר ענקי."

"ומיטה של תינוק." העיר דני בעוינות.

"זו המיטה של נמרוד, מזל שקיבלנו מאחותי שתי מיטות, את החדשה יותר נתתי לאורה, אבל גם זו במצב לא רע."

הוא סייר בכל רחבי הדירה הקטנה, ציין שחדר השינה שלי ושל רוני קטן, אבל מואר ושווה יותר למרות שחדר הארונות שלו ממש קטן, וגם המטבח ממש פצפון, אבל סך הכל זו דירה לא רעה בכלל.

"מה קורה דני? למה אתה כזה?"

"איך כזה?"

"לא יודע, ביקורתי כזה, ולמה לא באת לברית של נמרוד?"

דני משך בכתפיו, אמר שהוא עובד, ויש לו חזרות למסיבות הסיום, וסידורים לקראת הטיול בחו"ל, אין לו רגע פנאי, וחוץ מזה תינוקות ממש לא בראש שלו, הצהיר במרדנות, והתיישב על המיטה שלי, "איפה רוני?"

"כרגיל, בבסיס. הוא יגיע בערב, אולי... רוצה לראות תמונות של נמרוד?"

הוא שב ומשך באי רצון בכתפיו, אבל הביט באלבום שטרחתי להכין אחרי הברית, ואפילו מלמל בנימוס שהתינוק חמוד ושאני נראה מצחיק עם כיפה.

"מה קורה דני, למה הפרצופים?"

"הקדימו לי את הגיוס לסוף יולי."

"אבל תספיק לעשות את הטיול לבולגריה, נכון?"

"כן, וכבר קנינו כרטיסים, בהתחלה כמעט נתקענו באיזה מלון דירות מעפן רחוק ממרכז העיר, אבל ברגע האחרון שמנו לב שעובדים עלינו והחלפנו למשהו שווה יותר, אבל קצת יותר יקר."

אני משבח אותו על הצרכנות הנבונה והוא מפשיר מעט, מחייך ומספר שאתמול אימן בפעם האחרונה את קבוצת הצעירים שהופקדה בידיו, ומראה לי שעון נאה שקיבל במתנה מצוות המאמנים ומהילדים. "מאז שנגמרו הבגרויות עבדתי נורא קשה בגננות, נקרעתי בעבודה מעל שבועיים, אבל עשיתי המון כסף, והבוס שהעסיק אותי ביקש שאני אתקשר אליו ברגע שאני אשתחרר והבטיח שהוא יעסיק אותי ברצון מתי שאני רק ארצה." הוא מספר, גאה בעצמו, מרים את שולי חולצתו ומראה לי כמה שרירי וחזק נעשה גופו מאז שהתחיל לעבוד בגננות.

אני מלטף את כתפו הרחבה והשרירית, נזכר כמה הוא היה קטן ורזה פעם, וליבי מתמלא גאווה, "אחלה דני, כל הכבוד לך!"

"אבל התעודה שלי על הפנים." הוא נזכר, "אם אני ארצה ללמוד אחרי הצבא אני אצטרך לעשות מחדש בגרות."

"אל תדאג לזה עכשיו, העיקר שתסיים את הצבא בשלום."

"אוף אתכם, גם אתה וגם אימא משגעים אותי, מה אתם דואגים? לא יקרה לי כלום."

"אני מקווה מאוד, ואל תשכח, תשמור על פרופיל נמוך ואף פעם אל תתנדב לשום דבר."

דני עשה פרצוף מזלזל והעיר, כאילו כבדרך אגב, שמה אכפת לי ממנו? הרי עכשיו יש לי ילד חדש.

"אידיוט." הכנסתי לו אגרוף סמלי, נהנה לחוש כמה חזק ושרירי הוא נעשה, "למה אתה דביל כזה? גם אם יהיו לי עוד עשרה ילדים אני לא אפסיק לדאוג לך." אני מעביר את כפי על שערו הגזוז, מוסיף נשיקה, מבטיח לבוא למסיבות הסיום בבית הספר, ונותן לו את המפתחות של הרכב, שיסע לבלות.

הוא לוקח את המפתח, כמעט יוצא, ועל הסף מסתובב ושואל בשמץ היסוס, כדרכו, מה זה ניואנסים, ואם זה כמו דיאלוג?

מאז שאני מכיר אותו הוא משתמש בי כמו במילון, פונה אלי שאאיית לו כל מיני מילים לא מוכרות, מתקיל אותי בשאלות לא צפויות, שומר בזיכרונו כל מיני מילים לא מוכרות שאפרש לו, ותמיד פונה אלי במין ביישנות נוגעת ללב, כאילו חושש שאצחק ממנו על השאלות הטיפשיות שלו.

אני מקפיד על הכלל שאין הקפדן מלמד, ותמיד עונה לו בכובד ראש וברצינות. גם אם השאלות שלו משעשעות אני אף פעם לא מלגלג על בורותו, ולפעמים גם משבח אותו על רצונו להרחיב את השכלתו. עם השנים שאלותיו נעשו קשות יותר אפילו בשבילי, ואם אני לא בטוח בתשובה אני מודה בכך, והולך לבדוק ולברר כדי לדייק כחוט השערה ולא להכשיל אותו חלילה.

לשמחתי הפעם אני בטוח בתשובה, ואני שמח להסביר שניואנסים פירושו הבדלי גוונים, או דקויות, ואילו דיאלוג זה דו- שיח, שיחה בין שניים, להבדיל ממונולוג שהוא נאום של יחיד, ומתעניין איפה הוא שמע את הביטויים האלה.

דני מסביר שבחזרות להצגת הסיום הוא שמע שמדברים על ניואנסים שונים במוזיקה שמבדילים בין הבית הראשון לשני של השיר, ושמח שעכשיו הוא מבין למה הכוונה, ופורח לדרכו בשמחה.  

בלילה רוני מגיע עייף ומתמוטט מול הטלוויזיה. "שוב נתת לדני את המכונית?" הוא נוזף בי, ומפהק.

"למה? תכננת לצאת לבלות?" אני מגחך. "אולי בא לך ללכת לרקוד?"

"כן, ממש." הוא צוחק, "מה שלומו של הילד?"

"נעשה גבר, הילד שלנו. בשבוע הבא תהיה מסיבת הסיום של בית הספר, אחר כך טיול של לפני גיוס לחו"ל, ובסוף החודש הוא מתגייס והולך לטירונות בגולני."

"דווקא גולני? מה רע בחיל אוויר?" נאנח רוני, "שרק לא יהיה לנו גיבור, והכי חשוב שישמור על הפה הגדול שלו, ושיזהר לא להתנדב לשום דבר." הוא מוסיף.

"אל תדאג, דני יהיה בסדר גמור, הוא אחד שיודע להסתדר עם אנשים, מוצא חברים בכל מקום, בסופו של דבר זה הכי חשוב בחיים, לצאת בסדר עם כולם, חבל שלי אין את הכישרון הזה." אני מתפלסף וכמעט מספר לו על הגברת המידענית שמעכירה את יומי אבל הוא נראה כל כך עייף... ברגע האחרון אני מתחרט, מביא לו כוס תה עם עוגיות ונרדם עוד לפני שהוא מסיים לשתות.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...