סקס אחר. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

אלפא בית – פרק ה' ואחרון

דלתא

אלפא בית – פרק דלתא

הוא עמד מעליי, מעל הכלוב שלי. הוא אמר שבחר בי. הוא. לא האדון. הוא.

איך זה יכול להיות?

מה קורה פה?

על גופתי המתה זה יקרה!

נשארתי בתוך הכלוב. אף אחד לא יוציא אותי מכאן חוץ מהאדון.

"דלתא, כשאני אומר לך לצאת אתה יוצא." אמר לי גמא בנימה כל כך מתנשאת ומעצבנת שכמעט יצאתי רק כדי להכניס לו אגרוף בפרצוף.

"אני של האדון," סוף סוף מצאתי את קולי. "חוץ ממנו אף אחד לא אומר לי מה לעשות."

לגמא זה כנראה הספיק. הוא רכן אל הפתח, תפס אותי בצוואר וביד ומשך אותי החוצה. התנגדתי, אבל גמא חזק. בבקשה, אם הוא רוצה להזיז אותי, שיתאמץ, שיגרור אותי בכוח. לאדון מספיקה מילה אחת לומר ואקפוץ מהגג בשבילו. לגמא לעומת זאת, גם אלף מילים לא יספיקו. הוא שלף אותי החוצה וספג ממני בעיטה לירך. בתגובה הוא הוריד לי סטירה ישר על הפה, עם המון כוח. נפלתי לרצפה וירקתי דם. הוא פתח לי השפתיים.

"דלתא, האדון נתן לי אותך לסשן. אתה תציית לי כמו שהיית מציית לו, ועל המרדנות שלך עכשיו, אתה תיענש קשות. אני רואה שצריך לאלף אותך מחדש. גם אם זה ייקח לנו כל הלילה, אני לא מחזיר אותך לאדון לא מאולף." הוא אמר לי ברשעות. הזין שלו התחיל להתקשות בזמן שדיבר. איתי איך הוא מתחרמן מהמילים של עצמו, הסאדיסט הקטן, והתפוצצתי. "גמא יא כלב, אתה יכול מצדי לדחוף את הראש עמוק בתחת שלי ולגרגר שם חרא. אני שייך לאדון, לא לך. כשנכנסתי לבית הזה נתתי את עצמי לאדון דניאל, לא לאף אחד, רק לו! אני לא מקבל אותך בתור האדון שלי!" גמא הסמיק ושלח מבט מהיר לכיוון האדון. האדון זרק בו מבט אדיש מהצד ושתק. גמא סובב את הראש חזרה אליי. הפנים שלו היו אדומות מאוד. "דלתא, אני נותן לך הזדמנות אחרונה. רד על ארבע, תכרע לפניי ואולי תסיים את הלילה הזה בחתיכה אחת."

"לך תזדיין." ירקתי עליו. הדבר הבא שראיתי היה שחור. גמא התנפל עליי באגרופים. הוא הרבה יותר חזק ממני, בנוי כמו סוסון צעיר. הוא גרר אותי לסד ואני נלחמתי בעיוורון, משכתי והתפתלתי ושרטתי. המרתף הזה עוד לא ראה כזה ביזיון. זה לא נראה כמו סשן, זה כמו מכות של ילדים בחטיבה. מגיע לו. אני לא אתן לו את הכבוד הזה להעביר פה סשן נקי. חטפתי מכות, צרחתי והתמלאתי סימנים כחולים אבל בינתיים גרמתי לו להתבזות מול האדון. הוא הטיל אותי על הסד והצליח לכבול לי יד אחת. ביד השנייה הכנסתי לו אגרוף אבל הזווית שלי לא הייתה טובה. הוא תפס אותה וכבל גם אותה. בסוף הייתי קשור ולא יכולתי לעשות לו כלום. הסשן שלו עוד לא התחיל וכבר נראיתי כמו אחרי תאונה. גמא התרחק ואז חזר עם השוט הכי גדול והכי מרושע שהיה לאדון. אחד מאסיבי, עשוי מחוליות מתכת עדינות. "אתה תשלם על זה." הוא סינן וירק לי על הפרצוף. הוא הלך מאחורי ואחרי רגע חטפתי הצלפה איומה על הגב, הרגשתי כאילו עמוד השדרה שלי עומד להישבר. עוד חצי שנייה עברה ועוד אחת. הוא לא היה מעודן, הוא לא ניסה להפתיע או להיות יצירתי. הוא פשוט הרביץ לי עם שוט, מוציא עליי את העצבים. עוד ועוד ועוד. צרחתי מכאבים ולא הפסקתי לקלל אותו. הוא הגביר את הכוח, מצליף בי בטירוף, בלי שליטה. הגב שלי הפך לעיסה דמית, השרירים שלי כמעט נקרעו. זה יהיה נס אם אני אצא מכאן לא בכיסא גלגלים. באמצע כל זה, פתאום שמעתי צעקה מהכלובים.

"עזוב אותו יא משוגע, אתה הורג אותו!" זה היה ביתא. פעם ראשונה שאני זוכר שהוא פתח את הפה באמצע, בסשן של מישהו אחר. גמא עצר לרגע, הרים משקולת קשירה וזרק על הכלוב של ביתא, בכוח פראי. ביתא נרתע בכלוב לאחור. גמא חזר להצליף בי, בגב, בישבן, ברגליים. הוא קרע אותי לגזרים. התחלתי לראות שחור. "אדון, עזור לי!" צעקתי שנייה לפני שהתעלפתי.

הכול התחיל מהשמן. אם היה לו שם אחר, אף אחד לא זכר אותו. כולם בקיבוץ קראו לו השמן, או שמן דובון אם רצו להוסיף שם משפחה גם. הוא היה ילד עגול עם עיניים צרות וחזיריות ונאדים שהיו מפילים אותך מקילומטר. לא היו לו חברים. למה שיהיו לו? לראות אותו תוקע שניצלים בחדר האוכל, שניצל אחרי שניצל, שואב אוכל של שולחן שלם זו הייתה חוויה מבחילה. גועל נפש. אפילו שהוא היה חלק משכבת הגיל שלנו בקיבוץ, הוא לא היה חלק מהחבורה שלנו. אימא שלו הייתה המחנכת שלי. אישה רכה עם עיניים עצובות. ליידי. דיברה אתנו על שירה, על אומנות, על ערכים של יופי, על נשגבות ומסתורין שבטבע והחידות שנפש האדם. איך נולד לה כזה בהמה, אלוהים יודע. מילד שמן הוא גדל להיות נער גדול, גדול מאוד. הכרס שלו המשיכה ללוות אותו לכול מקום, אבל נוספו לה גובה של מטר תשעים, כתפיים רחבות, שרירים, הרבה שיער גוף וריח זיעה חריף. הוא נהיה אפילו יותר חיה, היצור. בריון, הפחיד ילדים משכבות נמוכות יותר. אני הייתי כל היום עם חברים, עם הקבוצה שגדלתי אתה. הוא היה בשוליים, כמעט לא שמתי לב אליו. כול זה השתנה יום אחד בבריכה. יצאתי מאימון שחייה והתקלחתי במלתחות של הגברים. הוא נכנס לשם קצת אחריי. התמקם במקלחת מולי. הסתבן. העיניים שלי נתקעו על מה שהוא החזיק שם בין הרגליים. היה לו איבר ענק, שמן, כהה ובשרני. נקניק אמיתי שהתנפנף מולי עם כל תנועה שלו, ומתחתיו תלויים שני אשכים שעירים בממדים של שתי ביצי תרנגולת, מהגדולות. נער בן שש עשרה שמפותח גופנית כמו גבר בן שלושים. הוא סיבן את הזין העצום שלו מולי, לאט ובתשומת לב כאילו לא הייתי שם בכלל. ואני עמדתי שם מתחת למים החמים ונעצתי מבטים, שוכח להסתבן. בשלב מסוים השמן שם לב שאני מסתכל. הוא חייך אליי את החיוך המכוער שלו ואז סיבן את הזין הרבה יותר לאט ובחושניות, מדגדג את הביצים, סוחט את הכיפה. הזין שלו גדל, התארך והתעבה והתחיל כבר להתקשות. חשתי התקשות גם אצלי למטה. הזין שלו כבר עמד לגמרי, מפלצת שאי אפשר לתאר. הוא אונן לעצמו והסתכל לי בעיניים. הזין שלי עמד גם כן, זקור וכואב מרוב שהיה קשה. בסוף הוא סגר את המים ואז ניגש אליי. "אהבת?" הוא לחש לי באוזן, הבל הפה שלו מכה בי בניחוח של סלאמי וחרדל. "אתה אוהב את זה. עומד לך." ואז ביד אחת הוא אונן לעצמו ואת היד השנייה הוא שלח לי בין הרגליים, תפס לי את הזין והתחיל לאונן לי גם. הייתי מהופנט. כמעט לא נשמתי. "אתה אוהב את זה." הוא אמר, כאילו לעצמו. הוא שפשף לשנינו, סוחט לי את האיבר, משחק לי בביצים, מדגדג את האזור הרגיש שבו הכיפה מתחברת. בשלב מסוים הוא עזב את הזין שלו ושלח יד לפטמה השמאלית שלי, צובט קלות, מושך, משפשף, מגרה אותה בעדינות בזמן שהמשיך לאונן לי בידו השנייה. הפטמה שלי התקשתה והזדקרה כמו מסמר. התחלתי להיאנח ולהאנק. הוא הגביר את הקצב, העצים את הגירוי. התנשמתי במהירות וגנחתי ואחרי חצי דקה גמרתי לו על הירכיים, מתפוצץ החוצה וכמעט צורח. בחיים לא הייתה לי כזאת אורגזמה. הוא חייך לי שוב את החיוך העקום שלו, הרים את היד שהייתה מלאה בשפיך שלי וליקק אותה. "אתה טעים." הוא אמר. "אתה ואני עוד נדבר." ואז הוא התנגב והלך.

ניסיתי לשכוח ולא הצלחתי. מצד אחד המחשבה על השמן שנוגע לי באיברים האינטימיים גרמה לי לרצות להקיא, מצד שני היא העמידה לי את הזין. בלילות הייתי משחזר את הסצנה ההיא, מאונן וגומר בטירוף, ואחרי זה נגעל מעצמי. במשך שבועיים התעלמנו אחד מהשני. ואז, יום אחד כשחזרנו מבית הספר ראיתי אותו מקצר דרך המטעים. דחף פתאומי גרם לי ללכת אחריו. הזיכרון מהמלתחות רץ לי בראש, גרם לי לחצי זקפה. קיוויתי שמשהו יקרה ובאותו הזמן קיוויתי שלא יקרה כלום, לא עכשיו ולא לעולם. בעוד אני הולך במטע, נמשך אליו ורוצה להקיא מעצמי, הוא שם לב אליי. הוא חייך אליי מתחת לאחד מעצי האבוקדו וחיכה לי. רציתי להסתובב. רציתי לרוץ משם. המשכתי ללכת. כשהגעתי אליו, הוא לא בזבז זמן. העיף לי את התיק מהכתף, דחף לי ידיים מתחת לחולצה והתחיל למשש אותי בגסות. הוא צבט לי את הפטמה, סובב אותה חזק ומעך לי את המותן. "אחח, שמן, זה לא נעים לי" קראתי בכאב. הוא חייך אליי את החיוך הדוחה שלו, הרפה ממני והוריד מעצמו את החולצה. הגוף הגדול, הבהיר, השעיר, החסון ומלא השומנים מילא לי את כל שדה הראייה. אחרי רגע הוא העיף גם ממני את החולצה, זורק אותה על האדמה. ואז הוא פתח את המכנסיים, שלף את הזין שלו החוצה ואמר בקול הגס שלו, "תתחיל למצוץ."

עמדתי קפוא במקום לשנייה אבל אז הוא שם לי את היד הגדולה והכבדה שלו על הראש והוריד אותי למטה, לא נותן לי פתח להתלבט. הזין השמנמן שלו ניצב לי מול העיניים, עבה, כיפה בשרנית גדולה כמו כדור פינג פונג, ביצים ענקיות, רפויות וריחניות והכול בוקע מתוך מפשעה מזיעה ושעירה מאוד. הוא אחז לי בעורף, לא בעדינות ודחף לי את הפרצוף למפשעה. "נו, תתחיל כבר למצוץ. למה אתה מחכה?" פתחתי את השפתיים והכנסתי פנימה את האיבר. השמן התחיל לדחוף לי את הראש אחורה וקדימה והזין שלו גדל לי בתוך הפה, התעבה, התעצם. אחרי כמה רגעים לא יכולתי לבלוע אותו בלי להיחנק. השמן לא שם לב גם כשהתחלתי לחרחר. הוא גנח ואמר, "אתה טוב, אתה טוב." ודחף אותו יותר חזק. נאבקתי ברפלקס ההקאה על שהוא הקים אותי בסוף על הרגליים. הוא שלח יד, אחז לי בשפתיים, פתח לי את הפה וירק לי פנימה. מה לעזאזל? ירקתי את הסמוחטה שלו החוצה. הוא הכניס לי סטירה. הייתי המום לכמה רגעים ושמעתי צלצולים באוזניים. כשהוא ראה שאני לא מגיב הוא פתח לי את המכנסיים, הוריד לי את התחתונים. "עומד לך." הוא חייך ונגע לי בקצה הזין. "אתה אוהב את זה." אחרי רגע הוא סובב אותי, השעין אותי על העץ והדבר הבא שהרגשתי היה את הלשון שלו על החור שלי. קפצתי במקום והתכווצתי. לא ציפיתי לזה, למגע הרטוב, החד הזה שגירה לי את הנקודה הרגישה והעביר בי צמרמורת בכל הגוף. "תירגע, זה יעשה לך טוב." הוא ליקק אותי ארוכות בין הלחמניות של הישבן, במקום שהן נפגשות, מהנקודה שהתחת נפתח ונפרד מהגב ועד העור שמאחורי הביצים. זה היה מגעיל ומרגש ומצמרר בו בזמן. התחלתי לחשוב מתי חרבנתי בפעם האחרונה ועד כמה המקום שם נקי ואם לשמן אכפת. לא היה לו  אכפת כנראה, אבל אותי זה בייש וקצת השפיל. הוא ליקק שם בהנאה, נוגע בחור עם חוד הלשון, מקפיץ אותי במקום, מרקיד אותי. גנחתי, לא יכולתי להתאפק, מתענג ושונא את עצמי.

"אמרתי לך שזה טוב." אמר השמן בין פלחי התחת שלי. הלשון שלו נכנסה לי כבר ישר לתוך החור, שוקעת שם, מרטיבה אותו מבפנים.

"די שמן, זה יותר מידי." רעדתי עכשיו בכל הגוף. יותר מידי גירוי, יותר מידי גועל, יותר מידי הוא נכנס לי פנימה, למקומות שאף אחד לא נגע לי בהם אף פעם. הוא הכניס לי סטירה חזקה בישבן. הצליל של ה"פלאסק" הדהד ברחבי מטע. "תשתוק." והוא המשיך בשלו. הלשון שלו הרחיבה לי את החור, סיככה אותו, מלאה אותו בתחושה מוזרה, רטובה וקצת מגרדת. גנחתי, נגעלתי, עלו לי בעיניים דמעות של השפלה הזין שלי לא הפסיק להגיר פרי קאם. רציתי שזה יגמר. לא רציתי שזה יגמר. הייתי מושפל ומגורה ובעיקר היה לי מוזר. היה לי מזור להיות בסיטואציה הזאת, היה לי מוזר להיות עם השמן, והיה לו מוזר שלא יכולתי להתנגד לו. שנתתי לו לעשות לי מה שרצה. הרצון שלי כאילו נחלש, התמוסס, נכנע לשמן. פתאום לא הכרתי את עצמי. השמן הוציא את הפרצוף שלו מהתחת שלי, הרטיב אצבע והכניס לי אותה פנימה. חשתי לחץ ואז איך היא שוקעת לי בפנים. קפצתי, אבל השמן החזיק אותי חזק ולא נתן לי לזוז. "ששש, תן לי להכין אותך. אתה תגיד לי תודה אחר כך, תאמין לי."

להודות לו על מה? הוא הזיז את האצבע בפנים, זו הייתה התחושה לא טובה. מכאיבה ומכווצת, נגד כיוון התנועה הטבעי של החלחולת. רק רציתי שיוציא אותה משם. אבל הוא לא הוציא ואני לא הצלחתי להתנגד יותר מידי, אחוז בקסם המוזר שהוא הפיל עליי. הוא הרטיב את הזין שלו ברוק בזמן שהוא המשיך לשחק לי בחור. "עכשיו אני הולך לזיין אותך." הוא אמר. "אתה עומד להיפתח." נבהלתי וניסיתי לברוח. הוא תפס אותי תוך חצי שנייה במותניים, החזיר אותי למקום כמו שתופסים ילד והחדיר את האצבע עמוק לתוך הישבן שלי, גורם לזין שלי לדלוף פרי קאם כמו ברז מקולקל. הוא הוריד לי את הראש למטה בכוח, וככה, כשאני מכופף, חיכך את קצה הזין שלו בחור הרטוב והמורחב שלי.

"שמן לא..." זה לא עזר. הרגשתי לחץ חזק ואז כאב איום ונורא, דקירה חזקה, כאילו מישהו מכניס לי שיפוד ברזל לתוך החור. התכווצתי ולא הצלחתי לנשום ובטח שלא להשמיע קול. השמן לא ריחם עליי. הוא דחף את הזין שלו עוד ועוד עד שמילא את כולי, בלי להתחשב. אני ראיתי כתמים כהים מול העיניים, נושם נשימות מהירות ושטחיות. בחיים לא כאב לי ככה. אם הוא יוצא, הוא שולף לי את המעיים החוצה. "איך ההרגשה להיפתח?" הוא שאל, ושמעתי סקרנות בקול שלו. "איך ההרגשה שנכנסים לך לגוף?" לא יכולתי לדבר. הוא התחיל לזוז בפנים, לאט בהתחלה ואז מהר יותר ויותר. אני התחלתי לגנוח, להאנק ואז כמעט לצרוח. "אני מזיין" הוא גנח.  "אני מזיין את דין." הוא התנשף. "אני מזיין את דין בראמי." הוא אמר כאילו לעצמו. הקול שלו נשמע מלא פליאה ואפילו התלהבות, והוא הוסיף לי עוד פליק אדיר וקולני בישבן כדי להדגיש את העובדה שזה באמת קורה. כן, הוא מזיין אותי. הוא, הדחוי, האפס, המגעיל, מזיין את הנער הפופולארי שתמיד התעלם ממנו, את מי שהיה מתחת לכבוד שלו אפילו לצחוק עליו בפנים או להתעלל בו כמו כמה מהאחרים. והינה אני בידיים שלו, אי אפשר להתעלם יותר. הנה הוא מוריד אותי על ארבע ובועל אותי, תופס חזק בתחת הלבן שלי ופותח אותי, את דין בכבודו ובעצמו, דין הרזה, דין החתיך, דין השנון, דין הפופולארי, מלך השחצנות. אם זה לא היה כל כך מכאיב ומשפיל הייתי צוחק על עצמי. למזלי הוא גמר מהר, גנח, התפרע בתוכי והתפוצץ. הרגשתי גל של חמימות עובר במעי. הוא יצא לאט לאט, כמעט בחוסר רצון, משאיר אותי עם תחושת מלאות איומה כאילו הוא עדיין בפנים, משאיר אותי עם ישבן לח ודביק ועם גירוי מציק בחלחולת, כמעט גירוד.

"החור שלך עוד פתוח. הוא ממש בקוטר של עשר אגורות." הוא אמר מאחורי ואז הכניס לי עוד סטירה בישבן, חזקה וכואבת בשביל להשלים את ההשפלה. "אני ואתה עוד ניפגש." הוא קבע ואז התלבש והלך, משאיר אותי מתחת לעצים ערום ורועד. שנייה אחרי שראיתי אותו נעלם, הקאתי את ארוחת הצהריים שלי למרגלות העץ. דמעות עלו לי בעיניים. הרגשתי מטונף, נגעלתי להתלבש ולכלכך את הבגדים שלי בהפרשות שמלאו אותי. אני בטוח שדיממתי שם מאחורה. יותר מאוחר, במקלחת, השענתי את המצח שלי על הקיר, עצמתי עיניים. המים החמים שטפו אותי מלמעלה, מוחקים כל צליל שבא מבחוץ, מבודדים אותי בעולם רטוב משלי. חזרתי בראש לזיכרונות ילדות, לימים היפים, הבהירים והתמימים שבהם גדלתי, ילדון נמרץ ושמח בקיבוץ שנראה לי אז מרתק. ניסיתי לשכנע את עצמי שמה שקרה עכשיו היה חלום רע, ברחתי רחוק יותר לעבר. העבר היה בטוח. ההווה דוחה.

מאז, ככה זה היה. השמן היה נפגש איתי מדי פעם, במטעים, במקלט הציבורי, במוסך הנטוש. הוא היה מזיין אותי, גומר בתוכי והולך. מידי פעם היה משפיט אותי, מכניס לי כאפות, יורק עליי, מכריח אותי למצוץ לו, דוחף אותו עמוק לגרון עד שכמעט הייתי מקיא. שנאתי אותו אבל לא יכולתי לומר לו לא. התמכרתי לסקס, ליצר, לחספוס ולבהמיות שבזה. התרגלתי לגסות ולהשפלה. הסתגלתי לגוף שלו, למגע, לריח. עמד לי עליו בכל פעם שראיתי אותו. במקביל,  הדימוי העצמי שלי נפל לרצפה. ירדתי בלימודים, התחלתי להתחצף, עשיתי בעיות, איבדתי חברים, אכזבתי את ההורים שלי, השתכרתי, עשיתי בושות בקיבוץ, חיפשתי את השמן כדי שידפוק אותי ויגמור לי בתחת או על הגב רק כדי להעניש את עצמי. הרגשתי טמא, מלוכלך, חסר תקנה. הבנתי שמה שהיה נגמר, שאני לא אחזור להיות מה שהייתי פעם, מה שיכולתי להיות. אני דין אחר, מקולקל. אחרי שנה השמן איבד בי עניין. אולי מצא לו אובייקט אחר להתעסק בו, אבל הרעב האיום הזה לא עזב אותי. נכנסתי לאתרי הכרויות לחפש אחרים. נפגשתי כמה פעמים עם מבוגר בן ארבעים, איש עסקים עשיר ששידר יוקרה ושעמד לו טיל מלזיין ילד בן שבע עשרה. הוא הראשון שקשר אותי, שנתן לי את החוויה להיפתח מאחורה חזק ועמוק כשאני כבול וחסר אונים. אחריו פגשתי חייל בן עשרים, גבוה, יפיוף, בחור מקסים, ונעים ואוהב. כשהתחלתי להתאהב בו, לא יכולתי להימשך אליו יותר. זה הרגיש לי יותר מידי נקי, יותר מידי בריא, יותר מידי לא אני. איתו לא הרגשתי מספיק מטונף ולכן לא עמד לי. זרקתי אותו באכזריות. לא הגיע לו. הוא התחנן ובכה בחוץ, מעבר לדלת, אני בכיתי מעברה השני. כשזה חזר על עצמו עם כמה אחרים הבנתי שאני כבר לא יכול לשלב אהבה עם משיכה. אני לא נמשך למי שאני אוהב ולא אוהב את מי שאני נמשך אליו. הרגשתי שהשמן השאיר אותי טמא, סחורה פגומה, ולכן חיפשתי חוויות קיצוניות יותר ויותר שיאשרו לי את זה. שיהיו קשים איתי, שישפילו אותי, יכו אותי, יכאיבו לי, ירקו עליי, ישתינו עליי, יזיינו אותי כמו חזיר שחוט כאילו אין לי מחר. השלמתי עם זה שאני שרמוט. וככה, אחרי שנתיים, כשהאדון הגיע, כבר הייתי בשל אליו נפשית.

פתחתי עיניים, מטושטש. הייתי עדיין במרתף. ביתא וגמא כבר לא היו שם, רק אני והאדון. שכבתי על הבטן. כל הצד האחורי של הגוף שלי בער. האדון עמד מעליי וחבש לי את הגב. ערכת העזרה הראשונה עמדה לידו, פתוחה. מזל שהוא עבר קורס חובשים בצבא. האדון טיפל בי בעדינות, במגע קליל שלא חשבתי שיש בו. "אדון..." גנחתי.

"התעוררת? איך אתה מרגיש? אתה בסדר?" נדמה היה לי שאני שומע שמץ של דאגה בקולו.

"כואב לי נורא ואני מרגיש מסוחרר." הוא שתק לשנייה והמשיך לטפל בי.

"אתה תצטרך לנוח במיטה לכמה ימים. תיקח ימי מחלה. בלי לזוז, עד שתחלים. וגם אחרי זה אתה תהיה בהפסקה עם הסשנים לכמה זמן." הפסקה עם הסשנים? לא האמנתי למה שאני שומע. אף פעם לא ראיתי בו צד כזה מתחשב ודואג. אולי בגלל זה, ובגלל שהרגשתי שקרה משהו חריג, ששינה הכול, העזתי לשאול, "אדון, למה?"

הוא הפסיק לחבוש אותי. "למה מה?"

"למה נתת לו לעשות לי את זה?" הוא שתק לכמה רגעים.

"היה שלב שעצרתי אותו. הוא פישל. פעם ראשונה שלו והוא איבד שליטה. חוסר ניסיון, הוא ירוק בזה לגמרי. אבל גם אתה לא עשית לו חיים קלים. אם היית מתייחס ככה אליי, הייתי זורק אותך באותו רגע מהבית, כמו שאתה ערום, ונועל אחריך את הדלת."

"אבל אתה לא הוא." התחלתי לבכות. לא יודע מאיפה בא לי הבכי הזה. מביך, אבל לא הצלחתי לעצור.  "בך בחרתי. בו לא."

"דלתא, זה לא משנה." האדון נשמע קצר רוח. "ברגע שמסרת את עצמך בידיים שלי, ויתרת על זכות הבחירה. כל מה שיקרה לך יקרה כי ככה אני רוצה. ואם אני רוצה שגמא יאלף אותך, זה מה שיקרה. זה לא משנה אם זה גמא או ביתא או אני. היד שמטפלת בך לא חשובה, ככה או ככה, זה מגיע ממני."

"לי זה משנה אדון." המשכתי לבכות. "גמא הוא לא אדון ואף פעם לא יהיה. אין לו שום זכות לגעת בי. הוא סתם עבד עלוב."

האדון התרחק. "עבד עלוב כמוך?"

"כן אדון. עבד עלוב כמוני." הכרתי את האדון מספיק כדי להרגיש אותו מתרתח גם בלי לראות אותו. "אני שמח שאתה מכיר בזה שאתה עבד עלוב. אתה באמת כזה. אבל לגבי זה שאין לו זכות – כל הזכויות כאן מגיעות ממני. ואם אני מחליט שיש לו זכות, אז יש לו ולא משנה מה הוא. לא משנה איך אני מטפל בך, עם שוט או עם מצבט או עם עבד אחר. מבחינתי גמא הוא עוד כלי עבודה. הוא צריך אימון יסודי אבל הוא יעבור אותו. הוא לא יפשל ככה שוב."

"אבל למה אותי?" צעקתי עכשיו. "גמא בחר אותי, לא אתה בחרת, נתת לו לבחור! איזה כלי עבודה עושה בחירות?" האדון שתק שתיקה ארוכה הפעם. לרגע חשבתי שנשארתי לבד. אבל לבסוף הוא אמר, "דלתא, כשנכנסת לבית הזה הבהרתי לך מההתחלה שמרגע זה הבחירה החופשית שלך נגמרה, שהכול מעכשיו אני בוחר בשבילך. אתה הסכמת, אז אין לך שום בחירה ויכולת להשפיע. אתה יכול לצעוק ולבכות כמה שתרצה אבל גמא ימשיך לטפל בך, כול ערב מצדי, כי ככה אני רוצה. לא אתה, אני! ואם זה ייהרג ובל יעבור מבחינתך, נשארה לך עוד בחירה אחת שתמיד הייתה לך, היחידה. אתה יודע מה היא."

שישי בבוקר. שכבתי על מיטת נוער בחדר שבדרך כלל אין לו שימוש. האדון שומר אותו כחדר שינה לאורחים, מצב נדיר ביותר. כמעט לא יצא לנו להיכנס לשם. שכבתי על הבטן, כל הצד האחורי שלי חבוש וחשבתי מחשבות אפלות, דמעות נצצו לי בעיניים. הייתי תקוע כאן כבר כמה ימים, לבד, עם הכאבים. זה היה רע. הדלת נפתחה פתאום. הלב שלי זינק כי חשבתי שזה האדון. הוא בא לדאוג לי.  אבל זה היה רק ביתא. הוא היה לבוש, מוזר. והוא נשא אתו שקית גדולה, מלאה בגדים. "איך אתה מרגיש?" הוא שאל.

"כואב."

"אתה יכול לזוז?"

"קצת, אם אני נזהר."

ביתא התיישב על המיטה לצדי. "אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?"

"מה הולך להיות?" שאלתי. "האדון הולך לשסות אותנו זה בזה? הוא ייתן לנו להעביר סשנים אחד על השני במקומו?"

"לא, אני חושב שזה רק גמא. הוא לקח אותו בתור פרוייקט."

ביתא שתק לרגע. "תקשיב, זה לא מתאים לי יותר."

"מה האדון?" הופתעתי.

"לא, את האדון אני אוהב יותר משאני אוהב את עצמי, תמיד אוהב אותו. אבל את הבית אני כבר לא מזהה. היינו ארבעה, נחותים, תחתיו, אבל שווים. ואז איבדנו את אלפא ונשארנו שלושה, אבל מסתבר שאנחנו כבר לא שלושה אלא אחד נגד שניים. פתאום הוא מעלינו. הייתי מוכן לחיות עם האדון כל החיים לבד. הייתי מוכן להישאר שלו כל החיים גם אם היינו עשרים עבדים. אבל ככה, בסנריו הזה, אני מרגיש שאין לי מה לחפש פה יותר. זה לא הבית שהכרתי. זה לא הבית שלי."

"אתה עוזב את האדון?" לא יכולתי להיות המום יותר גם אם הוא היה אומר לי שהוא הגיע מהחלל. ביתא. ביתא הנאמן. ביתא שהוא של האדון בלב ובנשמה! אבל הוא שתק והשפיל עיניים.

"אני חושב שכן." אמר בקול שמעט לא נשמע.

"אתה ביתא? עוזב את האדון שלנו? הייתי בטוח שתתחתן אתו."

"להיות שלו זה מספיק לי." הוא חייך חיוך עצוב. "אבל פתאום אני לא רק שלו. אולי יתברר עוד מעט שאני בכלל של גמא."

"אני לא חושב," אמרתי. "נדמה לי שגמא מעוניין רק בי."

"זה לא משנה, אני מרגיש שאין לי פה עוד מקום. אני עוזב."

"חבל." אמרתי, ושתקתי. לא ידעתי מה עוד להגיד. אבל הוא המשיך לדבר, "ואני חושב דלתא, שאתה צריך לבוא איתי."

"אתה רוצה שנעזוב ביחד?" עכשיו כבר הייתי מוכה הלם. הוא השתגע.

"לא בהכרח שנלך ביחד לאותו מקום אבל שנצא מכאן שנינו. נראה לי שאחרי מה שהיה לפני ארבעה ימים, גם אתה מבין שזה כבר לא המקום שלך." התחלתי לבכות פתאום. הוא רכן אליי וליטף לי את הראש, ניזהר שלא לגעת בתחבושות בגב. הוא תמיד היה מנחם אותי כשהיה לי קשה. לב ענק הוא.

"אני לא רוצה לעזוב את האדון. אני לא רוצה ללכת! האדון שלי. שגמא יילך!" יללתי.

"הלוואי שזה היה מסתדר ככה," הוא אמר לי בעדינות. "אבל נראה שהדברים מסתדרים לטובת גמא, לא לטובתנו. אנחנו צריכים לעזוב או שיהיה פה יותר רע. באמת רע."

"אתה לא מבין," אמרתי, שטוף דמעות, "אני אוהב אותו."

"גם אני אוהב אותו," הוא אמר בעדינות, "אבל...."

"לא!" קטעתי אותו. "פעם ראשונה שאני אוהב ונמשך לאותו בנאדם. פעם ראשונה. זה האדון, הוא הגבר, סוף סוף, הוא הגבר!"

ביתא פלט אנחה של הזדהות ונשכב כדי לחבק אותי. "דלתא, אם יש מישהו בעולם הזה שמבין אותך, זה אני."

ירדנו למטה במדרגות. אני מדדה בקושי וביתא תומך בי. הוא היה לבוש, אני הייתי לבוש חלקית וחבוש. האדון היה למטה, בסלון. התייצבנו מולו שנינו, משפילים עיניים ושותקים. "שניכם?" הוא הרעים בקולו בהפתעה. לא אמרנו כלום. לא היה מה לומר. הדממה עמדה באוויר, סמיכה, מעיקה. לבסוף סובב לנו את הגב. "תסגרו אחריכם את הדלת."

ביתא עזר לי להיכנס לאוטו שלו, למושב שליד הנהג, ואז הקיף את האוטו והתיישב במושב הנהג, סגר את הדלת והניע. התחלנו לנסוע, יוצאים מהרחוב שלא נראה יותר לעולם. סובבתי את הראש בזהירות לראות את הבית שנעלם מאחורינו. התנועה כאבה לי.

"דין," ביתא קרא לי, מוציא אותי מההרהורים. "דין, לאן לקחת אותך?"

"אני חוזר להורים בקיבוץ נראה לי. בינתיים לפחות. אחר כך נראה. אתה יכול לעצור לי ברכבת, יש עליי כסף."

"נראה לך?" התנגד ביתא, "שאני אתן לך לנסוע בתחבורה ציבורית שאתה במצב הזה? אני לוקח אותך לקיבוץ."

"באמת, אתה תיסע עכשיו עד לצפון בשבילי?"

"בטח. ממילא אין לי מה לעשות אחר כך, ואתה לא במצב לנסוע עצמאית."

"ואתה, לאן תלך אחר כך?" שאלתי.

"אני כנראה אלך לגור קצת אצל אחותי, ואחרי זה לשכור דירה, קרוב לאוניברסיטה אולי." המשכנו לנסוע. פנינו לכביש 4 כשאמרתי, "ביתא..."

"בבקשה, תקרא לי בן. ביתא כבר לא איתנו." הוא חייך.

"בן, אתה יודע שאני אתגעגע אליך קצת? באמת. אתה נשמה טהורה. תמיד עזרת לי וניחמת אותי כשכאב לי ותמיד נתת מעצמך."

"טוב, אתה מוזמן לשמור על קשר מידי פעם." אמר בן והסמיק קצת. "ואם תרצה ללמוד פעם באוניברסיטה, אני יכול לעזור לך."

"אבל מה יהיה איתך עכשיו? תצא לדייטים, תכיר אנשים? תישאר לבד?" הוא חשב לרגע. "לא. אני לא חושב. אני עבד בנשמה. תמיד יהיה לי אדון. ואתה?" הנהנתי בעצב. גם אני. שנינו שרוטים, אבוד לנו. בן אותת ועקף משאית. נסענו צפונה וכל הדרך כמעט לא דיברנו יותר.

אפילוג

גמא שוכב עכשיו,  סגור בתוך קופסא. גופו עטוף בניילון שחור נצמד שמונע ממנו לזוז וצינור פלסטיק עבה תקוע לו בתוך הפה, מדגדג לו את הגרון. כבר שעות הוא כלוא במצב הזה. הצינור חונק אותו, משגע אותו, גורם לו לריור מוגבר שמציף לו את הפה. הוא מחרחר, משתנק, מנסה כל חצי דקה להקיא ולא מצליח, הצינור חוסם אותו. ההסכם שלו איתי עדיין בתוקף. הוא יתנסה בשעבוד שהוא לא הכיר, ברמות אומללות שהוא לא דמיין, ובתמורה הוא ישתתף באילוף העבדים שלי. העבדים שלי. הם אינם, שלושתם. אחד גירשתי, שניים עזבו אותי. רק גמא נשאר. אבל יבואו עוד. הו, יבואו עוד. הרבה מאוד עבדים ישמחו להיות שייכים לדום דניאל. וגמא, יש לי תכניות לגביו, הרבה מאוד תכניות. הוא עוד לא יודע, אבל אני בונה עליו. הוא ייקח חלק בהרבה מאוד תכניות שלי, ירצה או לא ירצה. כי גמא יישאר איתי. גמא לא יעזוב. גמא שלי לגמרי. אני אגרום לו לחצות את הגיהינום כולו שבע פעמים על הברכיים, אשגע אותו, אטריף אותו, אשבור אותו לרסיסים ואבנה אותו מחדש, אבנה אותו לגמרי אחר. הוא יהפוך לכלי המושלם, חומר בידי ליצור. גמא היקר. רק התחלנו.

אני דניאל. אני האדון. אני אדון הכאב, אני אדון האמת. רק אני יודע איך לחלץ את האמת מאנשים, לזקק אותה מהם בייסורים. רק אני יודע לגרום לאנשים לגלות את עצמם, להבין מי הם באמת, בלי אשליות, בלי סיפורים שהם סיפורו לעצמם. אני יודע איך למוטט חומות, להסיר התנגדויות, לשבור את הרוח, להשכיח את החינוך, לעצב את האדם מחדש, ערום, חשוף, אמיתי. יחסים בין בני אדם הם יחסים ערומים של כוח, ביתא הבין את זה נכון. תמיד יהיה שולט ונשלט, תמיד יהיה מוביל ונגרר. הכוח הערום לא מספר סיפורים, לא על מוסר, לא על צדק, לא על רחמים. יש מי שעושה ומי שעושים לו. כולם חיים ככה, רק מעטים מאוד הם חסרי אשליות כדי לחיות ככה בגלוי, עד הסוף. לי אין אשליות, לעבדים שלי לא היו אשליות. הם ידעו. הכוח אצלי.

 

 

 

  

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...