סקס אחר. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

אלפא בית - פרק ד'

גמא

זו תקופה מעניינת. אלפא כבר לא חי אתנו יותר. האדון סילק אותו, לא אמר למה, מחק אותו. כאילו הוא מעולם לא היה. נשארנו שלושה וזה שבר את השגרה שלנו, משהו התערער. ביתא נראה בעיקר עצוב, דלתא ממשיך להיות דלתא כאילו כלום לא השתנה. ואני, לי יש הזדמנות סוף סוף. אלפא תמיד היה הכי קרוב לאדון. עכשיו המקום שלו התפנה.

אני גמא. פעם הייתי גולן, אבל האדון נתן לי שם חדש. אני גמא העבד. גמא הזונה. שק האגרוף של האדון, החפץ, הגוש בשר שלו. הוא האדון, הוא הגבר, הוא המלך, המלך שלי, הוא גדול מהחיים. איש מרשים, כהה, גבוה, שרירי, שעיר, שיער שחור, עיניים שחורות שקודחות בך חורים בעמקיי הנשמה. הכי רע. הכי טוב. פעם הייתי ילד חרא, נער טיפה עבריין שעשה שטויות. הצבא קצת יישר אותי אבל האדון הוא היחיד שיודע באמת להשתלט עליי, לשים לי גבולות, להשפיט אותי כמו שמגיע לי, לחנך אותי, לעשות ממני גבר. אני מעריץ אותו, אני מנשק את האדמה שהוא דורך עליה, אני מסתכל בכל צעד שלו, בכל תנועה שהוא עושה, בכול מילה. בכל סטירה, בכול אגרוף מכאיב שהוא מכניס לי בבטן, בכל פעם שהוא מזיין אותי חזק עד שקשה לי ללכת. אני מסתכל, מסתכל ולומד. הוא המורה שלי, המורה לחיים. יום אחד, אהיה כמוהו. יום אחד, אני אהיה האדון, אני אשלוט, אני אשפיט, וכל מה שאני אעשה למסכנים שלי, אני לומד ממנו.

בזמן האחרון האדון מתעלם מביתא. המעמד שלו נפגע. אז רק אני ודלתא נבחרים כל ערב. הלחץ הזה מתחיל להשפיע עלינו גופנית, הסימנים לא מספיקים להימחק מהעור לפני הסשן הבא. לא שאני מתלונן. לילה קודם היה תורי. ביתא ודלתא היו בכלוב והסתכלו בדממה. הכלוב של אלפא כבר סולק מהמרתף, סימן בהיר נותר ברצפה במקום שבו עמד, כמו אנדרטה דוממת. האדון בחר בי, הוציא אותי מהכלוב והוליך אותי קשור ברצועה על ארבע, אל הסד. הוא קשר אותי בידיים ללוח העץ. הרגליים שלי לא הגיעו עד הרצפה ונוצר לחץ מכאיב בפרקי הידיים שלי. הגב שלי, הישבן והרגליים היו חשופים לראווה לעיניהם של ביתא ודלתא ולמעשיו של האדון. האדון תמיד משתהה קצת לפני שהוא מתחיל, נותן לנו להתבשל במיץ של עצמינו, להיות במתח, לדמיין מה הוא עומד לעולל לנו, לקפוץ מכל מגע. זה רגע מפחיד אבל גם מרגש. אני שלו, רק שיתחיל כבר. האדון שלף מקל עץ גמיש והעביר אותו באיטיות לאורך הגוף שלי, מהעורף ועד כפות הרגליים, כתוהה מה לעשות בי. הגוף שלי התכסה זיעה קרה שגרמה לעור שלי להבריק. לאחר כמה רגעים נשמע צליל חזק של "ווש" באוויר וחשתי פס צורב כאש על אחורי הירכיים שלי. האוויר נמלט לי מהריאות, הצלחתי לחנוק אנקה. אני  תמיד מנסה להיות שקט, לא לבכות, לצאת גבר מול האדון. האדון נהנה לנסות להכשיל אותי, לגרום לי להתייפח כמו ילדה מולו, להוריד את הערך שלי בעיניו. לצערי לפעמים הוא גם מצליח. חיכיתי להצלפה הבאה אבל ידעתי שלא אצליח לחזות אותה. זו המומחיות שלו, להיות לא צפוי, לא לתת לנו להכין את עצמינו, לגרום לנו להיות כל הזמן במתח. שריקה נוספת ועכשיו ספגתי כאב מהמם בכפות הרגליים. קפצתי כולי, השרירים שלי מתכווצים, הצוואר נתפס מרוב מאמץ, הגניחה הפעם בקעה החוצה, לא הצלחתי לחנוק אותה. כפות הרגליים שלי בערו. אני הולך לצלוע קצת בימים הקרובים אם הוא ימשיך כך. עברה חצי דקה של דממה ואז עוד זוג הצלפות, זו אחר זו, אחת בין השכמות ואחת אדירה בישבן, כמעט מפרקת אותו מרוב תנופה. דמעות כאב עלו לי בעיניים. מצמצתי לסלק אותן. עוד הצלפה בגב התחתון. עוד פס של בערה. האדון המשיך. עוד הצלפה ועוד הצלפה, הצלפות לא צפויות, במרווחים משתנים, בעוצמות משתנות, שלא אתרגל. בסוף לא יכולתי להתאפק, התחלתי לבכות בשקט מרוב כאבים. כל כך הרבה פעמים עברתי את זה ואני עדיין לא מצליח להתרגל. האדון דואג שלא אתרגל. האדון המשיך שוב ושוב עד שהגב, הישבן והרגליים שלי היו קרועים, מצולקים ומדממים ואני כבר צרחתי עם כל הצלפה. האדון לא ריחם. האדון לא הפסיק עד שהראש הסתחרר ושדה הראייה שלי החל להחשיך. אחרי זה שתיקה. ואז שמעתי קולות של ברז נפתח בירכתי המרתף. אחרי דקה הברז נסגר. לא ידעתי למה לצפות. זה לא קרה בעבר. פתאום נשטפתי במים ואיתם החלה צריבה איומה בפצעים שגרמה לי לצרוח ולייל בלי להפסיק דקות ארוכות ולהמשיך ליבב שעות אחר כך כשניסיתי לישון. האדון שפך עליי דלי של מי מלח. כמה שלא ניסיתי, האדון שוב הצליח לגרום לי להשפיל את עצמי ולבכות כמו ילד.

למחרת הגיע תורו של דלתא. ביתא כרע בכלוב שלו ונראה כמו כלבלב נטוש. הוא איבד בזמן האחרון את הביטחון, מרגיש מיותר כאן. מעניין מה עבר בינו לבין האדון. דלתא הוצא מהכלוב והובל אל הסד. לדלתא אף פעם לא היה סף סבל גבוה מידי. האדון יודע את זה מנסה לאלף אותו לספוג יותר כאב. בזמן שדלתא צרח את הנשמה שלו החוצה בלי בושה, ניסיתי לצוד את המבט את ביתא מהכלוב שלי. אני לא מת על האיש הטרחן הזה אבל הוא די קרוב לאדון, או לפחות היה, ואני צריך לנסות להבין מה קרה כאן, ואיך זה משפיע עליי. אם המצב שלי יכול להשתפר כתוצאה מכך או להפך. ביתא השפיל את מבטו ונראה מתעניין מאוד בכפות ידיו. הרמתי שביב בטון שהתקלף מתחת לכלוב שלי וזרקתי בעדינות על ביתא. הוא הרים מבט ובהה בי מבולבל. סימנתי לו עם הראש, "מה קרה?" ביתא משך בכתפיו וחזר לבנות בנקודה בלתי נראית ברצפה. מחוץ לכלוב דלתא המשיך לצווח. חיפשתי משהו נוסף להשליך עליו אבל לא מצאתי. בכל מקרה, התקשורת קשה ככה. אחכה שיסתיים הסשן ואולי אצליח לתפוס שיחה עם ביתא לפני שהאדון ישכיב את כולנו לישון.

עלינו לחדר. ביתא עגמומי ושקט, דלתא צולע ורועד ואני שהייתי במתח. האדון עשה איתי חסד ונשאר בסלון לראות טלוויזיה. יש לי כמה דקות לדבר עם ביתא, אולי חצי שעה. שעה אם יהיה לי מזל. ביתא כיבה את האור ונשכבנו על השטיח. דלתא ניסה להישכב ופשוט נפל על השטיח. ביתא נשכב מאחוריו בתנוחת כפיות וחיבק אותו כדי לנחם ולהרגיע. דלתא לא התנגד. אף אחד לא מעריך במיוחד את ביתא, אבל לפעמים, במצבים קיצוניים של גוף ונפש, חום גוף פשוט מספיק כדי להרגיע קצת. נשכבתי מאחורי ביתא בכפיות גם כן כדי לסדר גישה נוחה בין הפה שלי לאוזן שלו. "ביתא, מה קורה לך בזמן האחרון?" לחשתי לו. ביתא לא ענה. נתתי לי עשרים שניות לדבר ואז שלחתי יד וצבטתי לו במותן, לא בעדינות. ביתא קפץ קלות. "אווץ', גמא, מה זה צריך להיות?"

"זה כי אתה לא מדבר. שואלים אותך משהו, למה אתה מתעלם?" לחשתי לו בכעס. ביתא שפשף את סימן הצביטה שלי. טוב מאוד, שלא יתרגל לתפוס עליי תחת ולהתעלם ממני. "מה קרה גמא? למה אתה מתעניין בי פתאום? עזוב אותי." ביתא לא חיבב אותי הרבה יותר משחיבבתי אותו כנראה.

"מה זה עזוב אותי? דבר! אלפא נזרק החוצה, האדון כאילו שכח שאתה כאן, אני ודלתא סופגים כאן הכול ואתה הולך עם פרצוף כאילו דרכו לך על הזנב. משהו קורה כאן ואני רוצה לדעת מה. זה לא נראה לך מדאיג? למה, אתה במקומי לא היית דואג אם כל הבית היה מתחיל להתפרק לך?"

ביתא שתק כמה שניות. "זה מה שמפריע לך, שנשארתם שניים ושאתה צריך לספוג יותר? נהיית בכיין גמא. תאמין לי שאם הייתי יכול הייתי נמצא שם לבד בסשן כל יום כל היום וסופג הכול. במקום להודות אתה בוכה. אם אתה לא יודע להעריך מה שיש לך בידיים, תקום ותלך."

חייכתי לעצמי. "תפסיק לבכות שאתה מקופח יא נקניק. לא על עצמי אני מודאג. אם אלפא בחוץ והאדון מתעלם ממספר שתיים אחריו, משהו רע קרה. אני דואג. דואג לנו, דואג לאדון." "כן בטח, לאדון אתה דואג." סינן ביתא בין השיניים. ההערה הזאת עלתה לו בצביטה נוספת בישבן, אחת אכזרית.

"ביתא, אני נשבע שאני מתעלל בך כל הלילה אם אתה לא מספר לי עכשיו מה קרה?" ביתא לא הספיק לענות. הדלת נפתחה. האדון נכנס לחדר. הוא התפשט ונכנס למיטה. שתיקה. הלכנו לישון. אין ברירה.

למחרת, אחרי שחזרתי מהעבודה  בשליחויות, החניתי את הקטנוע ליד הבית של האדון ונכנסתי. האדון לא היה בבית. התפשטתי בכל זאת ונשארתי ערום לגמרי. יש לנו חוקים ולי לא אכפת להיות ערום. אף פעם לא התביישתי בגוף שלי. התקלחתי והתחלתי לנקות את המקלחת כשביתא נכנס. הוא נראה נסער. "גמא, כשאתה אומר שאתה מודאג, אתה באמת דואג לאדון או רק לעצמך?"

סוף סוף הוא מוכן לדבר. חשבתי לשנייה ועניתי, "ברור שאני דואג לעצמי. האדון הוא הכול בשבילי. אם זה נגמר  והוא יגיד לי ללכת, אני לא יודע לאן, אני לא יודע מה לעשות. ביתא, אני מפחד. הייתה לנו שגרה, היה לנו בית יציב, עכשיו הכול מתפורר מסביב. אני לא יודע למה, אני לא יודע מה קרה, ואתה חלק מזה ולא אומר לי כלום." כנראה התשובה שלי נשמעה לו מספיק כנה. אם הייתי אומר שאני דואג רק לאדון הוא לא היה נפתח לעולם. "שיישאר בנינו," הוא אמר. המבט שלו היה עצבני והידיים חסרות מנוחה. הוא שילב אותן, ואז הפריד, גירד בראש, נגע בפניו. הוא ידע שהוא עושה משהו אסור. "אלפא עשה לא בכוונה משהו שפגע באדון. פגע בו ממש. לכן האדון זרק אותו. לפני שהוא נזרק, ראיתי שמשהו עובר על אלפא אז דובבתי אותו. עכשיו אני יודע את הסיפור והאדון לא אוהב את העובדה הזאת. ביקשתי ללכת לאלפא כדי לנחם אותו והאדון חשב שלא אעז לשאול כלום. פגעתי באמון שלו כנראה, אז בגלל זה כנראה הוא שם אותי בצד." נרגעתי בבת אחת. המצב משתפר לטובתי. ביתא עמד שם מודאג ומגוחך ונראה כמו דחליל ברוח.

"וואלה? ביתא מסתבך בצרות עם האדון?" גיחכתי עליו. "מה קרה, משבר גיל הארבעים הגיע? החלטת להתפרע קצת? מחר אתה קונה גם יאכטה ושט מכאן למיקרונזיה?"

ביתא נראה שלא כהרגלו כאילו הוא עומד להוריד לי סטירה. אחרי כמה שניות הוא אמר, "הייתי מעדיף להיענש כל יום, באכזריות. הייתי מעדיף להיזרק מכאן לגמרי. אבל לא להיות תלוי ככה, בין לבין בלי לדעת איפה אני עומד."

"בקיצור, אתה דואג למעמד שלך, לא? מספר אחד הלך ומספר שתיים לא מצליח להיות מספר אחד אלא הופך למספר אפס מאופס."

"תתפלא גמא, לא כולם חושבים רק על המעמד שלהם. אני אוהב את האדון ודואג לו. אם פגעתי בו אני רוצה לתקן את זה אני רוצה לכפר, אני לא חושב כאן על עצמי."

"לא חושב על עצמך?" נהמתי עליו, "אתה פשוט משקר לעצמך כדי להרגיש טוב עם המצפון שלך אבל אתה חי כמו טפיל על האדון ועכשיו הוא התעייף ממך סוף סוף. ביתא אתה סמרטוט רצפה. אין בך מה שצריך בשביל להיות עבד שאדון יכול להתגאות בו. לך תהיה דודה בוועד למען החייל. אתה תפרח שם."

ביתא הסמיק. הוא נראה כאילו הוא אומר לומר משהו אבל אז הסתובב ויצא. כנראה כדי שלא אראה את הדמעות. האמת שהשיחה הזאת עשתה לי טוב. הייתי מגעיל לביתא כי לא הייתי צריך אותו יותר, וכי הוא ביתא. נראה שהמקום שלי בטוח.

שכבתי במיטה על הבטן, קשור בידיים וברגליים וזויינתי. האדון פירק לי את התחת, כמו שהוא אוהב. אחרי שגמר בתוכי פעם, פעמיים, שלוש, אחרי ששני פלחי העכוז שלי היו אדומים ובוערים מרוב סטירות ואני כמעט הצטרדתי מרוב גניחות ואנקות, הוא נשכב לצידי וליטף לי את השיער, כמו שהוא עושה לפעמים. הוא אוהב ללטף לי את השיער ואז לאחוז בו ולמשוך לי את הראש אחורה, להכאיב קצת ושוב ללטף. ככה האדון, מלטף ומרביץ. אהבה קשוחה. דלתא נשלח למטה לקרצף את המרתף. ביתא הלך לעזור לו אפילו שהוא לא הצטווה, רק כדי לעשות עם עצמו משהו ולא לעמוד תקוע באמצע ונבוך. היינו בחדר השינה רק שנינו. האדון נישק לי את העורף ואז נשך לי את הצוואר ליד העורק כמו ערפד, משאיר לי סימן. חשתי את הזקפה שלו מתקשחת שוב ומתחככת בי. היה לו תאבון מיני שלא נגמר ואלימות תמיד העמידה לו. הוא עוד ירחיב לי את החור כל הלילה עד שאצטרך שם תפרים. פעם הוא עשה פיסט לאלפא בלי אזהרה. אלפא צרח והתעלף באמצע. כולנו שכבנו בשטיח למרגלותיהם ושמענו. אחר כך אלפא המסכן הלך עם פיסוק מוזר כל השבוע. האדון העביר לי יד על התחת, תפס פלח והתחיל למעוך, חזק. הוא מחמם את עצמו. עצרתי את הנשימה כדי לא להאנק. זה כאב. מאוד. האדון הגביר את הלחץ ואנקה קטנה נפלטה ממני בכל זאת. האדון שחרר. חשתי אותו מחייך מעליי. זה לא יהיה נכון לומר שלא אכפת לו מכאב של אחרים. אכפת לו מאוד. הוא סאדיסט. הוא נהנה מזה.

"אדון," נאנקתי. "אני אוהב אותך."

שנייה של שקט. "גמא, מה אתה רוצה?" הוא נשמע קר וחסר סבלנות.

נשמתי עמוק. "אני אוהב אותך אדוני. אני רוצה להגיד לך את זה." האדון שלח יד ותפס לי את הביצים. "גמא, אם אתה לא מדבר עכשיו אני הופך לך אותן לחביתות."

"אדון..." היססתי. לחיצה מכאיבה גרמה לי להתכווץ. אם לא הייתי קשור הייתי מתקפל לכדור. שרירי הבטן שלי רקדו ויצאה לי צרחה אילמת מהפה. לא הצלחתי להשמיע קול. "גמא אין לי סבלנות אליך. אצלך אין שום דבר שהוא סתם. אתה לא סתם משתף ברגשות. אז תגיד מה אתה רוצה ממני או שתסתום את הפה שלך ותוותר על זה." נאבקתי לנשום. האדון מכיר אותי טוב. והוא שונא גישה לא ישירה.

"אדון... תקשיב לי בבקשה... לא, אני באמת אוהב אותך ואני מעריץ אותך. אני מסתכל עליך כל היום, רואה איך אתה שולט בנו, איך אתה יודע להיות מלך, ואני רוצה להיות כמוך. אני רוצה להיות התלמיד שלך. אני מתחנן שתלמד אותי, בבקשה." האדון הרפה מהביצים שלי ושתק לדקה. שכבתי על המיטה, מתוח והתפללתי בשקט. זה עכשיו או אף פעם. "אתה רוצה לומר לי שאתה רוצה להיות אדון בעצמך? אתה רוצה לשלוט?"

"רק תחת החסות שלך. לעולם לא אעזוב אותך, אהיה העבד שלך לעולם, הצעצוע שלך, אני שלך תמיד. אבל אני אוכל להשפיט אחרים מול העיניים שלך כדי לשעשע אותך אדון, לשלוט בהם עבורך, לענות אותם כמו שתדריך ותצווה עליי. אני אוכל להיות עבד הרבה יותר מוצלח וכיפי ככה. יש יחסים כאלה בין דומים ועבדים נבחרים, אני לא אהיה הראשון."

"ואתה גמא," ענה לי האדון בשקט, "אתה חושב שאתה מספיק מוצלח או חשוב עבורי כדי שאהפוך אותך לסגן שלי? אם אתה רוצה להיות דום צא מכאן ותמצא לך עבדים משלך. אני לא מחזיק כאן אף אחד בכוח. יש הרבה סאבים שישמחו להתחלף איתך."

"אדון," התחננתי, "אני לא רוצה להיות דום. אני רוצה להיות שלך. אני רוצה להיות הידיים שלך, לענות בשמך, לשלוט עבורך. בלעדיך זה לא שווה." האדון זז מאחוריי וסטר לי על התחת. "גמא, אתה חתיכת לקקן. אני לא אוהב לקקנים. אתה חושב שאני לא מכיר את השאפתנות שלך? שאני לא יודע שאתה רק רוצה להשתמש בי כמדריך, כקרש קפיצה? אתה תהיה העוזר של דום דניאל, זה יבנה לך שם בקהילת ה BDSM ואז תעזוב ותשתמש בתהילה שבנית על הגב שלי. לא אצלי חמוד. אני לא עומד לניצול. או שאתה שלי או שאתה בחוץ. אתה את המעמד שלך לא תבנה עליי. כל עוד אתה אצלי אתה כלב, אתה הכי נחות, אין לך אף אחד מתחתיך. ברור?"

זה לא הולך כמו שרציתי. הוא חכם והוא עקשן ואין לו שום מוטיבציה לעשות לי טובות. "אדון, בבקשה, אין לך שום עבד שכבר נמאס לך ממנו? שלא יהיה אכפת לך לזרוק אותו הצידה, שלא מעניין אותך יותר מה יקרה לו? בבקשה, למה שלא תיתן לי אותו להתאמן מידי פעם? חוץ מזה אני שלך לגמרי, הכלב שלך, כל מה שאמרת. אבל מידי פעם, כשלא תהיה בבית או משהו, בבקשה, תרשה לי לנסות עליו." האדון תפס לי בשיער חזק ומשך לי את הראש אחורה. זה כאב. "תקשיב לי טוב יא חתיכת נחש," הוא לחש לי באוזן בזמן שנאנקתי, "אין פה בבית הזה אף אחד שהוא מיותר. אף אחד שאני מוכן לוותר עליו. מי שוויתרתי עליו כבר לא כאן, וזה יהיה קצת מאוחר להחזיר לכאן את אלפא כדי שתתרגל עליו משהו. אז אם אתה ממשיך בקו הזה, אני הופך דווקא אותך לבובת האימונים של כל השאר. אתה תהיה היצור הכי נחות פה, מתחת לביתא ולדלתא. ובנוסף אני מפסיק לגעת בך. אני לא צריך לשחק בשאריות של אחרים."

"אדון," התחלת לבכות, "אדון, תסלח לי. אני מתחרט. בבקשה, רק אל תעזוב אותי. אל תיתן אותי לאחרים. אני יורד מזה. אני שלך, העבד שלך, אני הרכוש שלך לתמיד. בבקשה, אני אוהב אותך אדון." לפעמים צריך לדעת מתי לוותר. כנראה שהלכתי רחוק מידי, מוקדם מידי. אני לא סובל את המחשבה לאבד את האדון. הוא חשוב לי מידי. הוא שחרר אותי מהמיטה, לקח אותי למרתף וסגר אותי בכלוב למשך הלילה בתור עונש. שכבתי שם בחושך וחשבתי לעצמי איזה טיפש גמור אני. רציתי להשתחל למקום טוב יותר ובסוף אני אולי הבא בתור להיזרק. מגיע לך אידיוט. כנראה נרדמתי בשלב מסוים, כי פתאום התעוררתי בבהלה כשזרם של מים קרים שטף אותי. האדון עמד מעל הכלוב עם דלי ריק, לבוש לסשן. "אתה יודע גמא, דווקא חשבתי על ההצעה שלך. ואני חושב שאתה צודק, זה יכול לשעשע אותי מאוד. די כעסתי עליך, אני עדיין כועס האמת,  אבל אז משום מה דמיינתי את זה בראש ואתה יודע מה? זה העמיד לי פתאום את הזין. אתה כנראה יודע לשתול רעיונות לאנשים בראש. יופי של כישרון.  אבל יש לנו בעיה. זה ירומם אותך יותר מידי. יהפוך אותך מעבד לחצי אדון. אין אצלי מקום למתחרים. איך אני פותר את הבעיה הזאת?" תקווה פתאומית ניצתה לי בלב. "אדון, בבקשה, אם אתה לא רוצה שאני אהיה חצי אדון, תן לי להיות הרבה יותר עבד. תן לי להרוויח כל סשן שאעביר בסשן קשה יותר שתעביר אותי. בי תתעלל הכי הרבה, אני מוכן. אני מקבל את זה באהבה. ואם תחליט שאני ראוי, שעמדתי בסשן בלי לבייש אותך, רק אז יגיע לי קצת להתנסות בעצמי." האדון הסתכל עליי וחייך. "מה שאני אוהב בך גמא, זה שאתה לא מוותר לעצמך. זו תכונה שיכולה לעשות אותך יום אחד אולי אדון מוצלח. אני מקבל את ההצעה שלך. אבל אנחנו מתחילים מיד. סשן פרטי. כמו שאמרת, אתה תעבור את זה הרבה יותר קשה. אני עומד להעביר אותך שלב. בשל או לא, אתה רצית את זה. אתה תעבור מעכשיו רמות שלא דמיינת של כאב והשפלה. הרבה יותר קשה ממה שביתא ודלתא עברו או יעברו בקרוב. ואם תשרוד את זה ולא תוותר או תברח, אני אצפה בך מעביר סשן. אין טעם שתעשה את זה כשאני לא שם. זה לא ישעשע אותי ואלה העבדים שלי שאתה רוצה לתרגל עליהם." "כן אדון." אמרתי בשמחה. "כל  מה שתגיד. אני שלך." "או אל תשמח עדיין. אתה תצטרך לעבור את זה כל פעם מחדש לפני כל סשן שתרצה להעביר. אתה תשלם על כל פעם בדם ובייסורים. חכה שתראה מה מחכה לך." הוא הוציא אותי מהכלוב וקשר אותי שוכב על משטח מעץ. ואז הלך לארון הציוד וחיפש שם משהו. זה היה מחוץ לזווית הראייה שלי ולא היה לי מושג במה הוא הולך להשתמש. התחלתי לרעוד כמו תמיד לפני סשן כשאני לא יודע למה לצפות. האדון חזר עם אלקטרודות מחוברות למכשיר. "תכיר. זה חדש. עוד לא יצא לי להשתמש בזה על מישהו, ואני הולך לחנוך אותו עליך." הוא חיבר לי את האלקטרודות לביצים, לזין  ולפנים הירכיים. "ועכשיו אני הולך לטגן אותך קצת. הביצים שלך יצטרכו להעלות עשן לפני שארשה לך לגעת במישהו אחר. נתחיל?" הלם נוראי עבר בי. קפצתי במקום. כשזה נגמר, האדון אמר "וזו הייתה העוצמה הכי נמוכה." שתקתי. האשכים כאבו לי, מקרינים כאב עמום לבטן. העור על הזין צרב, הרגשתי את שרירי הירכיים שלי מתחילים להתכווץ. עוד מכה, גרועה יותר הפעם. ניסיתי לכלוא את הנשימה. "אתה מנסה לשחק אותה גיבור?" לעג לי האדון. לא יעזור לך. אתה לא הולך לצפות את זה. אני הולך לשנות את התדירות ואת העוצמה כל הזמן. זה מתחיל לאט אבל זה ילך ויתגבר." עוד הלם וצריבה נוראית. האוויר יצא ממני בנאקה נוראית. "אתה רואה? אתה באמת חושב שתצליח להתגבר על המחשמל?" הלם חשמלי נוסף עבר בי, אבל הפעם הוא לא הפסיק. הוא נחלש קצת והמשיך לחשמל אותי באופן רצוף. חשתי צריבה איומה בירכיים ובאיברי המין, כאילו מישהו מעביר לי שם גחלים בוערות. גנחתי והשתעלתי והדמעות התחילו לזלוג. "אז מה גמא, אתה בסך הכול רוצה איזה עבד שנמאס לי ממנו? שלא אכיפת לי לזרוק הצידה? הגיע הזמן שתשלם על החוצפה שלך." הזרם גבר. התחלתי לצרוח.

"להפסיק?" הוא שאל. שלא יפסיק. זה כואב אבל שימשיך. אם אני נשבר עכשיו הכול אבוד. אני באמת אהיה הכי נחות כאן אם הוא בכלל ייתן לי להישאר. הלכתי מאוד רחוק ואם לא אוכיח לו שאני ראוי לזה אלא סתם מתיימר הוא יעיף אותי בבעיטה.

"לא אדון," בכיתי "תגביר."

"להגביר?" הוא צעק. "להגביר?"  

"כן אדון. אל תרחם עליי. תן לי לשלם את המחיר." העוצמה התגברה פי שתיים. הביצים שלי בערו, הן התנפחו והפכו לאדומות. הזין התמלא דקירות בלתי נסבלות כאילו מישהו מחץ אותו עם  כרית סיכות מלובנות. כדי להוסיף על  ההשפלה הוא התחיל לעמוד בזקפה עקומה, מוזרה.  שרירי הירכיים שלי נתפסו והתעוותו, שולחים לי זרמים של כאב לישבן, לגב התחתון ולפי הטבעת. צרחתי. "אז מה, אתה רוצה את ביתא לעצמך יא חרא? ראית שהוא קצת בעונש אז החלטת שנמאס לי ממנו ושאתה יכול לנכס אותו לעצמך?" האדון הגביר את הזרם. קפצתי ונשכתי לעצמי את הלשון. ירקתי דם.

"יא חתיכת חוצפן מתיימר. אתה יודע מי זה ביתא? מה הוא בשבילי? כמה זמן הוא היה כאן לפניך, מה הוא עבר? אתה לא מגיע לקרסוליים שלו ואתה רוצה להתנשא מעליו? להשפיט אותו בעצמך? אין לך זכות לגעת בו!" צעק עליי האדון. והוריד לי סטירה מצלצלת. "אתה מבין חתיכת חרא? אתה מבין איש נחות ועלוב, אין לך זכות להתנשא מעל הטובים ממך!" הוא הוריד לי אגרוף חזק לבטן. ניסיתי להתקפל אבל הייתי קשור. "אתה יודע מה אתה? אתה גוש חרא שרק יצא מהתחת וכבר בא ללמד את כולם איך לצוף!" הוא הכפיל את עוצמת הזרם. צרחתי עד השמיים. אני בטוח שהערתי את ביתא ואת דלתא שתי קומות מעלינו. "אז בכמה כאב אתה חושב שזה יעלה לך לקבל אותו? כמה דמעות ודם וזיעה וקיא אה מוכן לשלם בשבילו? אתה חושב שאתה אפילו קרוב לזה?" הוא תפס את הביצים השרופות שלי ולחץ, מתעלם מהזרמים שעברו לו ביד. ראיתי שחור. הייתי קרוב להתעלף. "אתה חושב שזה יספיק לך בשביל ביתא?" העולם סביבי הסתחרר. "אני לא רוצה את ביתא." בכיתי.

"מה אמרת?" הוא עצר.

"אני לא רוצה את ביתא!"

ערב למחרת. היינו שלושתנו בכלובים. האדון פסע לעבר הכלוב שלי. "תור גמא." הוא אמר. "הוא נבחר." הוא פתח את הכלוב והוציא אותי החוצה. עמדתי ליד הסד. האדון פסע מאחורי ואז שם את הידיים על הכתפיים שלי. "היום יש לנו שינוי קל. גמא לא יעבור היום סשן. גמא יעביר אותו." ביתא ודלתא הרימו את הראש, מופתעים לגמרי. "גמא, תתחיל." ציווה האדון. רגע של שקט. ניגשתי לכלוב ופתחתי אותו. הוא הרים אליי מבט של פחד ושל הלם מוחלט. "אני בוחר בדלתא." הכרזתי.

 

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...