ניו יורק
ניו יורק. צילום: Bob Jagendorf, Flickr.

 >  >  > 

עגילי גנימדס

ניו יורק. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

עמדתי שם בפעם המי-יודע-כמה ובהיתי בפסל השיש המרהיב שניצב מולי. כינויו של הפסל היה העלם השבור. זה היה בחור צעיר עשוי שיש בערך בגילי. עורו של הפסל היה חלק ומלא חיות, ועל ראשו תלתלים מגרים. הפסל נשבר עוד בזמנים רחוקים ולא היו לו עיניים. אני בטוח שהעיניים שלו עדיין נמצאות היכן שהוא באדמה מסתכלות בתשוקה במי שיצר אותן. שפתיו של הפסל היו בשרניות, וחשפו שיניים עשויות שיש לבן ומבריק. האמן בחר לפסל את אהובו רגע לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו ולומר דבר מה. אהבתי לעמוד שם בנקודה ההיא במוזיאון ולדמיין שאם הייתי חי לפני אלפי שנים, העלם השבור היה לוחש לי את הסוד במלואו ולחישתו הייתה שולחת צמרמורות בגופי.

עמדתי ממש בכניסה לחדר של הפסלים היווניים. הנקודה הזו היא מה שיחדה אותי משאר הבחורים שעבדו במוזיאון. גם הם כמוני הגיעו בוודאי לניו-יורק בגלל שהיו להם חלומות גדולים. אולי הם רצו להיות אמנים, מוזיקאים או סופרים וקיוו שכאן הם יוכלו למצוא את ההזדמנות הגדולה שלהם. חלק מהם אולי חיפשו אהבה. גם הם בוודאי בילו את השבועות הראשונים שלהם עוברים ממסיבת גייז אחת לשנייה, מתנסים בכל הסמים ובכל הגברים שיש לעיר להציע. גם הם בוודאי מצאו את עצמם אחרי כמה שבועות מרוששים, שבורי לב, מתנודדים שיכורים בלילה בסאב-וואי.

אחרי כמה חודשים בניו יורק התחלתי לעבור מספה נגועת פשפשים אחת לשנייה, ולמצוץ לגברים עם זין מדלדל בסמטאות חשוכות, מסריחות משתן. יום אחד קישר אותי אחד הבחורים ללקוח עשיר שגר באפר-איסט-סייד. לא ידעתי אם להרגיש בר מזל או לבכות. הבחור היה כל כך זקן שכשהוא גמר חשבתי שהוא עומד למות. לאחר שהוא נרדם ישבתי על כורסת העור בטרקלין עצום וספרתי את השטרות המלוכלכים שבידי. משהו הבהיק בזווית עיניי. הילכתי בגרביים מיוזעות לעבר החלון, משאיר כתמי זעה לחים על רצפת הפרקט הכהה. מעבר לרחוב ראיתי טירה לבנה ובתוכה חדר מבהיק באור מנורות. בחלל נחו מאות תכשיטים בתיבות זכוכית מבריקות. האור הרך שהשתקף מהתכשיטים החזיר אותי אל זיכרונות הילדות שלי בישראל. ראיתי את עצמי הולך יחף על החוף הזהוב, אצבעות רגליי נצרבות בחול הלוהט, מסתכל על השמש המסנוורת. הזיכרון האיר לרגע את האפלה שהייתה חיי באותה התקופה כמו מנורת רחוב בקצה סמטה חשוכה. עוברי אורח ברחוב הצביעו עליי וצחקקו. הבנתי שאני עומד על יד חלון שפונה לשדרה החמישית ובוהה במוזיאון המטרופוליטן. הייתי ערום והזין שלי עמד כמו עמוד שיש. חייכתי חיוך שלא היה מבייש מלך לעבר קהל הסקרנים שלמטה. 

----- 

תיירים מכל העולם מגיעים אל המטרופוליטן על מנת להתפעל מהפסלים, הציורים והאוצרות הרבים ששוכנים בו. אבל אולי המוצג היפה ביותר במוזיאון הוא המוזיאון עצמו. כשהמבקרים עולים במדרגות ונכנסים דרך דלתות העץ הענקיות נעצרת נשימתם מפאת יופיו של חלל המבואה. כל פינה בחדר העצום מחופה באבן מנצנצת. מאחורי כל קשת מצחקקים אלילים מרהיבים מאבן. הקירות הכבדים מעוטרים בעלי זהב שנעים בקצב של רוח דמיונית. על הסצנה החלומית משקיפה כיפת זכוכית גבוהה, ודרכה מסתננת שמש צהובה גם ביום אפרורי.

אלא שאני לא נכנסתי למוזיאון בתור תייר. אני הייתי גנב.

מאחורי כל עמוד שיש וכל דמות אבן - ראיתי שומר. על יד כל עיטור ובכל גומחה - הסתתרה מצלמת אבטחה. לפני כל יצירת אמנות - גלאי אינפרה אדום שצפצף והתריע ליחידת האבטחה של המוזיאון על פעילות חשודה. בשביל המבקרים האחרים זה היכל קודש ליצירה האנושית - בשבילי זו הייתה כספת שמורה היטב.

לכל כספת יש נקודת חולשה, ומצאתי אותה כשעמדתי במקום הקבוע שלי מול פסל ״העלם שבור״. עכשיו אתם בטח כבר מבינים למה כל כך אהבתי לעמוד שם. זה לא רק בגלל שהוא היה יפה, זה גם בגלל שהוא היה שבור.

-----

דרך הזכוכית ראיתי אותו בוהה בי מאחור. הוא העמיד פנים שהוא מנקה את הרצפה.

זיהיתי את המגב שלו זז בקצב מוכר, ואת הבליטה שנוצרה במכנסיים שלו כשהוא הוריד את מבטו במורד גבי. התענגתי על הרגע, וראיתי בזכוכית איך הוא מדמיין את ידו מטילה את בגדי על הרצפה, מותירה אותי עומד ערום בחלל הומה האדם.

הסתובבתי והישרתי אליו את עיניי - ובן רגע מבטי אזק באזיקים את הלב ואת הזין שלו. המגב נשמט מידו לרצפה ורעש המים הניתזים על הרצפה, הדהד ברחבי החדר בקול שרק שנינו יכולנו לשמוע.

קבענו להיפגש בלילה שבו ידעתי שמשמר המוזיאון יפעל במתכונת מצומצמת.

נכנסנו דרך מסדרון שירות ופסענו דרך הגלריה של הפסלים. הולכתי אותו כמו אסיר בין האבנים והפנס שלי עורר לחיים צללים של גיבורים ושל מפלצות שריקדו על רצפת הפסיפס. שמעתי צחוק מתגלגל מפינה חשוכה וכשהפניתי לכיוונו את הפנס ראיתי את בכחוס. האל החרמן ביותר בהר האולימפוס הסתכל לעברי במבט שאומר ״אני יודע מה אתה הולך לעשות״. בקול שלא היה נטול רגשות אשמה, השבתי אז לפסל ששנינו רצינו משהו אחד מהשני.

הוא רצה לזיין אותי. ואני רציתי את העגילים.

כשהגענו לחדר שבו שכבו העגילים בתוך קופסה משוריינת, נעצרתי. הוא קרע את בגדי בעדינות ואז צעד אחורה. הוא הסתכל עליי עומד ערום בחדר השקט - והתפעל מדמותי הלבנה שהשתקפה ברצפה שהוא הבריק הבוקר. היו לו כוונות טובות. הוא זיין אותי כמו מי שמנסה לנקות שולחן מלוכלך בעזרת סמרטוט ישן. קולו העיר את את גנימדס המסכן. רגע לפני שצל כיסה את הזיכרון שלי, ראיתי את העגילים מאירים את החדר, כמו השמש בצהרי היום.

-----

מאוחר יותר באותו הלילה עמדתי מול המראה שבשדה התעופה. בידי האחת כרטיס לתל אביב ובידי השנייה העגילים. המנורה היחידה שהאירה את החדר יצרה צללים כהים על פני. קפאתי. מתוך האפלה של תאי השירותים דמיינתי את כל הגברים שפגשתי בניו יורק מתאספים ולוחשים אל תוך אוזני את סיפורו של גנימדס:

״גנימדס היה נסיך טרויאני שחי לפני אלפי שנים. הוא גדל בארמון מלכות על חוף ים זהוב והיה נערץ על ידי כל סובביו. גנימדס היה כה יפה שאפילו זאוס מלך האלים התאהב בו. לילה איום אחד, זאוס התחפש לעיט, חטף את גנימדס האומלל להר האולימפוס, והפך אותו למשרת בשביל האלים.״

כשהמטוס המריא, שחררתי אנחת רווחה. מאוזני נתלו שני עגילי זהב ועליהם נער ועיט. הנער חייך, שמח לשוב הביתה.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...