ירושלים גאה להציג. צילום: כרזת הסרט.

 >  >  > 

ערב יום כיפור

זורק את התיק מעבר לגדר, מטפס וקופץ. כמו בריחה מבית סוהר. מלא באנרגיות, אני חופשי! איזה הרגשה מדהימה, לברוח מצה"ל בשביל סטוץ בישיבה.

חודש אלול, יום חמישי לפני יום כיפור שחל בשבת, קורס מכי"ם, סיור סליחות בירושלים.

האמת מה אכפת לי, כל דבר שמוציא אותי מהבסיס זה עדיף. מתחילים לטייל בעיר העתיקה, בין בתי הכנסת, ברחובות המוכרים. והאמת שזה יותר קשה משחשבתי, אני בירושלים, בבית, אבל אני בצה"ל. עם המדים, והקצינים, והכללים. הולכים כקבוצה, יש זמנים. הרגשה לא נעימה, במקום להרגיש שאני בורח לירושלים מהצבא, אני מרגיש שהצבא הצליח לגנוב לי אפילו את ירושלים.

אם לפחות היינו יוצאים הביתה בסוף הערב, זה גם ככה יום חמישי, והסיור מסתיים באחד עשרה בלילה. אבל כמובן שלא כל החיילים גרים בירושלים, ולא רוצים לשחרר אנשים באמצע הלילה למצוא דרך הביתה. אז ישנים בכיתות של נתיב מאיר. בכלל מוזר, כמעט למדתי כאן בתיכון, אני מכיר את המקום, ועכשיו להגיע בתור חייל, לישון על מזרון על הרצפה.

לפחות יוצאים הביתה אחרי שבועיים. שבועיים של שינה משותפת, מקלחות משותפות, ערימות של גברברים בדרגות לבוש שונות סביבי כל הזמן, ואפס פורקן. וכנראה שגם הסופ"ש לא יהיה לי, יום כיפור, לא בדיוק הזדמנות טובה לצאת למצוא מישהו.

נגמר הסיור, התמקמנו בכיתות, החברה גמורים, הלכו לישון. המ"פ והסמ"פ ישנים ברכב מול השער של בית הספר, ישנים ושומרים שאף אחד לא מחליט לברוח. הקצין שלי מדהים, הכי לא צהוב שיש, אבל הוא חייב להקשיב למ"פ הצהוב שלנו. אחרי שהתנדבתי לסגור את ראש השנה, הוא נתן לי חמישה (!) ימים בבית, בלי להגיד למ"פ. הייתי צריך לחמוק מהבסיס בלי שישימו לב. ובנו בובה מבגדים במיטה שלי (העליונה בקומתיים) כדי שהמ"פ יחשוב שאני שם.

בכל אופן, אני בכיתה, על המזרון, מבואס מזה שאני לא יכול פשוט לנסוע הביתה, וחרמן כמו שרק חייל אחרי שבועיים בבסיס יכול להיות. משוטט לי באטרף, מקבל הודעה ממישהו בלי תמונה, הוא חרדי, בן עשרים ואחת, לומד בישיבה מאחורי התחנה המרכזית. אני מתחיל להתעניין, אני אוהב חרדים, תמיד מתחרמן מהם בתפילות בבית הכנסת. דקיקים, בהירים, עדינים, חלושים כאלה. תמימים וטהורים, עם ערימות של בגדים, תחתיהן מסתתר לו הגוף, אותו גוף שיש לי, עם צרכים ורצונות ותשוקות. ואני תמיד מקווה לראות אותן מתפרצות, לראות את התשוקה פורצת מבעד לבגדים, קורעת את כל הכללים וההגבלות. אז אני עונה לו כמובן.

יש לו זקן, קטן, ככה הוא אומר. הוא שולח תמונת גוף, די שרירי וחצי מכוסה במגבת. זה בטוח לא הוא, אני לא מאמין. אבל גם לא באמת אכפת לי, בדמיון שלי כבר מתפשטים להם אלפי הבחורים מבית הכנסת, ומבחנתי שיהיה כל אחד מהם. הוא מציע להיפגש אצלו בישיבה.

אני לא מבין, איך זה אמור לעבוד? ומחר יום כיפור, היום הכי קדוש בשנה, איך הוא מעיז בכלל. הוא כמובן ישן בחדר עם עוד בחורים, אבל הוא אומר שהשירותים שליד חדר האוכל יהיו נטושים ואפשר לנעול אותם. אני ממש מתחרמן, אבל גם חושש כמובן. מנסה להבין איך זה עובד עם הדת, אוקי, בלי חדירות והוא לא יכול לגמור. נשמע הגיוני, זה נצמד לאיסורים המפורשים, אם כי עדיין מפתיע, בכל זאת, יום כיפור.

אני מחליט ללכת על זה, עכשיו רק צריך למצוא איך אני יוצא מכאן. מתחנן לקצין שלי שייתן לי לצאת, מסביר שאני גר קרוב. הוא מסכים, אבל מסביר שאני חייב לחמוק בלי שהמ"פ יראה אותי. אני מחליט לקפוץ מעל לגדר, בצד הנגדי לשער. זורק את התיק מעבר לגדר, מטפס וקופץ. כמו בריחה מבית סוהר. מלא באנרגיות, אני חופשי! איזה הרגשה מדהימה, לברוח מצה"ל בשביל סטוץ בישיבה.

לוקח מונית, יקר... בייחוד מתוך משכורת של חייל, מקווה שזה יהיה שווה את זה. הוא מחכה לי מאחורי התחנה המרכזית, נראה קצת מוזר, זקן מדובלל, מבטא בריטי, לא בדיוק מה שציפיתי. אבל אני כבר כאן, אני לא נסוג עכשיו.

הולכים כמה דקות, זה איזור מוזר, מאחורי התחנה המרכזית, הרבה מוסכים, מפעלים, איזור תעשייה כזה. הנה הישיבה, נכנסים לבניין חשוך, שירותים די גדולים, הוא מדליק את האור, אבל מסתבר שאי אפשר באמת לנעול אותם. אני די נרגש, אבל אפילו עוד יותר לחוץ, בקושי מאמין שאני עושה את זה. מסתבר שהוא גם לא אוהב להתנשק, אני לא בטוח מה נשאר.

הוא מושיט לי את שקית הפלסטיק שהוא אוחז, אני מביט בפנים: שתי מגבות, חבל, אזיקונים, מסקנטייפ עבה. אני לא מבין, מסתכל עליו. "קח, שיהיו לך רעיונות." הוא אומר.

וואו. לזה לא ציפיתי. אפ פעם לא עשיתי משהו כזה. מקסימום להחזיק לפרטנר את הידיים כשאני מזיין אותו, או אולי לכסות את העיניים בחולצה, אבל לא משהו כזה. מעניין.

אני מברר, מה ואיך. הכול תלוי בי הוא אומר, רק בלי חדירות, ובלי שהוא גומר.

אוקי, אני מניח שאני יכול לנסות.

לוקח את האזיקונים, מחזיק לו את הידיים מאחורי הגב, ומאזק אותן. פאק. הוא אשכרה אזוק, על ידי. גבר זר שהוא פגש לפני חמש דקות, בשירותים של הישיבה שלו, כמה אומץ יש לבחור.

מוציא את הסלוטייפ. מדביק לו מסביב לפה. לא חתיכה קטנה על הפה, אלא סיבוב מלא, סביב כל הראש, פעמיים. אין סיכוי שהוא יכול לדבר עכשיו, או לצעוק.

מוציא את המגבת, ומכסה לו את העיניים.

זה מחרמן אותי כל כך. לא ידעתי. הזין שלי משתגע מהתרגשות. לא יודע אם בגלל צה"ל, הבריחה, הישיבה, הבחור החרדי, יום כיפור, או הכוח. כל הכוח שיש לי על הבחור הזה, הבחור הכפות וחסר האונים שנמצא כאן להנאתי.

אני מכופף אותו על האסלה, עם הרגליים עדיין ישרות, מפשיל לו את המכנסיים. לא להאמין, חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, תחתונים לבנות. אבל הטוסיק, הטוסיק חשוף. והוא כפות וכפוף, בשירותים. והוא כולו שלי.

ואני נותן לו סטירה בטוסיק, לא חזקה, רק כדי לבדוק. וזה נחמד, הוא זז קצת. ואני נותן עוד אחת, חזקה יותר. והוא קופץ קצת. עוד אחת, על הלחי השנייה. והטוסיק מתחיל להיות אדמדם, מחרמן. אני נותן לו עוד סטירה, הפעם חזקה באמת, והוא קופץ באמת. הוא משמיע איזה קול מתחת לסלוטייפ.

אני עוצר, ומוריד לו את הסלוטייפ. מוודא שהכול בסדר. הוא רק צייץ מהכאב. אני מנצל את ההזדמנות מוריד אותו על הברכיים על הרצפה, עם הפה גלוי. אני עומד מולו, הוא בגובה של הזין שלי. בחור חרדי כפות ולבוש, מול חייל במדי צה"ל. הפנים שלו מול הזין שלי. הפה שלו מול הזין שלי.

אני מוריד לו את המגבת, מסתכל לו בעיניים, רואה את החרדה, את הציפייה, את הרצון, את האיסורים. שולח יד למכנסיים שלו, קשה, קשה כמו אבן.

אני מוציא את הזין שלי, מנופף בו מולו. הוא פותח את הפה מיד. אני רוצה קצת להשתעשע. מעביר את הזין שלי על הפנים שלו. על העיניים, על האף, על הלחיים, על הזקן המדובלל. על השפתיים הפתוחות, הורדרדות, שממלמלות דברי תורה כל היום. אני מכניס את הכיפה. הוא סוגר את הפה, לא מיומן, אבל נכון לרצות. יותר מדי שיניים כמובן,  אני נותן לו סטירה. בלי שיניים! הוא מנסה, לא מאוד בהצלחה, אבל זה מה יש. אני מכניס יותר עמוק, ויותר עמוק. מרגיש את השיניים שלו, אבל זה לא נורא. ומרגיש גם את הגרון שלו, וזה קצת נורא, לו. אני רואה שקצת קשה לו לנשום, ואני מוציא קצת, הוא משתנק. ומיד אני מחזיר את הזין. הוא שלי, להנאתי. ואני מתחיל לזיין לו את הפה, בכל החרמנות שנאצרה בי בשבועיים האלה. הוא עומד בזה,  בקושי, אבל עומד. מוציא את הזין, מעביר אותו על הפנים שלו, עם הפריקם שלי, ועם הרוק שלו, מכסה את הפנים שלו בנוזלים.

אני פותח לו את הכפתורים של החולצה, מתחת הציצית כמובן, והגופייה. אני חותך לו את האזיקונים, ומפשיט אותו, לגמרי. מוריד את החולצה, ואחריה את ציצית הצמר, את גופיית הסבא, את מכנסי הבד, ואת התחתונים הלבנים המוזרים. והוא ערום, ואני עדיין עם המדים, רק עם הזין בחוץ.

הגוף שלו בסדר, זה ממש לא התמונות שהוא שלח לי, אבל אני מחבב. הוא דקיק, ובהיר כמו גוף שמעולם לא נחשף לשמש, ויש לו קצת שיער, מוזר כזה, כל החזה ועל הבטן. וזין עומד, חתוך כמובן, בולט מתוך יער של שיער שלא נגזז מעולם. והוא חרמן, וצייתן. ואני מוריד אותו על הברכיים שוב, לזין שלי.

הוא משתפר הפעם, מלקק מסביב, את הכיפה, את השורש, מעביר את הלשון, מתעכב על הכיפה. חצי מופתע וחצי נהנה. ואני נהנה, מהמגע הפיזי, ומהסיטואציה. הסיטואציה ההזויה, שאני אבקש עליה סליחה מחר בערב. אתחנן לסליחה.

אני מעמיד אותו, משעין אותו על הקיר, קושר לו את הידיים מאחורי הגב עם המגבת. הוא עומד, חשוף כולו, עם הטוסיק הלבן שלו חשוף וממתין. אבל אסור, אלוהים לא מרשה. אז אני רק נצמד אליו, מתחכך, תופס את החזה שלו, צובט את הפטמות, מסובב, בכוח, בכל הכוח שיש בי. תוך כדי שאני מתחכך בטוסיק שלו עם הזין העומד שלי. ואני כבר קרוב, ורוצה, רוצה מאוד. אז אני מוריד אותו על הברכיים שוב, ומחזיר לו את המוצץ שמרגיע אותו. והוא כבר די הבין איך זה עובד, וזה נעים לי, מאוד נעים, הפה החם והרטוב שעוטף את הזין שלי, שהיה בודד בשבועיים האחרונים. ואני קרוב, יוצא מהפה שלו, אבל דואג להחזיק אותו פתוח. כמה נגיעות קלות בזין שלי ואני מתפרץ, עליו, על הפנים, על הפה, על הלשון, על העיניים התמימות, על הזקן המדובלל. כולו מלא בי, בזרע שלי, והריח מציף אותו, ואותי. ואני רואה את הזין שלו פועם, רוצה גם, אבל אסור. אלוהים לא מרשה. ואני אוסף את הזרע מהפנים שלו עם האצבע שלי, ומכניס אותה לפה שלו, ללקק, לבלוע. שלא יהיה זרע לבטלה. והוא בולע, מופתע מהטעם, מהמרירות, מהעוצמה, אבל בולע.

והוא מתלבש, ואוסף את הדברים לשקית, נראה מהורהר. ואני מכניס את הזין למכנס, סוגר את החנות. הולך למרכזית, קו לילה הביתה, מחר יום כיפור.

תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...