אילוסטרציה. צילום: P和M, flickr.

 >  >  > 

כל השמיים בשבילנו - פרק ב'

כרטיסים מפלסטיק

קרני השמש נכנסו דרך החלון שלימין המיטה שלי, משחקות עם הווילון שתלוי לידו, מסנוורות, ולא מסנוורות את העיניים שלי, אני נהנה מהמשחק הגראפי הזה שמתרחש בחלוני, נהנה לראות את הירוק שיש מחוץ לחלון שלי, מתמכר לחמימות שקרני השמש מביאות לגופי, ותוך כדי אני נעשה מודע, הידיים שלו אוחזות בי חזק, הפתעתי את עצמי איך זה שלא חשתי בידיים שלו מיד? ממתי לוקח לי כל כך הרבה זמן לחזור לתודעת הכאן ועכשיו ולחבר את החתיכות של מה היה אתמול ומה קורה היום.

הידיים שלו עוטפות אותי, כנראה שעטפו במשך כל הלילה, הוא מחזיק בי חזק, כאילו והוא בכלל לא ישן, יד אחת אוחזת את החזה שלי והשנייה את הבטן, מסכן בטח היד שלו רדומה כי נרדמנו ככה. תוך כדי שאני נזכר במאורעות אתמול ומתחיל לעשות לעצמי רשימת - מה דחוף לעשות? – בראש. הגוף שלי מבקש ממני להתרוקן ואני רוצה לקום לשירותים, משימה סבוכה ומצחיקה, במיוחד למי שלא מתורגל בשינה צמודה בזוג. אני מנסה להזיז את היד שאוחזת את החזה שלי, והוא מתחיל לנוע על המיטה, מתעורר. אני מנסה ללחוש סליחה, ופתאום אני מרגיש נשיקות קטנות על הגב, יורדות מלטפות עד הגב התחתון, עולות בחזרה פונות שמאלה בכתף, ועולות למעלה לעורף, ואני נטרף. כל הגוף שלי מצטמרר, עוברת בי מחשבה על זה שאני לא מאמין שיש בינינו את האינטימיות המוזרה הזו, הרי שוב רק אתמול ראיתי אותו בפעם הראשונה.

"בוא נתקלח יחד?" הוא מציע פתאום מתוך השקט שהיה בחדר עד אז.

"מה, כאילו יחד להתקלח?" אני שואל במגושמות לא מוסברת.

"כן יואבי, בוא... נתקלח ונלך לארוחת בוקר בחדר אוכל, נספיק לשבת כמו בני אדם לפני הלימודים." המוח שלי ממשיך לקדוח, אני לא מצליח להבין למה אני לא לוקח כבר שליטה על הסיטואציה. אבל הגוף, כמו תחת כישוף, אני קם וניגש למקלחת תוך שהוא מגניב ליטוף על הגב שלי, אני מכוון את המים וזורק את התחתונים לסל הכביסה, ובדיוק שאני עוצם את העיניים אני מרגיש אותו שוב, מחבק אותי מאחור. "המקלחת לא מספיקה גדולה בשביל שנינו." אני חושב לעצמי. שני בחורים רחבים וגבוהים. פתאום שמתי לב שהממדים של רותם ושלי דומים מאוד, שנינו בעלי גוף טוב, שלי מעבודה בפלחה ושלו? לא יודע, מקווה שלא מחדרי כושר למיניהם.

"תעביר לי את הסבון." הוא מבקש ואני מושיט יד, ופתאום אני מרגיש אותו מסבן לי את הגב ותוך כדי מנשק לי את העורף, נשיקות עמוקות ונעימות ובלי לשים לב אני גונח מעונג.

"אתה כל כך נעים יואבי."

"איזה דבר מוזר לומר." אני חושב לעצמי, ובלי לתאם שנינו מסתובבים ואני מסבן את גבו, העור שלו נעים בדיוק כמו שדמיינתי ממש לפני פחות מארבע עשרה שעות אחורה.

המים מתקררים, ואנחנו שוטפים את עצמינו ויוצאים מהמקלחת אני מוציא לו מגבת נקייה מהארון, מאלה שקיבלתי מהקיבוץ כשי לחגים, כל השאר אצלי ישנות מידי, ואני לובש את חלוק המגבת שלי. "אני צריך לזכור להביא את חלוק המגבת שלי." הוא ממלמל, ספק לי ספק לעצמו. ואני ממשיך להיות מופתע, כשהוא מסיים להתנגב הוא נעמד מולי, אני מולו מסתכלים אחד לשני בעיניים.

"הן אפורות." הוא אומר פתאום, "הייתי בטוח שהן ירוקות, ופתאום אני רואה שהן אפורות, איך פספסתי את זה." הוא מדבר אליי אבל ברור שאני לא שותף בשיחה. אני מסתכל לו על העיניים, ירוקות ונוצצות הפנים שלו מושלמות, סימטריות ומעוצבות. הוא בחור יפה, מאוד יפה. השיער השחור הקצוץ שלו נעים למגע. אני מושיט יד לגעת בלחיו, מלטף את זיפי הזקן שלו והוא נהנה, נשען על היד שלי.

"אפשר לנשק אותך?" אני שואל, הוא מצחקק וחובק את המותניים שלי עם ידו, מקרב אותי אליו ומנשק אותי, אני ממש מרגיש כאילו הרגליים שלי רוטטות, הברכיים שלי עוד רגע ובוגדות בי. הגוף שלי מגיב אוטומטית ואני קשה ומגורה, הוא מרגיש את זה, ואנו ממשיכים את הנשיקה במיטה.

"יואב, בחיים לא נהניתי ככה מסקס." הוא אמר לי אחרי שגמרנו שנינו, רועשים כמו שמעולם לא הייתי.

"גם אני לא רותם, תאמין לי..." התכרבלתי קצת על החזה שלו עד שהוא סטר לישבני ושלח אותי להתארגן, תוך שאני בוחר חולצה ומכנסיים הוא נעמד מאחורי בחר לעצמו חולצת כפתורים שחורה ומכנס תואם. פתח את מגירת הגרביים שלי הושיט לי זוג ולקח אחד לעצמו. הכל מתנהל בטבעיות כאילו הוא חי פה כבר תקופה. "איך אתה יודע איפה הכל נמצא?" אני שואל אותו, בפעם הראשונה מביע בקול את התמיהה שלי מהסיטואציה המוזרה שקורת פה. "ההיגיון שלנו זהה, החדר שלי מאוד דומה לשלך, אנחנו חושבים דומה יואב לא שמת לב?" "כן אבל עדיין, לצורך העניין הגרביים, איך ידעת שהן במגירה האמצעית ולא באחרונה?"

"כי למעלה שמים את התחתונים, המגירה בשימוש היומיומי, לאחר מכן הגיוני שיגיעו הגרביים, ואני מנחש שלמטה נמצאים פרטי החורף, הכפפות והצעיפים." אמר ופתח את המגירה על מנת לקבל אישור למה שחשב, ותוך חיטוט קצר מצא גם את חפיסת הקונדומים שלי, עדיין סגורה, הסתכל עליי עם חיוך מנצח, "רואה, אנחנו חושבים אותו הדבר, השידה שלי היא העתק מדויק." לא הפסקתי להתפעל מהביטחון שהיה לו בכל דבר שאמר, בכל תנועה שעשה, משכנע אותי שכל הסיטואציה הזו שקורית פה היא הגיונית לגמרי.

עלינו לאכול בחדר האוכל, בדרך אל הלימודים, נדיר שאני מגיע לחדר האוכל בבקרים, לרוב אני שותה משהו ואוכל דגנים בחדר, ולעיתים לקראת מבחן גדול או טיול אני עולה לארוחת הבוקר, לקחנו אוכל והגענו לקופה, "יואב, מה שלומך חמוד?" שאלה אותי ברטה, מכירה אותי מגיל אפס, "הוא איתך?" מצביעה לעבר רותם.

"כן זה רותם הוא איתי, אולי כדאי שתצרפי אותו לחשבון שלי, אפשר לעשות את זה?" אני שואל, "בטח, בטח, אני פשוט אעדכן פה במספר שלך, תזכיר לי מה המספר שלך?" אוף אני אף פעם לא זוכר את המספר שלי, רגע, למה אני בעצם מוסיף את רותם למספר שלי, מי החליט שהוא בכלל יגיע אליי שוב מתישהו? "אני מצטער ברטה אני לא זוכר."

"ארבע שלוש אחד, יואב חי-עם." שמעתי קול מאחורי. "מה יהיה יואבי, לעולם לא תצליח לזכור את המספר שלך?" סבא שלי הופיע מאחורי, "ומי זה שאתה מוסיף לחשבון שלך? חבר חדש?" סבא, הו סבא למה אתה צריך להיות כל כך מביך, הייתי בטוח שרותם יובך לחלוטין אך הוא מפתיע אותי כל פעם מחדש.

הושיט את ידו ללחיצה והציג עצמו בפני סבא שלי, "רותם הרצברג, נעים מאוד אדוני, אני אכן החבר החדש." רגע, רגע, רגע, מה? מי החליט את זה? למה אני לא שותפתי בהחלטה. "הרצברג? מעין המפרץ?" סבא חייב היה להכיר כל משפחה מכל מקום, לרוב זה הצליח.

"כן אדוני, אני בן עין המפרץ איך ידעת?" רותם שואל אותו חזרה, ואני לא מצליח להבין למה הוא קורא לסבא אדוני?

"תמסור דש לציפי ונחום, תגיד להם שזה מאיתן מהגרעין, הם כבר יבינו." ואז ניגש אליי סבא ולחש, "מצאת אחד טוב יואבי, הסבים שלו הם משהו משהו, שיהיה בהצלחה."

אני בהלם מהסיטואציה, ואנחנו מתיישבים לאכול, אני עדיין בהלם ורותם לא נראה כאילו הוא הולך להרגיע אותי. "צריך לקחת את האוטו שלך למוסך יואב, ואני רוצה שניגש לאחראי על הדירות בקיבוץ היום, צריך להגיש בקשה לעבור לדירה ג', אתה כבר לא בגיל של לגור בחדר חיילים" הוא אומר לי פתאום בלי הכנה מוקדמת.

"אבל אני אוהב את השכונה המזרחית, כבר הציעו לי לעבור כמה פעמים וסירבתי, אבל רגע רותם, שנייה אני לא מבין מה קורה, אני מכיר אותך מאתמול, עכשיו אתה החבר שלי? ומה? אתה מתכנן שנעבור לגור יחד? אני לא מצליח לעמוד בקצב, תעזור לי, אני מבולבל." פעם ראשונה שהצלחתי להגיד מה מתרוצץ לי במח כבר מאתמול.

"שמע יואב, בפעם הראשונה שראיתי אותך הבנתי שזה זה, אתה תהיה שלי בכל מחיר. אתה כל מה שחיפשתי באדם אי פעם, וזה שאתה יפיפה זה רק בונוס, הנשיקה שלנו אתמול אישרה את ההרגשה שלי, יש דברים מנחים בחיים, וזה שאני ואתה צריכים להיות יחד זה אחד מהם, עכשיו, אפשר שתלחם בזה, ותדרוש שנכיר לעומק ונבחר בזה מתוך המציאות, אני מציע לך להתמסר לחוויה, מה אכפת לך? אם תבין שזה לא מתאים לך אני אלך, לא אלחם, אבל יואב אתה יודע שאני צודק." הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים, לא ראיתי אפילו שבריר של חוסר בטחון, הוא באמת מאמין במה שהוא אומר, ואני? מה אני יודע? "טוב, אני לא יודע, אז מה זה אומר, שאתה בן הזוג שלי עכשיו?" אני שואל, מגחך לעצמי.

"אם ככה אתה רוצה לקרוא לזה, אין לי בעיה, אני רק יודע שאתה שלי, ואני שלך באותה המידה, אתה מבין למה אני מתכוון?" טוב זה כבר הוציא אותי מאיזון, התרכזתי בארוחת הבוקר והפסקתי לדבר, הוא מושלם, אין לי איך לעצור את מה שקורה לי בלב כרגע. הוא שלי ואני שלו, שיהיה לנו בהצלחה.

 

"הודעה חשובה לחברים, מערכת השאלת הרכבים עודכנה וכעת לרשותכם מערכת אלקטרונית, נשלח לתא הדואר של כל חבר כרטיס פלסטיק -קרלוג- ויש להשתמש בו על מנת להשאיל רכבים מעתה, הדרכה על המערכת תינתן על פי דרישה"  זו ההודעה שהייתה תלויה הבוקר ליד חדר האוכל. ניגשתי לתא הדואר שלי ומצאתי מעטפה ובה שני כרטיסים קטנים מפלסטיק, "יואב חי-עם הרצברג" כתוב על האחד, "רותם חי-עם הרצברג" כתוב על השני. מסתכל על הכרטיס והלב שלי כאילו נפל לתחתונים. מחזיר את הכרטיס עליו כתוב שמו של רותם למעטפה, ואת המעטפה מכניס חזרה לתא של סדרן הרכב. רותם לא יצטרך את הכרטיס הזה.

 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...