קשת
קשת. צילום: הנדל, צילום עצמי.

 >  >  > 

מכירים את זה ש... - פרק י'

אפשר קצת יחס?

מכירים את זה שהשם שלך הפוך ממה שאתה באמת וכולם מבליעים חיוך כשאתה אומר מה שמך? המקרה הכי מובהק הוא של בחורה מכוערת שהוריה, בפרץ אופטימיות חסר אחריות, קראו לה יפה, או לא פחות גרוע, בחורה שמנה ומגושמת ששמה בישראל דווקא עדינה. ככה זה גם אצלי, שמי תמיר ואני הכל חוץ מתמיר, בן אדם עם שם כזה צריך להיות גבוה ורזה ואילו אני מגיע בקושי למטר שבעים וחמש, וגם אחרי מאמצים גדולים ודיאטות חסרות רחמים אני עדיין בחור מלא גוף ונוטה להשמנה.

אני בטח לא אחדש כלום לאף אחד אם אציין שאין צדק בעולם, אם כי מצד שני, כמו שאומרת אימא שלי כשאני מתמרמר שוב על השם הלא הולם שהיא ואבא נתנו לי, לפחות אני בריא. אימא גם מוסיפה בפליאה שאני לא כזה נמוך ושמן כמו שנדמה לי, ושלדעתה אני בחור נאה מאוד וסתם אוכל את הלב בלי סיבה. "הנה, אבא יותר נמוך ממך ובכל זאת זה לא הפריע לי להתחתן איתו." היא מסכמת תמיד את טיעוניה בנימת ניצחון.

מעניין מה היא תגיד אחרי שאצא מהארון?

אני יודע שזה לא לעניין להיות בן כמעט שלושים ועדיין בארון, אבל מה הטעם לצאת מהארון ולהעציב את הורי כל זמן שאין לי בן זוג? ומצד שני איך יהיה לי בן זוג כשאני נראה ככה? אחרי שמלאו לי עשרים ותשע החלטתי שמספיק עם התירוצים המטופשים האלה, אני חייב לעשות מעשה ולהתחיל לחיות כמו שאני רוצה, כלומר להתחטב ולרזות, ואחר כך למצוא לי בן זוג אוהב ויד ביד איתו לצאת סוף סוף מהארון ולהתחיל לחיות כמו שאני רוצה.

הלכתי לדיאטנית שנתנה לי תפריט דל בצורה הזויה, וכשתהיתי איך אצליח להחזיק מעמד עם כל כך מעט אוכל היא המליצה בפני להתחיל בפעילות גופנית שלדעתה תעזור לי למתן את התקפי הרעב, "כדאי לך להירשם לחדר כושר ולבקש שירכיבו לך תכנית אישית, ואגב תמיר, דיאטה של אלפיים קלוריות היא ממש לא דיאטת רעב." הוסיפה בחיוך מפייס שלא עזר כלל להרגיע אותי. למרות חששותיי שלא אצליח לעמוד בתכנית שלה - אני שונא סלטים ולא אוהב ירקות, וממש מתעב התעמלות - החלטתי שעלי להפסיק להתפנק, שווה לסבול כדי להגיע למטרה הנכספת הודעתי לעצמי בתוקף, ושאלתי את שביט, אחד מהקולגות במשרד שהיה הומו מוצהר באורח מעורר קנאה, לאיזה חדר כושר כדאי לי לדעתו להירשם. הוא אמר שטוב ששאלתי כי הוא הולך לחדר כושר נהדר ממש ליד המשרד, והוא מכיר שם מאמן כושר מוצלח מאוד שישמח לתת לי תכנית.

עוד באותו ערב הלכנו יחד לחדר הכושר, ושם פגשנו את ניר החטוב והמסוקס שלקח אותי תחת חסותו תרתי משמע. אחרי האימון הראשון שהיה פחות נוראי מכפי שחששתי הוא הציע לי טרמפ הביתה, ואז פחות או יותר הזמין את עצמו לשתות אצלי קפה, מאכזב בכך את שביט שעל פי תחושתי זמם עליו משהו, אבל אולי אני טועה כי עד כמה שידוע לי לשביט יש בן זוג והם אפילו גרים יחד.

"תגיד ניר, שביט לא חי עם מישהו?" תהיתי כשעלינו במדרגות לדירה הפעוטה שלי. בעל הבית בחוצפתו הרבה הגדיר אותה כדירת סטודיו, אבל למעשה היה מדובר בחדר לא גדול עם שירותים ומקלחת זעירים, ופינת קפה שהוא כינה קיצ'נט למרות שהיה מדובר בסך הכל בכיור מטבח צהוב משנים מוקף בשיש חברון זול עם ארונית סיבית מתפוררת מתחתיו, ומדף מאותה סיבית זולה מעליו, ואם לא די בכך עוד הייתי צריך לטפס שלוש קומות של מדרגות צרות וחשוכות כדי להגיע לארמון רב התפארת הזה.

"אני יודע, אני יודע, זה מקום עלוב ומתפורר, אבל המחיר לעומת זאת," התנשפתי, "בהחלט לא שווה את זה, אז מה בנוגע לשביט? היה לי רושם שהוא די התאכזב בגללך."

"אל תדאג לו, הוא יתגבר, יש לו חבר חמוד שחולה עליו, והם גרים באושר ובעושר בדירה מקסימה שמשקיפה על מפרץ חיפה." הפטיר ניר בשוויון נפש.

"מה שאי אפשר להגיד על הדירה שלי המאוד לא מקסימה, שמשקיפה על מגרש חניה." נאנחתי והלכתי להכין את הקפה.

"טוב, לפחות יש לך המון מדרגות שעוזרות לשמור אותך בכושר." הצטחק ניר, נעמד מאחורי, הניח את ידיו על מותני והסניף את עורפי.

"מה אתה עושה?" נדהמתי, ומעצמת ההפתעה השמטתי את הכפית לתוך הכיור.

"מה אתה חושב שאני עושה?" גיחך ניר ונישק את עורפי, מעביר בי צמרמורת נעימה.

"אני לא יכול להכין קפה ככה." התלוננתי ונשענתי עליו, מצמיד את ישבני לחלציו.

"תשכח מהקפה." פקד עלי ניר, סובב אותי אליו ונישק אותי על פי בעודו מגשש בידיו מתחת לחולצתי, "איפה המיטה שלך?" שאל, פורם בזריזות את מכנסי הג'ינס שלי.

"כאן, מאחורי הווילון." הובלתי אותו לנישת חדר השינה שלי שהספיקה רק למיטה וחצי ולארונית לילה פעוטה. הוא הדף אותי אל המיטה והתחיל להפשיט אותי תוך כדי נשיקות, "יש לך קונדומים?" התנשף ומשך מעלי את הטריקו הרחב שלי שהיה אמור להסתיר את כרסי השעירה.

"כן, רק רגע." נחלצתי בקושי מתחת לגופו והבאתי את הקונדומים ששמרתי במקלחת, וכשחזרתי הקפדתי לסגור את הווילון כדי להאפיל את חדר השינה.

"היי, אני לא רואה כלום ככה." מחה ניר שהספיק להתפשט לגמרי, ובעירום נראה עוד יותר מדהים מאשר בבגדי ההתעמלות ההדוקים שלו. לצערי אי אפשר היה להגיד אותו דבר עלי, למעשה אפשר היה להגיד בדיוק ההפך.

"עם איך שאני נראה עדיף שתראה ממני כמה שפחות." כרעתי על ברכי לפניו ומילאתי את פי בזין הגדול והיפה שלו.

"אני אוהב את איך שאתה נראה." הצהיר ניר באבירות.

"אבל אני לא." עניתי והבטתי בו בהתפעלות מלמטה למעלה, "אתה נורא יפה ניר, כבר אמרו לך את זה?"

"כן." ענה ניר, קצת בקוצר רוח, "תן לי לשים לך את הקונדום." פתח בזריזות שהעידה על ניסיון רב את העטיפה המבריקה. קפאתי על מקומי, מופתע, "אתה רוצה שאני... אבל חשבתי ש..."

"למה? בגלל שיש לי ריבועים בבטן?" התגנבה נימת מרירות לקולו של ניר, "מה הבעיה, אתה פסיבי או מה?"

"אני ורסיטלי." הכרזתי בגאווה.

"יאללה, יאללה עם הורסיטלי הזה." קצרה רוחו של ניר, "כולם נעשו לי ורסיטליים פתאום, אתה יכול לזיין או לא?"

"יכול, בטח, אבל פשוט חשבתי ש..."

"אז תפסיק!" פקד ניר ברוגז, ואחז באברי הזקוף למחצה, "בסקס עדיף לחשוב כמה שפחות." פסק, ואחרי מציצה קצרה ויעילה הלביש עלי את הקונדום ונעמד על ארבע, מפנה אלי את עכוזו השרירי, "קדימה, תתחיל לזין."

"אני לא יכול ככה," דחפתי אותו קלות, מוציא אותו משיווי משקלו, השכבתי אותו על גבו ונשכבתי עליו, "אני לא מכונה, אני צריך נשיקות וחיבוקים וקצת יחס, אם אפשר."

"אי אפשר." התעצבן ניר וניסה לקום בלי הצלחה כי היה לכוד תחת גופי. הוא התפתל והתנגד אך לשווא, ריתקתי אותו מתחת לכובד משקלי, מנשק את פיו וצווארו. בהתחלה הוא עוד מחה וניסה לקום, אבל כשהגעתי לתנוכי אזניו הוא נרגע, והתחיל לגנוח בעונג. מצצתי את פטמותיו וליקקתי את חזהו ובתי שחיו, מתענג על גופו השרירי והחלק, ולבסוף הגעתי אל זקפתו שגם היא זכתה לטיפול מסור ונלהב.

"אם לא תפסיק אני אגמור לך בפה." נאנח ניר והתקמר לעברי, מנסה לדחוף כמה שיותר מהזין שלו לפי.

"אל תדאג, אתה תגמור רק כשאני ארשה לך." הבטחתי, ולחצתי בזהירות על צינור הזרע שלו שפעם מתחת לאשכיו, מונע ממנו להגיע לפורקן. אחר כך הרמתי את קרסוליו אל כתפי ואחרי שחקרתי בלשוני את פי הטבעת החמוד שלו חדרתי סוף סוף לתוכו.

שנינו כבר היינו מחוממים כהוגן ואחרי כמה תנועות שלי בתוכו הוא גמר, ואני גמרתי מעט אחריו.

"זה היה ממש כביר." נאנח ניר בעונג ונישק אותי, "אתה ממש טוב, מי לימד אותך לזיין ככה?"

"אחד, פגשתי אותו בצבא, הוא היה נשוי, אבל..." כמו תמיד כשנזכרתי ברפיק שהיה הגבר הראשון שלי הרגשתי צביטה מכאיבה בלב ומועקה בבטן, "זה היה מזמן. בוא נתרכז בהווה."

"בכיף." הסכים ניר והודיע שהוא פשוט מת מרעב.

"גם אני, נראה מה יש לי במקרר." קמתי ואחרי שלבשתי תחתונים וחולצה ענקית שכסתה את כרסי ועכוזי הלכתי למטבחון שלי, ודי מהר הצלחתי להפיק ממנו ארוחה סבירה של שקשוקה עם פיתות, וסלט ירקות צבעוני ליד.

בזמן הארוחה סיפר לי ניר על הקשר שלו עם שביט והודה, די במבוכה, שזמן רב היה לו קראש על שביט שלצערו התייחס אליו כאל יזיז בלבד, ושהוא המשיך להזדיין איתו גם אחרי ששביט התחיל להיות בזוגיות עם ענר, אבל רק כי היה להם חרא סקס, הסביר.

"אז למה הם עדיין ביחד?" התפלאתי.

"כי... כי..." הוא היסס, מתלבט אם הוא רשאי לגלות ובסוף החליט נגד, "לא משנה, מסתבר שהעניין עם הסקס הסתדר בסוף, וחוץ מזה ענר ממש חמוד וגם יש לו דירה יפה, אבל זה ממש לא חשוב עכשיו כי בין כה וכה ירד לי משביט."

"אבל אם לא הייתי מגיע היום הייתם מזדיינים?"

"אולי, לא יודע."

"אז יש להם יחסים פתוחים." המשכתי להציק, נהנה לראות איך הוא מתפתל, מצד אחד משתוקק לשפוך הכל, ומצד שני סך הכל אני אדם זר ולא יפה לרכל על חברים.

"יש להם סוג של יחסים פתוחים." הודה לבסוף וקם, "מה דעתך להתקלח יחד?" שינה את נושא השיחה.

"בכיף, אבל המקלחת שלי די קטנה."

"זה בסדר, אני בטוח שנוכל להסתדר." גיחך ניר, ואחז בידי, "קדימה, בוא נראה עד כמה היא קטנה."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...