סקס אחר. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

אלפא בית - פרק ג'

ביתא

לי ולאלעד יש מנהג כזה שהפך כבר למוסד קבוע, לשבת לקפה וסלט ירוק בקפיטריה בקמפוס בסוף היום, רגע לפני שחותכים הביתה. "אז על מה נדבר היום?" אלעד שואל אותי. הוא תמיד שואל אותי את אותה השאלה, כבר שנים, ואנו פותחים בדיונים ברומו של עולם. אלעד ואני מכירים מאז שלמד לתואר ראשון והיה הסטודנט האהוב עליי. בינתיים הפך לעוזר המחקר שלי. הוא עומד לסיים תואר שני עכשיו, עובד על התזה שלו.

הדיונים שלנו שהיו אקדמאים בהתחילה וכשהתקרבנו התחלנו לספר זה לזה גם על החיים האישיים שלנו. אלעד היה המום כשסיפרתי לו על הסידור המיוחד שאני חי בו, אך לא אמר הרבה ומיהר להפנות את השיחה לכיוונים אחרים. עכשיו פתאום שאל, "אפשר לשאול אותך על משהו אישי?" חייכתי. "על מה אתה רוצה לדבר אלעד?"

"תראה בן," הוא אמר, "אנחנו מכירים לא מהיום ועבדנו לא מעט ביחד, וממה שאני מכיר אותך, לא מסתדר לי בראש אורח החיים הזה שאתה חי בו."

"אנשים יכולים להפתיע." אמרתי לו בחיוך.

"מה להפתיע, איזה להפתיע, למה, אתה משהו שמזנק מתוך קופסה? אתה מרצה באקדמיה, פרסמת מאמרים, יש לך שם, אתה לא ילד, איך אורח החיים הזה ואתה נמצאים באותה משבצת?"

"תראה אלעד," אמרתי, "אתה אומר את כל מה שאמרת עכשיו כי אתה מניח שאתה מכיר אותי לא רע. אבל למעשה אתה מכיר בי רק צדדים מסוימים, אתה הצדדים הציבוריים שלי וגם קצת היומיומיים, אבל יש בי מחלקות שלמות שאתה לא מכיר, כמו שבך יש מחלקות שאני לא מכיר. כל מה שאני יודע על החיים האישיים שלך שאתה גר ברמת גן, במקור מנס ציונה, שאתה מאורס לאיילת ושאתם עומדים להתחתן בקיץ וזהו בערך. גם את איילת, האישה שאתה חי איתה כבר ארבע שנים פגשתי רק שלוש או ארבע פעמים. אני לא יודע עליך הרבה יותר מזה, מה אתם אוהבים אחד בשנייה, מה אתה אומר כדי להצחיק אותה, מה היא אומרת כדי לגרות אותך, מה מוציא אותך מהכלים, מה פוגע בה, איך אתם אוהבים לעשות את זה, מה נקודות העונג שלה ואם אתה מגיע או מפספס אותן, איך היא גורמת לך לגמור. אני לא יודע איך אתה מקלף את הביצה בבוקר ואם אתה אוהב או שונא אבוקדו. באיזו טכניקה אתה מתנגב ובאיזו רגל אתה יוצא מהבית. אין לי שום מושג איזה נהג אתה, ואם חנית פעם בחניית נכים כי היית לחוץ בזמן ולא הייתה שום חניה אחרת. אתה מבין, אני חי לחלוטין בלי האינפורמציה הזאת, ועדיין, אני מכיר אותך לא מהיום והדרך שאני רואה אותך היא די יציבה. לא שיניתי את דעתי עליך יותר מדי פעמים. אז כן, אני לא רק דוקטור לפילוסופיה. אני עוד הרבה דברים ויש בחיים שלי דברים פילוסופיים פחות וגם משיכה לצד האפל יותר של הרגש, לאהבה בתנאי צל. זה כל כך משנה לך את מי שאני, את בן של אלעד, שהוא שונה מבן של האדון שלי שבכלל קורא לי ביתא, ששונה מבן של ההורים שלי ששונה מבן של בן? הבן אדם הוא לא איש אחד, הוא קואליציה של כמה אנשים בגוף אחד, את זה אתה יודע לא מהיום."

אלעד לקח כמה רגעים לעכל את המונולוג הקטן שלי. "אתה מכיר אותי, תמיד מחפש את התמונה המלאה," הוא חייך, "אבל בוא נעזוב כרגע את איך אני רואה אותך, איך אתה רואה את זה? אולי יהיה לי קל יותר להבין אם תתאר לי את החוויה שלך."

"אין לך מושג," נאנחתי. "אתה אדם שלם מבפנים. גם את אשתך לעתיד אתה רואה כשותפה לדרך, כקרובה אבל כנפרדת ממך, כאדם בפני עצמו. ואם היא חס וחלילה תקום ותלך, אחרי תקופת אבל קצרה אתה תקום על הרגליים, אתה מסוגל גם לחיות לבד ולספק לעצמך את כל מה שאתה צריך."

"ואתה לא?" הוא שאל. "גם אתה אדם בפני עצמו, אדם חכם מאוד, יציב מאוד, מוכשר מאוד."

"אולי," אמרתי "אבל זו רק קליפה, זה בשוליים. תבין, אני נולדתי להיות של מישהו אחר. אתה מבין את התחושה הזאת? לחיות בשביל מישהו אחר, להיות חלק ממנו, כמו שהיד שלך חלק ממך. תדמיין את היד שלך מתעוררת לחיים והכרה משל עצמה, היא תפסיק להיות היד שלך? היא לא תמלא כל הוראה שלך?"

"אוקיי, נניח," הוא אמר. "קשה לי להבין את זה, אבל נניח. אבל למה לתת את עצמך למישהו שמתאכזר אליך ואונס אותך ומתייחס אליך כמו שאני לא מתייחס לכלב שלי?"

"ההתאכזרות הזאת כפי שאתה מכנה אותה, היא מערכת היחסים האמתית, יחסי הכוח הערומים בין כל בני אדם ברגע שאתה מסיר את כל המסכות. גם בינך לבין איילת, לא היו מקרים שבהם היא נהנתה מאוד לתפוס אותך במילה, או לסובב כל דבר שעשית או אמרת כדי להוכיח שאתה לא מתחשב בה, ואז להביט בך בהנאה רבה מזיע ומתפתל? לא היו מקרים שהצבת לה גבולות, שקבעת לה עובדות, וגם אם אמרת לעצמך שזה היה נחוץ כאן, לא נהנית מתחושת הכוח שזה נתן לך על הקשר בניכם? כשאתם שוכבים, אתם עושים מאה אחוזים של אהבה או שאתה גם נהנה לבעול אותה כמו כל גבר, לכבוש את הגוף שלה מבפנים להכריז עליו בעלות?"

"בן, לא נוח לי לדבר ככה על חיי המין שלנו, אפילו לא איתך."

"כן, ברור, סקס זה טאבו," חייכתי, "זה רק בינך ובינה ובין יחסי הכוח שבניכם. תבין, בכל מערכת יחסים יש תמיד צד דומיננטי יותר, יש צד שמוביל. יחסים שבהם שני הפרטנרים שווי כוח לא מחזיקים הרבה, יש שם יותר מידי מאבקי כוח ולא מספיק יציבות. אני יודע מה אני מעדיף, איפה הצד שלי במשוואה, ואני חי שם בשלום. אני נשלט וטוב לי ככה, זו ההגשמה העצמית שלי, אולי לא כבן אדם, אבל כגבר. הגבריות שלי היא גבריות של עבד, של להיות כפוף לזכר הדומיננטי. אתה לא תבין את זה כי בעולם הסטרייטי שלך מכל זכר מצופה לתפוס את העמדת הזכר הדומיננטי בחיים האישיים שלו בין אם זה הטבע שלו או לא." אלעד הסתכל עליי בריכוז, "בן, אתה מוזר. לא, אתה מטורף על כל הראש. הייתי מאשפז אותך עכשיו, אבל יש לך מזל שאני אוהב אותך. יאללה, תן לי טרמפ לרכבת."

כשנכנסתי הביתה שמעתי קולות רמים מכיוון המרתף. אלפא שכב שם מרוח על המדרגות, שחוט, בוכה, גמור. רצתי אליו, תמכתי בו, ניסיתי להרים אותו. לא נראה שהוא רצה לקום בכלל. ניסיתי לתפוס לו את המבט וראיתי בעיניים שלו פחד אדיר. ראיתי שזה הולך להיות לילה ארוך. דניאל מגזים לפעמים, לוחץ יותר מידי. הכנסתי את ידי תחת בתי השחי הערומים והמיוזעים של אלפא וניסיתי להרים אותו.

"אין טעם שתיקח אותו למעלה," הרעים קולו של האדון מאחורי. עזבתי את אלפא, הסתובבתי וכרעתי ברך מול האדון.

"קום, קח את זה," ציווה האדון. קמתי והאדון מסר לי מפתח. "תכניס את אלפא לכלוב שלו ותנעל אותו שם למשך הלילה. הוא צריך קצת זמן עם עצמו. ואחרי זה תתפשט ותגיע. אתה כבר יותר מדי זמן דורך כאן עם בגדים." הוא הסתובב והלך למטבח. הרמתי שוב את אלפא ועזרתי לו לרדת בחזרה למרתף הדלקתי את מפסק האור וראיתי על הרצפה נתזי דם. הפרצוף של אלפא הבהיר לי מיד מאיפה הדם הגיע. תהיתי לי מה בדיוק הלך שם. הנחתי את אלפא על הרצפה ליד הכלוב שלו ושלפתי את ערכת העזרה הראשונה שהאדון החביא בארון במרתף למקרה שתקרה תאונה לא רצויה. חזרתי לאלפא והתחלתי לחטא לו את הפצעים. אלפא שכב במקומו מכווץ, בקושי נותן לי לגעת בו.

"אלפא, מה קרה?" שאלתי. שתיקה ואז היה נדמה לי ששמעתי אותו ממלמל. "אני לא שומע" אמרתי.

"סשן פרטי." הוא לחש. סשן כזה עוד לא ראיתי. מעניין מה אלפא עשה כדי לקבל טיפול כל כך פראי. כשסיימתי לטפל בו נאלצתי להכניס אותו לכלוב. האדון ציווה, אין ברירה. הוא לא התנגד. אחרי שנעלתי אותו בפנים נשארתי לשבת לצידו. "אלפא, מה בעצם קרה כאן?" "אמרתי לך, סשן פרטי." הוא אמר בקול שבור. הדיבור שלו היה קצת לא ברור בגלל הנפיחות בפנים.

"אלפא, אני פה לא מאתמול. קרה כאן משהו שחורג מסשן פרטי, אני רואה את זה מיד." אלפא לא ענה. משכתי בכתפיי ופניתי לצאת. כשכיביתי את האור אלפא החל לצעוק פתאום בקול מבוהל, "לא, בבקשה, תשאיר לי את האור דולק! אל תשאיר אותי בחושך." הוא ביקש בתחינה.

חזרתי אליו וכרעתי ליד הכלוב שלו. "אלפא, ממתי אתה פוחד מהחושך?"

"הייתי נעול פה כל היום בלי לראות שום דבר, בלי לדעת מה קורה לי. אני לא רוצה יותר לא לראות שום דבר. בטח לא כאן. תשאיר לי את האור. בבקשה." היססתי כמה שניות אבל בסוף הכנסתי יד דרך סורגי הכלוב והנחתי לו אותה על בעדינות על הכתף. זה היה כנראה הדבר הנכון לעשות כי הוא נצמד לפתע לסורגים ככל שיכל, מנסה כמה שיותר להתקרב אליי. ליטפתי לו את הגב, מנסה לא לגעת בסימנים שהכחילו לו על העור. הגוף שלו רטט ביפחות שקטות. הוא בכה בלי קול, נצמד אליי ככול שיכל, מתנחם במגע חם של עור בעור. בחיים לא היינו קרובים ככה. בסוף נראה היה שנרדם. קמתי ובאתי לצאת כשהוא אומר, "הוא הוציא ממני הכול בסוף."

"הוציא מה"? שאלתי.

אבל הוא רק אמר, "אני לא יודע אם אני נשאר כאן." ואז שתק. כיביתי את האור. הוא לא אמר כלום. סגרתי את הדלת, נעלתי אותה ועליתי למעלה. האדון לא נראה בשום מקום, אבל מהמקלחת הגיע קול של מים זורמים. האדון כנראה מתקלח, מוריד מעצמו את הזיעה ואת סימני הדם של אלפא. ניכר שעבד עליו קשה. התפשטתי, זרקתי את בגדיי לסל הכביסה וחיכיתי לו שיצא, ערום כורע על ארבע. האדון יצא ערום עם מגבת כרוכה סביב מותניו. הוא התעלם ממני ויצא מהחדר. נאנחתי ונותרתי על מקומי. אסור לי לעשות דבר בלי לקבל ממנו הוראה, או רשות. כל עוד לא אמר לי מה עליי לעשות, עליי להמתין לו במקומי בלי לעשות דבר. פעם הוא הותיר אותי כך יומיים כשנמאס לו ממני. לאחר שעתיים בתנוחה הזאת, כשברכיי החלו לכאוב, גאמא נכנס הביתה. האדון ציווה עליו לאסוף אותי מחדר השינה שלו וביחד איתי להכין ארוחת ערב. נשמתי לרווחה. גאמא נכנס, הסיר את הגופייה השחורה, חושף את הגוף החלק והבנוי לתלפיות. הוא הוריד את המכנסיים, את התחתון, חושף ישבן עגול ועסיסי כמו צמד בועות תפוחות ושחומות. קמתי וירדנו שנינו למטבח, מתחילים לעבוד בלי לדבר בנינו, מתורגלים. דלתא הגיע הביתה, התפשט גם הוא ואז נשלח להבריק את חדר האמבטיה עם האקונומיקה. עוד שעה עורו יסריח מאקונומיקה למשך יומיים. דלתא תיעב את הריח אבל הלך בלי להתווכח. האדון שבר ביעילות את כוח רצונו אתמול בלילה. אחרי ששגרת הערב נגמרה, האדון הכריז שלא יהיה סשן הלילה. אלפא נותר לבד במרתף ואין להפריע לו. אנחנו הולכים לישון מוקדם. שכבנו בחושך על השטיח למרגלות מיטתו של האדון כשהוא מתעכב למטה מול החדשות בטלוויזיה. השעה הייתה מוקדמת. שכבנו כפיות, גאמא מאחורי ופרצופי תקוע בגבו של דלתא שהסריח כמו בקבוק אקונומיקה. היה לי חם. החלטתי לעשות מעשה. קמתי ממקומי ויצאתי מהחדר. גאמא ודלתא לא אמרו מילה לנוכח הפרת הפקודה הזאת. גאמא נצמד לדלתא מאחור והם העמידו פני ישנים. הסתכלתי עליהם לשנייה ואז ירדתי. עצרתי מול אדוני וכרעתי על ארבע. הוא העיף בי מבט אחד מופתע, אבל אז עיניו חזרו למרקע. חיכיתי שם דומם עד שהחדשות הסתיימו והחלה תכנית תחקירים אחריה. האדון המשיך לצפות בדממה, אני המשכתי לכרוע בדממה, תוהה מה יהיה עונשי על הפרה בוטה זו של הכללים. לבסוף, בזמן היציאה לפרסומות, האדון הביט בי. "אני קצת מופתע שמכולם דווקא אתה ממרה את פי."

שתקתי. אסור לי לדבר בלי רשותו. " ואני דווקא רציתי ערב חופשי לעצמי. אתה רוצה להסביר את עצמך לפני שאני מתקן את השגיאה הגסה שעשית עכשיו?"

"אדון, אני כולי חרטה על הפשע הזה ומקווה שתעניש אותי קשות כמו שמגיע לי."

"תפסיק להתרפס, אתה מגעיל אותי." הרעים. "לא היית עושה את זה בלי לחשוב שיש לך סיבה טובה. עכשיו, תגיד לי בפשטות מה רצית בלי לבזבז לי את הזמן."

"אדון, אנא, יש לי בקשה ממך."

"איזו בקשה? מה כל כך דחוף לך שתראה את הפרצוף שלך כאן דווקא עכשיו אחרי ששלחתי אותך לישון?"

"אדון, אני מתחנן שאחרי שתסיים להעניש אותי, תשלח אותי למרתף למשך הלילה, לארח לאלפא חברה."

הוא הביט בי פתאום במבט מסוכן. "מה לך ולו?"

"אדון, אלפא במצב לא טוב. אני דואג לו. אני פוחד שהוא עלול לפגוע בעצמו." האדון קם ממקומו, אחז בגרוני והקים אותי על רגליי בגסות. "מה אתה יודע עליו? מה הוא סיפר לך?" "אדון בבקשה," נחנקתי, "הוא לא סיפר לי כלום. אני לא יודע על כלום."

האדון הרפה ממני והשליך אותי בבוז לרצפה. "כנראה שאתה לא תשקר לי. בניגוד לאנשים אחרים."

"אדון, בבקשה, תן לי לארח לו חברה הלילה, רק הלילה. אסור להשאיר אותו לבד."

"אסור? אסור? אתה אומר לי מה מותר לי ומה אסור לי?" הוא התרתח. "ביתא, אתה שוכח את מקומך הערב" והוא גמל לי בבעיטה אכזרית לבטן וצפה בי בסיפוק משתנק ומתפתל. השתדלתי לא להקיא.

"ביתא הקטן," הוא לעג לי, "כל כך אמפתי, כל כך אימהי ודואג לכלום, לכל החברים הקטנים שלך שאתה שוכח את המקום שלך מול האדון שלך. אתה כמו גננת קטנה, רץ אחרי כולם. אולי אשים שלט על הדלת – הגן של ביטא. מה אתה אומר, אתה רוצה לבלות את החודש הקרוב בבגדי גננת, לרוץ ולהחליף חיתולים לכל השאר, לספר להם סיפורים ולשלוח אותם לשחק בארגז החול?" האדון נהנה בגלוי מהתמונה שצייר לי.

לא אהבתי את ההתפתחות הזאת. הם ישנאו אותי על כך. "אדון, מעולם לא ראיתי את אלפא במצב הזה. הוא לא האלפא שאני מכיר. זה מפחיד אותי."

"לא האלפא שאתה מכיר? כמה אתה חושב שאתה מכיר אותו"? זו לא נשמעה כמו שאלה רטורית, האדון באמת היה סקרן. לא היה לי מה לענות אז שתקתי. "אתה יודע מה ביטא קטן, אני מכון ללכת לקראתך אבל יש לי תנאי."

"כל דבר שתדרוש ממני אדון. אני מודה לך." נשמתי לרווחה. "אל תודה לי עדיין. התנאי הוא כזה. אני הולך עכשיו להכאיב לך כמו שלא הכאיבו לך בחיים. אבל הפעם אני נותן לך רשות להישבר ולהפסיק את הסשן כשלא תוכל לשאת את זה יותר. אם לא תישבר עד סוף הסשן, אתה מבלה את המשך הלילה בוכה מכאבים לצד אלפא." ציפיתי למשהו כזה. האדון לא נותן דבר בלי שנזיע בשבילו. "תודה אדון. אני אעשה הכול."

"מה שתעשה זה בעיקר לצרוח." החיוך העקום התלבש לו על הפרצוף. עוררתי לו את התיאבון. "אנחנו לא נפריע לאלפא במרתף אז נעשה את הסשן כאן. תשתדל לא לצרוח יותר מידי כדי לא להפריע לחברים שלך למעלה להמשיך לישון." הוא הלך למטבח. נותרתי על הרצפה. הוא חזר עם שרוך קשירה ועם משהו שנראה כמו דוקרן ארוך.

"אני לא קושר אותך. חלק מהמבחן שלך יהיה לא לזוז ולא לעצור אותי אפילו שהידיים שלך חופשיות ואתה מסוגל. אני הולך עכשיו לקשור לך את הביצים שיבלטו החוצה יפה יפה ואז להכניס לך את זה לתוך השופכה," הוא הרים את הדוקרן. "בילוי נעים."

בסוף צרחתי. הפרעתי ללא ספק לגמא ודלתא המסכנים ומזל שאנחנו גרים בוילה כי אחרת השכנים עוד היו מזמינים משטרה. אף פעם לא התעללו בי ככה. אחרי שעה כשכבר נגמר לי הכוח לבכות, האדון עצר. הזין שלי זב מדם וכולי רעדתי.

"תגיד מה שתגיד, הרווחת את זה ביושר." והוא הוריד לי סטירה מצלצלת. "וזה על החוצפה שלך." ואז ציווה עליי לקום ולרדת למרתף. הלכתי מקופל, מדדה מטפטף דם על הרצפה. האדון פתח את הדלת, פתח את האור. אלפא היה מכווץ בכלוב ונראה מופתע לראות אותנו. "הבאתי לך אורח," הכריז האדון. "מישהו כאן כל כך התגעגע שהוא ממש התחנן לחלוק איתך כלוב." הייתי צריך לראות את זה מגיע. האדון פתח את דלת הכלוב, ציווה על אלפא לצאת, ואז הינדס את שנינו בכישרון סדיסטי כך שהצליח לקפל שני אנשים בוגרים בכלוב אחד קטן. הוא נעל את דלת הכלוב, סגר את האור, יצא מהמרתף ונעל את הדלת אחריו. הקשבתי לרגע לשקט, מנסה להתעלם מהדקירה הפועמת בתוך הזין. אני לא אצליח להשתין מחר אם ייווצר לי שם פקק של דם קרוש.

"ביתא, מה אתה עושה פה?" לחש לי אלפא לתוך האוזן, פיו סחוט לי אל תוך הלחי בחוסר נוחות.

"ביקשתי לבוא לפה. דאגתי לך."

"מה הוא עשה לך?"

"מה הוא עשה לך?" שאלתי. הוא שתק.

"אוהד, דבר איתי." הפתעתי אותו בפנייה לשמו האמיתי. הוא התנשם לשנייה, שתק ואז לחש. "הוא הוציא ממני את האמת. הוא עשה לי מה שמגיע לי."

"איזו אמת?"

הוא התחיל לבכות שוב. "איזו אמת? מה עשית?"

"ביתא, אני כל כך מצטער. עשיתי משהו נורא ואיום. עשיתי משהו נורא ואיום לאדון."

"על מה אתה מדבר?" הוא שתק לשנייה ואז אמר, "כשהייתי צעיר יותר בכמה שנים הכרתי מישהו, בחור צעיר יותר ממני, הרבה יותר. הוא היה לפני צבא למעשה, רק בן שמונה עשרה. הכרנו לסטוץ אבל התאהבתי בו. בחיים שלי לא ראיתי בן שמונה עשרה כזה בוגר, כזה בטוח בעצמו, גבר אמיתי. הכרתי בני עשרים ושבע ילדותיים יותר ממנו. הוא היה יפה כמו דוגמן, בנוי כמו שחיין, אקטיבי והיה לו ענק. הסקס בנינו היה מחשמל. לכמה חודשים חייתי בסרט אהבה הוליוודי. אבל אז חגגנו לו מסיבת גיוס. ובאותה מסיבה שתיתי מלא אבל התעקשתי לנהוג ולהחזיר אותו הביתה. בדרך נרדמתי על ההגה ועשיתי תאונה. הוא נהרג במקום, אני יצאתי בלי שריטה." שתקתי. לא ידעתי מה לומר על הסיפור הלא צפוי הזה. הוא המשיך. "היה לי משפט, שללו לי את הרישיון לכל החיים אבל בגלל מערכת המשפט הרשלנית והמפגרת שלנו, לא קיבלתי כלא. העורך דין שלי היה מרוצה עד השמיים ואני רציתי להכניס לו אגרוף. למה אתה לא שמח מר גוטליב? הוא שאל, "למה אתה לא שמח? כי הרגתי בן אדם. הרגתי את אהבת חיי, כי רצחתי את הלב שלי וקברתי אותו עם העתיד שהיה יכול להיות לי. לא נענשתי וזה שיגע אותי. נכנסתי לדיכאונות, שנאתי את עצמי, עשיתי שטויות. יום אחד עשיתי סטוץ עם מישהו שנראה קצת מסוכן, אבל בשלב הזה כבר לא שמרתי על עצמי. חיפשתי להסתכן, להזדיין בלי קונדום, לפגוע בעצמי. והבחור ההוא היה אגרסיבי, הוא השפיל אותי והכאיב לי. וככול שהוא היה יותר רע אליי, עמד לי יותר. הרגשתי שמגיעה לי כל מכה וכל השפלה. אז נכנסתי לעולם הזה של ה BDSM   שקדם קצת צחקתי עליו. סוף סוף מצאתי מי יעניש אותי. מי יקרא לי אפס, ישפיט אותי, ייקח לי את החופש, כמו שמגיע לי. סוף סוף ישימו אותי במקום, יתייחסו אליי כמו החרא שאני באמת. ואז הכרתי את האדון. הייתי הראשון שהוא לקח. לפני שהגעת, לפני שהגיעו האחרים. ובחיים לא היה לי אדון כזה. אף אחד לא העביר אותי מה שהוא עשה לי וזה היה מפחיד, אבל גם טוב. אתה יודע שהתאהבתי בו? אני מאוהב בו מעל הראש, כי הוא היחיד שיודע לאהוב אותי בצורה רעה. אהבה של עונש." הוא השתתק. הראש שלי הסתחרר. הסיפור הזה השכיח ממני קצת את הכאב בשופכה. פתאום תהיתי מי זה הבן אדם הזה שאני צמוד אליו עכשיו בכלוב קטן וחי לצידו כבר קרוב לשנתיים. מי הוא באמת.

"והאדון כעס עליך כי לא סיפרת לו את זה? מוזר מצידו, ממתי הוא מתעניין בנו ככה?"

"לא בדיוק."

"אז למה"?

"הבן זוג שלי שנהרג..."

"כן"? שאלתי.

"הוא האחיין שלו."

אם לא הייתי מקופל כמו סרדין בקופסא הייתי קופץ במקום מתדהמה. "אוהד יא חתיכת אידיוט, מה עשית"? צעקתי עליו. "מה עשית? חיפשת במיוחד את העונש שלך מדוד שלו? מה זה, זכות לנקמת דם? אתה יודע מה עשית לו? איך הוא לא רצח אותך עד היום?"

"זה לא ככה," הוא בכה. "לא התכוונתי לזה ככה, הוא גילה את זה רק אתמול."

"ואתה, ממתי אתה יודע את זה?"

הוא המשיך להתייפח, "מהיום בבוקר."

"חזור שנית"? שתיקה.

"הוא סיפר לי את זה היום בבוקר."

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...