אילוסטרציה. צילום: Robert Couse-Baker, Flickr.

 >  >  > 

שיר ליל שבת

הוא יפה מאוד ככה, ערום ופרוש ככה, על הגב. משהו רך וחמים ומתוק מתעגל בתוכו. משהו כמעט מכאיב בהרגשת הרוך המשקיטה שלו.

אבל הרצפה מטונפת, הג'ירף אמר וצחק כשיצא מהמקלחת מנוגב ומחודש ומזיע, שוב, מה לעשות, ככה זה בחום הזה, ומצא את מאיר בסלון על הגב על הרצפה, ערום לגמרי עדיין והידים פרושות לו לצידו והוא כאילו נצמד ודבוק ושטוח כמה שיותר, להתקרר קצת הוא הסביר, וזה דוקא נעים ככה והיא לא כל כך מטונפת, קצת אבק עוד לא הרג אף אחד, וחוץ מזה הוא מלוכלך יותר. אז אולי תלך להתקלח, הג'ירף אמר. אבל מאיר הסביר שהוא צריך להתקרר קצת קודם ולהרגע. ובכלל לא דחוף לו כל כך להתקלח. הוא אוהב את זה, את הריח הזה וההרגשה הזאת. את הדביקות הזאת הסמיכה עליו, בתוכו. את הריח הזה של הגוף. של סתרי הגוף. הריחות הסמיכים החריפים האלה של צל השערות והירכיים. שנובעים מקפלים ונקבים וחלולים סודיים, משכרים. שהם כל כך שלו, של מאיר, ועוד יותר מזה שלו, של הג'ירף. שהם כל כך הוא עליו, דבוק בו וחושק בו ונשפך בו. וכשהוא שוכב ככה, על הגב, על הרצפה הלא-חמה, בעינים עצומות, בפה פתוח קצת ונושם עמוק הוא יכול עדיין להריח אותו, את הגוף שלו והשיער שלו שם למטה והזין שלו וכל מה שהוא עשה בו.

אז מה כל כך דחוף לו להתקלח, לכל הרוחות. ומה היה כל כך דחוף לו, תיכף אחרי שהוא גמר בתוכו, איך שהוא נרגע לאט ושקע עליו, מתרפה ועייף, והוא שקע מתחתיו ונמעך מתחת למשקל החם הכבד הטוב שלו, המגן והבטוח מעליו והמהודק הנעים המלא בתוכו, הקרוב ונוגע כל כך וממלא וסולח ואוהב ורחום, והיתה בתוכו שלוה אוהבת ונמשכת, או אולי הוא היה בתוך נצח של אהבה שלוה, מה היה דחוף לו אז כל כך לצאת מתוכו, להחליק ממנו בתנועה מתחשבת ומיומנת וכמעט מעליבה, לשכב לידו עוד לחצי רגע, מסדיר נשימה ומלטף לו בגב ביד אחת, באמת נחמד מצדו, וביד האחרת מוריד את הקונדום ושואל אם הוא רוצה להתקלח וכשהוא אמר שלא הג'ירף אמר, טוב, אני הולך לשטוף את עצמי. והשאיר אותו שם, ככה, על הבטן, נעלב ומזיע ולבד. אחר כך כששמע את המים שוטפים אותו (את הג'ירף) והזיעה התייבשה ונדבקה עליו הוא הלך ונשכב על הרצפה בסלון, להתקרר ולהרגע קצת.

הג'ירף יושב על הספה, מסתכל עליו, מחייך ונבוך. הוא יפה מאוד ככה, ערום ופרוש ככה, על הגב. משהו רך וחמים ומתוק מתעגל בתוכו. משהו כמעט מכאיב בהרגשת הרוך המשקיטה שלו. אבל, ולמרות המשהו הזה, הוא זוכר שיש פרוסות מלון על השולחן. וצריך לעשות איתם משהו. את היין החזיר למקרר קודם, כשקם מהמיטה מיוזע ומטפטף ובדרך למקלחת לקח ושם אותו במקרר, שיתקרר. אבל המלון כאן וצריך לאכול אותו. הרי בשביל זה הבאנו אותו הנה, נכון. בכלל, כשחושבים על זה, מאיר הרי בא הנה כדי לעזור לו עם המלון הזה, נכון. אבל ברור שזה לא נכון. וברור שלשאול עכשיו, אתה רעב, יהיה טיפשי מאוד. אז הוא רק נשען אחורה על הספה ומשלב רגליים מתחתיו ומחכה שמישהו יגיד משהו. השמים שמולו ריקים משמש ואין בהם אור והם שקטים מאוד והצבעים שאחרי שקיעה כבויים, תכלת חיוורת גולשת לתוך כתום צהבהב חלוד. הסלון כמעט חשוך. אולי תדליק את האור, מאיר אמר, מתיישב כמו מתעורר. ובוא נראה איך המלון הזה, הוא אומר ולוקח פרוסה אחת ונושך בה את הבשר ומוצץ את העסיס שנוזל ונמשך ממנה והוא לועס ובולע, קצת בקושי, כמעט נחנק במתיקות הסמיכה החריפה שממלאת את הפה והגרון. זה באמת מלון מצוין.

אחר כך הג'ירף הביא את היין וכוסות והתנצל מראש ואמר שהוא לא מבין ביין והוא לא יודע איך הוא והוא מקוה שהוא טוב. ואחרי שהג'ירף פתח את הבקבוק במיומנות, לדעתו, ומאיר אמר שצריך ללמד אותו איך עושים את זה, הוא מזג את היין לכוסות ומאיר אמר, אתה רוצה לקדש. אבל זה יין לבן, אמר הג'ירף שלא רגיל לשינויים וחידושים. אז מה, מאיר עשה לו פרצוף. ועוד לא הדלקנו נרות, הג'ירף אמר, נבוך. ולא עשינו קבלת שבת ולא התפללנו ערבית. זה לא קשור, מאיר אמר. מה שנכון. ועדיין לא החליט אם הוא מתלוצץ או מתכוון לעצמו. והתחיל להגיד תשכח מזה ולגחך בהתנצלות כשהג'ירף שאל, קצת מבודח אבל לא לגמרי, אתה רוצה שאני אקדש. מאיר משך כתפים ואמר, אם אתה רוצה. אז הג'ירף, שכבר לא שומר מצוות אבל התפילות והטקסים בכל זאת מזיזים בו משהו, ובכלל הוא אוהב שמסתכלים עליו, הג'ירף נעמד כאילו בעמידת דום, גב זקוף ורגלים צמודות בעקבים ויד שמאל מקופלת בזוית מאחורי הגב והראש זקוף והמבט שלוח ישר קדימה והוא מתחיל, בנעימה פשוטה ובקול קצת רם מדי, כאילו חדר אוכל שלם צריך לשמוע אותו, ואומר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וכשהוא קרא, בורא פרי הגפן, מאיר ענה אמן, וכשהכריז, מקדש השבת, מאיר ענה אמן, והג'ירף טעם טעימה הגונה ונתן גם למאיר, שאגב עדיין ישב על הרצפה.

לא רע בכלל, מאיר אמר, ושנה, לא רע בכלל. ובחן את הבקבוק כמו אחד שמבין. הג'ירף משך כתפיים. גם הוא חשב שהוא לא רע בכלל, אבל מה הוא יודע. והתיישב, כי התחיל לעמוד לו והוא התבייש קצת. וכשמאיר אמר, אני צריך ללכת, ההורים שלי ידאגו, הוא הנהן ואמר שברור ורוקן את הכוס שלו. וכשמאיר שאל, אני יכול להתקלח, הוא אמר, בטח. ומזג לעצמו עוד כוס. אחר כך נזכר והוציא בשבילו מגבת נקייה. והסתובב בסלון, במטבח, בחדר השינה ובחדר השני, משהו בו לא שקט, הוא נזכר במשהו והוא לא זוכר מה. ונעמד מול מדף הדיסקים בסלון, עדיין לא יודע. עד שנתקל כאילו במקרה בכמו צמח בר ונזכר. וכשמאיר כמעט גמר להתנגב הוא שמע אותה, נגינת מיתר בהתחלה, נמוכה ומעובה וכאילו ישנה ומשהו ישנונית, ואז חוה שרה בקול ישן וקצת עצוב ומצטער,

הֲתָבוֹאִי אֵלַי הַלָּיְלָה?

כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.

מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,

הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר.

זה נשמע כמו השירים שאמא שלו אוהבת ושהוא לא ממש סובל. אבל לא עכשיו. עכשיו העצב המתוק מחלחל בו ולוכד אותו והוא עומד שם, חצי מנוגב, וחוה שרה ואומרת,

וּכְבִישִׁים שָׁבִים בְּלִי הֶרֶף

לְבַדָּם, כְּסוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ

וְהַבַּיִת נִסְגַּר בָּעֶרֶב

עַל הַטּוֹב וְהָרָע שֶׁבּוֹ.

ועדיין הוא עומד, מקשיב לכינור ולסקסופון שמתלוצץ לו שם, ורואה את הג'ירף עומד, הגב מולו ומסתכל בחלון והמים מתייבשים עליו ומשהו מתחיל לחנוק בו וחוה שרה,

וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב כִּי הַגְּבוּל הוּא

קָרוֹב, וְאָסוּר לָנוּ שָׁם.

אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלּוּ

הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

והג'ירף ניגש אליו עכשיו, עומד מולו אבל לא נוגע, ומצרף לקול הישן והעצוב והמאומן של חוה את הקול שלו, המזייף קצת והרועד,

צָבָא וְהָאָרֶץ הֶאֱפִילוּ,

עוֹד מְעַט וְכָבָה הָאוֹר.

הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִם הִתְחִילוּ

שׁוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר.

והידק טוב טוב את השפתים וצבט בשתי אצבעות את העיניים, והשתעל קצת. ומאיר אחרי שניגב את הפנים אמר שהוא באמת חייב ללכת כי ההורים שלו כבר בטח מתים מדאגה. והג'ירף הנהנן שוב, ועזר לו למצוא את הבגדים בסלון, ושאל אם הוא לא שכח משהו. ממש ליד הדלת הוא חיבק אותו חיבוק אחרון לפרידה, ונישק לו נשיקת להתראות על המצח, וזה היה יכול להיות הכל. אבל החיבוק של מאיר היה ארוך ואוהב והוא נשא אליו פנים ונישק אותו פה אל פה, נשיקת שלום ואהבה. אתה צריך ללכת, הג'ירף אמר. מאיר הנהן. וירד במדרגות ברגליים מגמגמות קצת ולב פועם מאוד.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...