אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: ilya ginsburg, Flickr.

 >  >  > 

הסוכה של בית הכנסת - פרק א'

הוא כבר לא רוצה

"היי :) מה נשמע? איך בחברון? שורדים את השמירות?" זה האסמס ששלחתי לו. כאילו שאני לא יודע שהוא לא בחברון, וכאילו שהוא לא ינחש ששלחתי את זה אליו "בטעות". אני נמצא על כביש 90, מילולית, על הכביש, כל השבוע. הייתה סדרה של פיגועים בדרום והחליטו לסגור את כביש 90, אז שלחו אותנו, כיתה בקורס מכים לגור על הכביש שבוע ולתפעל את המחסום.

הזוי כאן לגמרי, אנחנו ישנים באוהלים קטנים ליד הכביש, יש שירותים כימיים ומיכל קטן עם מי שתייה. מקלחות כמובן אין, ואנחנו גם לא טורחים להחליף בגדים. החום לא ממש עוזר ואנחנו פשוט מצחינים לנו. מדי פעם מגיע רכב עם חמגשיות חמות להאכיל אותנו ואיזו משאית טועה שצריכה להסתובב, וזהו, חוץ מזה פשוט מחכים.

משעמם לי מאוד, המון שעות פנויות, הרבה זמן לחשוב. נפרדנו לפני כמעט חצי שנה, ואני עדיין מתגעגע אליו. אני אפילו מתגעגע אליו יותר עכשיו מאשר בהתחלה, נדמה לי לפחות. אני לא יכול להפסיק לחשוב על החיוך שלו, על העיניים הצוחקות, על ההבעה שמשתנה כולה כשאני מצחיק אותו. לגוף שלו, המזמין, הנעים, המוכר. לריח, הריח המדהים שלו שאני לא יכול לעמוד בפניו. וגם לסקס כמובן. שנינו היינו דתיים, אז חדירות לא באו בחשבון, אבל מצאנו לנו דרכים ליהנות.

היינו שנה ביחד, לי לא הייתה דירה וגם לו לא, שנינו גרנו אצל ההורים. אז תמיד היינו נודדים לנו, חרמנים ואבודים, בין סמטאותיה וגניה של ירושלים, מחפשים פינה נסתרת. ומצאנו, תמיד מצאנו. פעם זה היה בגרם מדרגות של בניין במרכז העיר ופעם בין השיחים של גן הפעמון. בעיקר אהבנו את האיזור שמאחורי מלון המלך דוד. את אתר הבנייה של פארק טדי ואת כל הפארק שמסביב, על שלל השיחים והאפשרויות הגלומות בו.

ועכשיו דווקא יש לו דירה, אבל בתל אביב, ואנחנו כבר לא ביחד. לקראת הסוף הוא קצת סינן אותי, תמיד היה עסוק, לא היה לו זמן להיפגש, ואם כן, היה צריך ללכת די מהר. בפעם האחרונה נסעתי אליו הביתה, הוא יצא לקראתי, ישבנו על הספסל. "אני כבר לא רוצה." הוא אמר. הנהנתי. הגבתי בסדר, אני חושב. אמרתי לו להתראות. ונשברתי מבפנים.

הוא הבן זוג הראשון שלי. האהבה הראשונה שלי. הנשיקה הראשונה והסקס הראשון. וגם אני שלו. ביחד למדנו מה זה הומו, ועוד יותר, מה זה הומו דתי. מה זה נשיקה, ומה זה נשיקה של שני גברים דתיים בירושלים. מה זה סקס, ואיך עושים את זה, ושזה כל כך מסובך. הוא פגש את המשפחה שלי בהשבעה, לא הסברתי להם כלום, אבל מאוד קיוויתי שזה ברור.

והעיניים שלו, החכמות, המבינות, האוהבות, הן כבר לא יראו אותי יותר. וכבר לא נתלבט אם אנחנו צריכים לא להתנשק בתשעה באב, כי תשמיש המיטה. ולא נלמד גמרא ביחד. ולא נתנשק. והוא כבר לא יצחק עלי שאני נראה כמו דג כשאני עושה פרצוף שאני רוצה שהוא ינשק אותי. ואני כבר לא אופתע מכמה שהמיניות מתפרצת ממנו למרות המראה החיצוני התמים. אני לא ארגיש אותו גומר, את הרטט שעובר לו בכל הגוף, את ההבעה החייתית שעולה על פניו, את הריכוז, את המאמץ, את ההקלה שאחרי, וחוסר הריכוז, או הריח הריח החריף. כלום. הוא כבר לא רוצה.

אבל אני רוצה. אני מאוד רוצה. אני חושב שאני מספיק רוצה בשביל שנינו. ואני באמצע שום מקום, כבר שבוע, לא מתקלח, לא אוכל כמו בן אדם ובעיקר חושב, חושב עליו. אז שלחתי הודעה. למרות שאני יודע שהוא לא רוצה, ולמרות שאני יודע שזה פתטי.

"חח אני מניח שהתכוונת לשלוח את זה למישהו אחר : ) מה שלומך? איך בצה"ל?" אז הוא ענה, הוא כן ענה. והוא אפילו שואל לשלומי, ממשיך את השיחה. אז אולי גם הוא רוצה?  

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...