אילוסטרציה. צילום: Anthony Majanlahti, Flickr.

 >  >  > 

שפן ניסיונות - פרק ו'

הלשון שלו הגיע כמעט עד לגרון שלי, משתלטת על כל הפה שלי. הוא לא נישק, הוא בלע אותי. אבל הייתי קרוב מדי למוות בשביל שיהיה לי אכפת מדבר שכזה.

תמיד אהבתי ריצות ארוכות, כאלה שמוציאות ממך את המקסימום ומשאירות אותך מרגיש גמור ועל סף עילפון. כשהייתי בתיכון רצתי המון, ואז אחרי הצבא חזרתי לזה בתקופה שגרתי ליד פארק הירקון. אהבתי לרוץ בבקרים, לפני שנעשה חם מדי ולפני שהלחצים והבלגן של היום מתחילים להשפיע. אבל הפעם, כשרצתי בכל הכוח שהיה בי והשארתי את בועז מאחור, כל מה שחשבתי עליו היה שאני רץ בשביל להישאר בחיים, בשביל לברוח מסוף ידוע מראש. אז זין על הכאב בצלעות ועל הלחץ בחזה.

בועז לא עקב אחריי, לפחות לא שמעתי אותו צועק או שמעתי את צעדיו בעקבותיי. יצאתי משטח הפארק ורצתי לכיוון תחנת הרכבת בארלוזורוב. לא ידעתי לאן אני בדיוק מנסה להגיע, ובטח שלא הייתה לי תכנית ברורה בראש, אבל ידעתי שיהיה לו קשה למצוא אותי בין כל האנשים והאוטובוסים. נכון לרגע הזה העלמות הייתה מספיקה.

כשהגעתי לבסוף מיהרתי לקצה התחנה, ליד חנות להשכרת רכב קטנה. נשענתי על הקיר וניסיתי להסדיר את הנשימה. היה חם, והשמש שבהתחלה הרגישה נעימה ומרעננת הפכה להיות סיוט.  כעבור כמה שניות הבנתי שכנראה התייבשתי, כי הכול נעשה מטושטש, לכן עברתי לשבת על הקרקע. הכאבים בצלעותיי ובחזה היו עמוקים, ורק התגברו עם כל נשימה שהצלחתי להכניס פנימה. כל פיסת עור בגופי הייתה מכוסה בזיעה.

"אתה בסדר?"

הרמתי את פניי. אישה מבוגרת עמדה כמה מטרים ממני, נראית מודאגת.

בסדר? שוטר מטורף כנראה מחפש אותי עכשיו ורוצה לשחוט אותי, ועוד מעט גם מאפיונר יצטרף למרדף. בסדר?

"התייבשתי," אמרתי.

"הנה. בבקשה." היא התקרבה מעט והושיטה לי בקבוק מים מינרלים גדול. כמעט זינקתי על הבקבוק, אבל לא רציתי להפחיד אותה. גם ככה בטח נראיתי כמו סמרטוט.

"תודה." שתיתי כמה לגימות לפני שהאישה התחילה להתרחק ואמרה לי להשאיר אצלי את המים. חשבתי לסרב, אבל כנראה שהייתי צריך את הנוזלים יותר ממנה. לפני שהספקתי להודות לה שוב היא עזבה את האזור.

המשכתי לשבת עוד עשר דקות בערך, מרגיש את הכאבים מרפים ממני באיטיות, וגם את הסחרחורת והחולשה נרגעות. כשמשכתי באפי הבנתי עד כמה אני מסריח מזיעה, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות בקשר לזה עכשיו.

באמת ברחתי עכשיו? באמת נשברתי? אחרי שהאדרנלין שכח מעט מחשבות החלו לרוץ בתוך הראש שלי, והבנה של מה שבעצם עשיתי עכשיו התחילה לחלחל. הנחתי את פניי על כפות ידיי. השאלה שכל כך פחדתי ממנה לא עזבה אותי לרגע – מה עכשיו? מה לעזאזל עכשיו?

לא היה לי כסף, גם לא בבנק וגם לא עליי. לא הייתי בקשר טוב עם אף אחד מחבריי הישנים, ובכלל לא ידעתי איפה רובם גרים. הצלחתי לחשוב על שניים שהיו אמורים לגור באזור מרכז תל אביב, אבל מה לעזאזל הייתי אומר להם? איך מבקשים עזרה עם החרא שנכנסתי אליו?

האפשרות לפנות אל אלברט נראתה לרגע כמו רעיון טוב. הוא הראה נכונות לעזור לי, והוא היחיד שהיה מסוגל להבין עד כמה הסתבכתי עכשיו. אבל בסופו של דבר הוא עבד עם אבי, ואין שוב סיבה שהנאמנות שלו תהיה כלפיי ולא כלפי מי שעבד איתו. לא הייתי מספיק תמים בשביל לחשוב שכמה נגיעות עדינות ממנו אומרות שהוא באמת יסתכן בשבילי.

חשבתי לנסות לפנות למשטרה. בועז אומנם היה שוטר, אבל לא היו חסרים מקרים ששוטרים נעצרו כי היו מושחתים, לא? בטוח היו שם לא מעט שעדיין אכפת להם מדברים כמו חוקים וצדק. אבל לא הייתי בטוח איפה המשטרה ממוקמת, ומשהו בתוכי אמר לי שזה לא יהיה רעיון טוב. אם הם היו רוצים לתפוס את אבי מריצו הם היו עושים את זה לפני שנים. מצד שני, אולי אני העד שהם חיכו לו.

נשמתי עמוק. יותר מדי סימני שאלה, יותר מדי אפשרויות ליפול. אבל אל המשטרה אוכל ללכת מאוחר יותר. בינתיים מה שהיה חשוב זה להסתתר, למצוא מקום שבו אבי ובועז לא יוכלו להגיע אליי עד שאצליח לחשוב בהיגיון לגבי העתיד.

נעמדתי על רגליי ונאלצתי לנער כל אחת מהן כדי שלא יתפסו. ישבתי באותו המקום כבר יותר משעה, למרות שזה הרגיש כמו כמה דקות. המים עזרו, אבל עדיין הרגשתי גמור. את מתן לא ראיתי כבר כמה חודשים טובים, אבל בתקופה החזקה שלנו היינו מסתובבים די הרבה ביחד. הוא עבד במשהו שקשור למחשבים והייתה לו דירה גדולה באמצע ארלוזורוב. לפי החישוב שלי ייקח לי עשרים דקות בערך להגיע אליו בהליכה מהירה, ועוד פחות אם אנסה שוב לרוץ. אבל גם ככה נראיתי רחוק מלהיות ייצוגי, ולא רציתי להגיע אליו כשאני נראה כמו חסר בית שיכור.

התחלתי ללכת בקצב מהיר לכיוון היציאה מתחנת האוטובוסים. השמש כבר התחילה לשקוע והרוח הקרירה ייבשה את הזיעה מעורי. הנחתי שבועז נסע לאזור דרום העיר כדי לחפש אותי, איפה שגרתי עד לרגע שבו אבי אילץ אותי לעזוב.

מספר האנשים פחת ככל שהתקדמתי בארלוזורוב, ועם כל צעד שעשיתי הרגשתי מעט טוב יותר. מתן יעזור לי, לפחות ייתן לי להתחבא אצלו כמה ימים. בלילה הזה שום בועז או אבי לא יגרמו לי להרגיש כמו אפס, לא יכאיבו וישפילו. אבי מסוכן, אבל הוא לא כל יכול. אנשים מסוכנים ממנו כבר נפלו, לא?

כנראה שלא הייתי צריך לחשוב על הדברים האלה בזמן שהלכתי, כנראה שהייתי צריך להיות מרוכז ביעד שאליו אני צריך להגיע, עם חושיי חדים ודרוכים. הניידת הייתה עם אורות כבויים, אבל בכל זאת הייתי צריך לשים אליה לב לפני שהספיקה להתקרב אליי. היא נעצרה כמה מטרים מלפניי ולפני שהספקתי להבין מה קורה הדלת במושב שליד הנהג נפתחה ושוטר גבוה יצא החוצה. השיער שלו היה קצר והלסת גדולה במיוחד. הסתכלנו אחד על השני ומשהו במבט שלו גרם לקיבה שלי להתהפך.

"זה הוא?" שמעתי את השוטר שישב במושב הנהג שואל.

השוטר שעדיין הסתכל עליי אמר, "נראה ככה. אתה נכנס בשקט או שנעשה את זה ברעש?"

 "לא עשיתי כלום."

"לא יודע מה עשית. מחפשים אותך ולא ממש מעניין אותי למה. כנס פנימה ותפתור את מה שיש לך לפתור עם בועז. לא בעיה שלי."

לא בעיה שלו?

"בסדר," אמרתי.

הוא שלח את ידו כדי לפתוח את הדלת של המושב האחורי, וברגע שעשה את זה התחלתי לרוץ הצידה, לכיוון רחוב צדדי שאת השם שלו לא קלטתי. שמעתי את השוטר רץ בעקבותיי וזה רק גרם לי לרוץ עוד יותר מהר.

ניסיתי לקלוט מקומות שאפשר להיכנס אליהם, איזו סמטה שיהיה אפשר להתחמק דרכה. אבל תל אביב זו לא ניו – יורק, והכל היה פתוח מדי וגלוי. מזווית העין ראיתי את הניידת חולפת על פניי ונעצרת כעשרים מטרים לפניי בחריקת בלמים. עוד לפני שהשוטר שנהג הספיק לצאת החוצה נעצרתי וניסיתי לשנות כיוון ריצה, לחצות לצד השני של הרחוב.

השוטר שרדף אחריי התנגש בי לפתע בעוצמה. שנינו נפלנו לפנים. למרות הכאב ניסיתי לקום ולברוח, אבל הוא תפס בקרסול שלי וגרם לי ליפול שוב. השוטר השני הופיע והניח את רגלו על גבי, מצמיד אותי לקרקע.

"אם אתה זז אתה תצטער," הוא סינן. הלחי שלי הייתה צמודה למדרכה, אבנים קטנות שורטות את העור. אזיקים הונחו את ידיי ולאחר מכן נמשכתי לעמידה.

"אתם עושים טעות," סיננתי, למרות שבקושי הצלחתי לנשום מספיק בשביל לדבר.

"שתוק." אפילו לא קלטתי מי מהם דיבר. הם התחילו לדחוף אותי לכיוון המושב האחורי. ניסיתי להתחמק, כי איכשהו ידעתי שאם אכנס לתוך הניידת הזו זה יהיה הסוף שלי.

"כנס כבר," אחד מהם סינן באוזן שלי.

"לא. חכה רגע ותקשיב לי. בועז עובד בשביל - איי!"

אגרוף בצלעות. כאב חד כמו סכין בצד הגוף. לא הצלחתי לנשום ורק האחיזה שלהם השאירה אותי על הרגליים. הם שוב דחפו אותי לכיוון הניידת, והפעם לא נשאר בי כוח להתנגד. המושב האחורי הריח מעור, זו המחשבה שחלפה בראשי בשביל שהם דחפו אותי פנימה וטרקו את הדלת מאחוריי. המושב מריח כמו עור, אין יותר לאן לברוח ואני עומד למות בקרוב.

***

פעמיים ניסיתי לדבר בזמן הנסיעה, ניסיתי לספר להם מה קרה ולהבהיר להם למי בדיוק הם לוקחים אותי. בשתי הפעמים האלה הם אמרו לי לשתוק והגבירו את המוזיקה. לא ידעתי אם הם קשורים איכשהו לאבי, או שהם סתם חברים של בועז ולא בא להם לשמוע עליו את האמת. חוץ מזה, בועז לא היה טיפש – אם הוא ביקש משוטרים אחרים לתפוס אותי, הוא בטח מכר להם איזשהו סיפור לגבי.

המזגן בניידת היה מספיק חזק בשביל שאתחיל להרגיש את הזיעה מתייבשת מעורי. זה לא גרם לי להרגיש פחות צמא, אבל זה עזר. נסענו במשך עשרים דקות בערך, התרחקנו מהעיר לכיוון צפון. עמד להחשיך ושיערתי שיש עוד חצי שעה של אור. במשך כל הנסיעה המוח שלי הרגיש כבוי. במקום לרעוד מפחד במושב האחורי פשוט ולא חשבתי על כלום, רק הבטתי מהחלון על הנוף המשתנה ככל שהתרחקנו מתל אביב והגענו לאזור יותר כפרי.

הניידת נכנסה לפתע לתוך דרך צדדית וחולית. לאחר כשתי דקות ראיתי ניידת נוספת חונה בצד. הגענו אליה ובועז התקרב. הוא עדיין לבש את הבגדים הקצרים ממקודם. השוטרים יצאו החוצה והשאירו אותי במושב האחורי. לא שמעתי על מה הם מדברים, אבל בועז לא נראה מרוגז, וגם הם לא. הם אפילו צחקו כמה פעמים. כשמבטי פגש לרגע את מבטו של בועז הרגשתי קרח בחזה. למרות החיוך על שפתיו, השנאה בעיניו הייתה מוחשית.

הם דיברו עוד כמה שניות ואז השוטר שרדף אחריי פתח את הדלת ואמר לי לצאת החוצה. רגליי רעדו, לא יודע אם מפחד או תוצאה של כל הריצה. נעמדתי והבטתי על הקרקע. חיכיתי שישחררו את האזיקים, כי לא באמת היה לי לאן לברוח בחור שהיינו בו, אבל שני השוטרים שתפסו אותי פשוט נכנסו לניידת והתחילו לנסוע, משאירים אותי עם האזיקים ועם בועז.

הבטתי אליהם מתרחקים וכשהפניתי את מבטי לכיוון בועז הספקתי לרגע לראות את היד שלו עפה לכיוון הפרצוף שלי. מעדתי לאחור ונפלתי עם ברכיי על הקרקע. הרגשתי את הלחי שלי מתנפחת ולא הייתי בטוח שעצם הלחי לא נסדקה.

לפני שהספקתי להרים את ראשי הרגל של בועז פגעה בבטן שלי. כאב התפוצץ וצרחתי בזמן שהתקפלתי לכדור, ראשי נצמד לחול ותחושה של שריפה מתפשטת במהירות במרכז הגוף שלי.

בעיטה נוספת בצלעות, לא שוברת כלום, רק יוצרת עוד כאב וגורמת לי להאמין שמהמקום הזה אני לא אצא בחיים. הוא ירביץ לי למוות וישאיר את הגופה שלי פה. המחשבה הזו לא השאירה אותי משותק מפחד; חלק בי ידע כבר כמה ימים שבסופו של דבר זה יהיה סוף הסיפור. הם לא יתנו לי להמשיך לחיות, גם כי ידעתי יותר מדי וגם כי לא הייתי מספיק חשוב מבחינתם. סתם עוד אפס שהסתבך.

בועז אחז בקרסול שלי ומשך אותי אחריו, גרר אותי על החול במשך כמה מטרים ולבסוף עזב אותי והרים את הרגל שלו מעל הפנים שלי. ראיתי את הבוץ שנדבק לו לסוליית הנעל והייתי בטוח שהנעל הזו הולכת למחוץ לי את הפנים בכל רגע. דמיינתי איך זה ירגיש, כשהרגל שלו תמחץ את הגולגולת שלי פנימה, תשבור את האף שלי וכנראה את הלסת. זה יכאב או שאני אאבד את ההכרה מיד? אבל עברו כמה שניות ולבסוף הוא הניח את הרגל שלו ליד הראש שלי. 

"תעמוד," אמר בועז.

הכאב התעצם ברגע שניסיתי לקום על רגליי, אבל ידעתי שעדיף לי לקום בכוחות עצמי. כשנעמדתי לבסוף הרגשתי מסוחרר ושדה הראייה שלי התחיל להתכסות בכתמים קטנים שהופיעו ונעלמו. הייתי בטוח שבעוד רגע אמצע את עצמי שוב על הקרקע, עם חבלה חדשה. אבל בועז פשוט התהלך הלוך וחזור כמה מטרים לפניי, מניע את ראשו מצד לצד. כשהביט לכיווני הוא נעצר ואמר, "אתה חתיכת אידיוט. לברוח? באמת?"

כחכחתי בגרוני. "לא הייתה לי ברירה."

הוא התקרב ונעצר מולי. "בטח שהייתה לך ברירה. יכולת לחזור והכול היה בסדר."

בשלב הזה חוסר היכולת שלו להבין עייפה אותי יותר משהרגיזה. "הכול היה בסדר? עוד כאב? עוד השפלות?"

"נו, ומה אתה חושב שיקרה עכשיו, בהנחה ש..."

הוא לא היה צריך לומר את המילים. "סיפרת לאבי," אמרתי, לא כשאלה.

"לא הייתי בטוח אם אני אצליח למצוא אותך, ובמקרה הזה אבי היה צריך לדעת, ולא רציתי שיבין שחיכיתי כמה שעות בשביל לספר לו. בכל מקרה, עכשיו הוא יודע והוא מחכה לנו."

"בדירה?"

"לא. איפשהו בסביבה. הוא שלח לי את המיקום בGPS. כמה דקות נסיעה."

"אז זה הסוף."

לא הבנתי מה אני רואה בעיניים שלו. צער? רחמים?

"לא יודע מה זה אומר, עומרי. כל מה שקורה פה זו אשמתך, ומה שאבי יחליט... זו זכותו."

"זכותו," אמרתי בשקט. "נחמד. אני בטוח שאתה מאמין בזה."

"לא עניינך במה אני מאמין, אחי. כנס לניידת ותתחיל להתפלל, חזק."

***

ישבתי במושב שליד הנהג, ידיי עדיין באזיקים מאחורי גבי. למרות הכאב הרגשתי שבעוד רגע אני עומד להירדם. קול בראשי אמר, עוד מעט תמצא את עצמך ישן ללא הגבלה.

עצמתי את עיניי ושקלתי להתפלל, אבל לא האמנתי באלוהים ולא חשבתי שלהתחיל עכשיו באמת ישנה משהו. הרגליים והזרועות שלי שרפו מחתכים קטנים שנגרמו מכל הפעמים שהפילו אותי על המדרכה או על הקרקע. הרגשתי טיפות קטנות של דם זולגות על העור, אבל זה לא הפריע לי מספיק בשביל לנסות לעשות משהו. לא שהיה ממש מה לעשות עם הידיים באזיקים.

"אידיוט," שמעתי את בועז מסנן לידי. "היית חייב לברוח."

"אתה תיתן לו להרוג אותי?" דיברתי בשקט בזמן שהבטתי מהחלון, אבל ידעתי שהוא שמע אותי.

לאחר כמה שניות הוא אמר, "אין לי איך לעצור אותו."

"אתה שוטר."

"מה זה קשור? אם הוא רוצה שנינו נהיה מתים. אני לא מתכוון להיהרג בשבילך." רגע של דממה לפני שהאגרוף שלו פגע בלוח המחוונים. "ידעת שזה מה שיקרה אם תברח, אבל בכל זאת עשית את זה. לעזאזל איתך, עומרי, אני ממש לא צריך את החרא הזה על המצפון שלי."

התחלתי לבכות. לא היה אכפת לי שישמע אותי, בטח לא אחרי שראה אותי בוכה לפני כמה שעות במקלחת. הרגשתי מרוקן, ולמרות שחשבתי שאחרי כל הזמן הזה המחשבה על מוות תשאיר אותי אדיש, גיליתי שאני לא רוצה למות, לא מוכן.

היד שלו הייתה לפתע על הרגל שלי, לוחצת בעדינות. "אל תעצבן אותו. אל תתחכם ואל תרים את הקול. תזכור שצעד לא נכון והחיים שלך נגמרים. תראה לו שאתה מצטער ושזה לא יקרה שוב. אתה מקשיב לי, עומרי?"

"כ – כן."

"תפסיק לבכות ותנסה להירגע. שום דבר עוד לא סגור. תזכור שבסופו של דבר הבחור חם עליך, אז נסה לשחק עם זה."

לא ידעתי איך העובדה שאבי חם עליי אמורה לשנות משהו, אבל לשמוע את בועז מדבר אליי כמו אל בנאדם גרם ללחץ המשתק בחזה שלי להרפות מעט. הפסקתי לבכות אבל לא היה לי איך לנגב את הדמעות מפניי.

נסענו על דרך אפר שהובילה לתוך יער שלא זיהיתי. הכול היה חשוך מסביב והעצים היו צפופים וגבוהים.

"לאן הוא לוקח אותי?" מלמל בועז לעצמו. "הניידת בסוף תיתקע לי פה." הוא כל הזמן עקב אחר ה GPS שלו. ראיתי נקודה אדומה על הצג, איפה שאבי היה אמור לחכות. המשכתי לבהות בנקודה הזו עד שהיינו ממש עליה. הרמתי את ראשי וראיתי מכונית חונה כעשרה מטרים מולנו, האורות שלה דלוקים ומכוונים הצידה, אל בין העצים. זיהיתי את המכונית של אבי וכשיצא החוצה ממושב הנהג זיהיתי גם אותו.

שמעתי את בועז נושם במהירות לידי בזמן שידיו אחזו בחוזקה את ההגה. לרגע נראה שהוא זה שהולך להישחט עכשיו. אבל עם אבי אי אפשר היה לדעת מה תקבל, ואולי זה מה שגרם לבועז להראות כל כך מודאג.

"תזכור מה אמרתי, עומרי. זה הכול או כלום עכשיו." הוא כיבה את המנוע ויצא החוצה. חיכיתי שיפתח את הדלת בצד שלי ויצאתי החוצה גם כן. האוויר היה קר והכול מסביב הריח כמו עצים ובוץ. הלב שלי פעם במהירות ולא הצלחתי להרים את מבטי לכיוון אבי. בועז נעצר מאחוריי ושיחרר את האזיקים.

שמעתי צעדים מתקרבים וחיכיתי לאגרוף, או ירייה. אבי נעצר מולי ועם ידו מתחת לסנטר שלי הרים את פניי. הוא לא השתנה מאז הפעם הקודמת שראיתי אותו, עדיין קירח עם פנים גדולות ומפחידות. הוא לא נראה מרוגז יותר מבדרך כלל, אבל זה לא אמר כלום.

"ניסית לברוח."

פתחתי וסגרתי את פי. הנהנתי פעם אחת וניסיתי להשפיל את מבטי, אבל הוא לא אפשר לי לנתק את המבט. "מה תכננת לעשות אחר כך?"

"אני..."

"כן?"

"לא חשבתי על זה. פחדתי. נלחצתי. פשוט רציתי... להרגיש קצת חופש. לא התכוונתי להלשין."

"מי דיבר על הלשנה?"

בלעתי רוק. "בטח חשבת על זה. לא הייתי מלשין עליך."

"באמת? אז פשוט חשבת לברוח ולהתחבא לנצח?"

"רציתי..." תחשוב מהר, עומרי. "רציתי למצוא דרך לצאת מהארץ. אולי לפגוש חבר ולבקש שילווה לי כסף, לספר לו משהו על מחלה שיש לי. לא תכננתי את זה, אבי, פשוט רציתי לעוף מכאן."

הוא חייך מעט, אבל שום דבר בחיוכים של אבי מריצו לא היה יפה או מרגיע. "לעוף מכאן. טוב, אולי בסוף תקבל את מה שרצית." הוא עשה צעד אחורנית. "תתפשט. הכול."

לא חיכיתי אפילו שנייה לפני שחלצתי את נעליי וזרקתי הצידה את כל שאר הבגדים שלבשתי. נשארתי ערום ורועד מקור, ליבי עדיין פועם במהירות וכל כך הרבה חלקים בגופי מרגישים נפוחים וכואבים.

אבי סקר אותי במבטו. האור היחיד הגיע מפנסי שתי המכוניות, אבל הוא היה יותר ממספיק.

"מכות חדשות," אמר אבי. "עשית בעיות לבועז?"

שוב בלעתי רוק, למרות שהרגשתי מיובש. "כן, עשיתי לו בעיות. לא בכוונה. לוקח... לוקח לי זמן להבין איך בדיוק אתם רוצים שאני אתנהג. אבל ניסיתי."

"ניסית. אני מבין. אז בועז לא חיפף איתך, לא שיחרר לך יותר מדי את החבל?"

נזכרתי בחתכים, בסבון שדחף לתוכי, בהשפלות ובמכות. "הוא עשה את מה שרצית שיעשה. כל בעיה שהייתה לנו זה באשמתי. נשבע לך."

שמעתי את בועז נע מעט לידי. עד עכשיו הוא לא הוציא הגה. "הוא ניסה, אבי. הבחור קולט לאט, אבל בסוף הוא קולט."

"השארתי אותו בהשגחה שלך, בועז, ואחרי כל הזמן הזה התוצאה הסופית הייתה הבריחה שלו. איך זה בדיוק מראה על קליטה?"

בועז לא ענה, ולי לא היה מה לומר.

"אתה צריך להשתין, עומרי?"

"להשתין? כן."

"אז אני מציע שתרד על ארבע ותשתין כמו כלב על העץ הזה."

הסתכלתי על העץ שהצביע עליו וידעתי שהוא לא צוחק. ירדתי על ברכיי והתקדמתי בזהירות לכיוון העץ. כל הגוף שלי רעד, כאבים שכל הזמן הופיעו ונעלמו, ואז הופיעו שוב בעוצמה מוגברת. הרמתי את אחת מרגליי וניסיתי לגרום לעצמי להשתין. כלום לא יצא. שמעתי את אבי הולך מאחוריי, מרים משהו מהקרקע. רגע לאחר מכן הענף פגע בי בעוצמה בגב. צעקתי ואיבדתי את שיווי המשקל. עוד הצלפה. לא התקפלתי לכדור, כי זה היה מעצבן אותו עוד יותר. נשארתי לעמוד על ארבע עם עיניים עצומות בחוזקה וניסיתי להתמודד עם הכאב שלא הפסיק לנחות עליי. לאחר כמה הצלפות נוספות אבי אמר, "תנסה שוב."

בקושי הצלחתי להרים את הרגל הפעם, אבל לאחר שהצלחתי לבסוף השתן יצא החוצה מהר יחסית. נשמתי בהקלה והשתנתי עד שלא נשאר עוד כלום וטיפות אחרונות זלגו במורד הרגל שלי. כשהורדתי לבסוף את הרגל אבי הצליף בי פעם נוספת ואמר, "כלבים מנקים אחריהם."

התרחקתי מעט והשתמשתי בכף רגלי בשביל להעיף חול על המקום בו השתנתי. העור בגבי ובכתפיי הרגיש כאילו נשרף במשך שעות בשמש, אבל לא האמנתי שההצלפות גרמו לחתכים ולדם.

אבי זרק הצידה את הענף ומלמל, "כלב טוב. אתה מכיר את הביטוי 'כל כלב בא יומו'?"

אמרתי בשקט, "כן."

"יפה. עכשיו תעמוד."

נעמדתי בזהירות ורגע לאחר מכן אבי התרחק לכיוון המכונית שלו. החלפתי מבט מהיר עם בועז וראיתי שהוא חיוור. המצח שלו הבריקה מזיעה. ציפיתי לראות את אבי מוציא אקדח מהרכב ורגע לאחר מכן להרגיש את הקליעים פוגעים בי, זה נראה לי כמו השלב ההגיוני הבא של כל הסיוט הזה. אבל אבי חזר אלינו עם את חפירה גדול ונתן לי אותו.

"בואו אחריי."

עם ידיי רועדות הלכתי אחרי אבי אל בין השיחים. הרגשתי כל אבן וכל ענף מתחת לכפות רגליי היחפות, אבל הכאב הזה היה מזערי יחסית לשאר הכאבים שכיסו את גופי. אבי נעצר לאחר כמה מטרים, מעל שטח אדמה לחה.

"תתחיל לחפור."

הסתכלתי על אבי עם האת אחוז בחוזקה בידיי. "לחפור?"

"כן, עומרי. תתחיל לחפור. אני אגיד לך  מתי להפסיק."

הסתכלתי על האדמה. העצים מסביבנו הרגישו כמו קירות של כלא, כשבאמצע הכלא הזה נמצא שטח שמתאים בגודלו לקבר. אלוהים, חשבתי, אני עומד לחפור את הקבר של עצמי. הרגשתי גוש גדל בגרוני. התאפקתי שלא לבקש מאבי פשוט לחסל אותי עכשיו, לחסוך ממני את הסיוט הזה. אבל אבי ידע בדיוק איך הוא רצה שכל העסק הזה יסתיים, ולא הייתי בעמדה לגרום לו לשנות את דעתו.

התחלתי לחפור. האת היה כבד והכאבים שחשתי לא עזרו. האדמה עצמה הייתה לחה יחסית, אבל עדיין הרגשתי התנגדות בכל פעם שדחפתי פנימה את האת.

"אבי," שמעתי את בועז אומר בשקט, "בוא רגע לדבר בצד."

"אין לנו על מה לדבר עכשיו. נדבר אחר כך."

"זה חשוב, אבי. בבקשה."

"שתוק ותן לי להסתכל. תראה איזה יופי הוא עובד, תראה איך הוא מנסה לא לאכזב אותי. נחמד שבשלב הזה אכפת לו מהדברים האלה. מרשים."

נגסתי בשפתיי וניגבתי זיעה ממצחי. המשכתי לחפור, מרגיש איך עם כל תנועה שרירי נעשים נוקשים יותר ויותר.

אבי התיישב על סלע שטוח ובועז נשען על עץ כמה מטרים ממני. הרחתי את הסיגריה של  אבי עוד לפני שראיתי אותה. לא ידעתי שהוא מעשן. בשלב שהתחיל להיווצר בור משמעותי מתחתיי אבי אמר, "תושיט לי את היד, עומרי."

הפסקתי לעבוד והרמתי את ידי לכיוון אבי. זיעה כיסתה את גופי, למרות הרוח הקרה שייבשה אותה. אבי אחז במפרק שלי בחוזקה ומיקם את הסיגריה הדולקת מעל לגב כף ידי. בהיתי בעיניים רחבות בקצה הסיגריה מתקרב לעור והכנתי את עצמי לכאב. צריבה מהירה ושורפת. חרקתי את שיניי אבל הצלחתי לא לצעוק. כשהסיגריה עזבה את העור שלי נשאר כתם שחור ממנו יצא מעט עשן.

"תמשיך."

אחזתי באת עם ידי הרועדת והמשכתי להעיף הצידה חול. לא עברו שתי דקות לפני שאבי עצר אותי פעם נוספת ואמר, "בוא הנה." התקרבתי אליו ונעצרתי מולו. המפשעה שלי הייתה מול פניו והוא הביט עליה וחייך מעט. כשהרים את הסיגריה הייתי בטוח שהוא הולך לכבות אותה על הזין שלי. הרמתי רגל אחת מהקרקע כדי לזוז במהירות אחורנית, אבל בשנייה האחרונה עצרתי את עצמי וחזרתי לעמוד ישר מולו. אם הוא ירצה לכבה עליי את הסיגריה אז זה מה שיקרה, וכל ניסיון שלי להתחמק מזה רק יחמיר את המצב. הוא נגע בביצים שלי עם היד שלא אחזה בסיגריה ולאחר מכן טייל עם אצבעותיו על העור שבין רגליי, שהיה רטוב ודביק. הוא נשף עשן על שיער הערווה שלי ועל הטבור. את הסיגריה הוא כיבה הפעם על הברך שלי. צווחתי לרגע ומיהרתי לסתום את פי.

"הכול בסדר, עומרי?"

הנהנתי ודרך שפתיים צרות סיננתי, "בסדר."

"אז אני מציע שתמשיך לחפור. לא התעייפת לי, נכון?"

"לא." אחזתי באת והמשכתי לחפור במהירות. הבור שיצרתי המשיך להעמיק. הגעתי למצב בו העומק הגיע עד למותניים שלי. לא ידעתי כמה זמן עבר, אבל הערכתי שאני חופר כבר כמעט שעה. שרירי הזרועות שלי רעדו והרגישו נוקשים. שמעתי את הנשימות שלי יוצאות מהחזה כמו שריקות חלשות, כנראה בגלל שילוב של עומס על הריאות שלי והאוויר הקר שהתערבב עם הזיעה שלי. בכל הזמן הזה בועז המשיך להישען על העץ מבלי להוציא קול, ואבי המשיך לשבת ולהסתכל עליי עובד, מדי פעם מדליק סיגריה וגורם לי לתהות מתי שוב ירצה לשרוף אותי.

"מספיק," אמר אבי.

מתנשף, הורדתי את האת והסתכלתי עליו. הכאב כבר נהפך לחלק ממני, וגם התשישות. כשהבטתי על פניו לא הצלחתי לקרוא אותו, לא ידעתי אם הכול היה בשביל להפחיד אותי, או שהפנים שלו עכשיו הולכות להיות הדבר האחרון שאראה בחיי.

"תחזור לניידת שלך, בועז."

"אבי, תקשיב – "

"אני לא רוצה לחזור על עצמי שוב. לך ותחכה שם. אתה לא צריך לראות את זה."

"לעזאזל." בועז בעט בעלים והתרחק במהירות בחזרה לכיוון הרכבים. המשכתי לעמוד במקום, האת על הרצפה ליד רגליי. חשבתי לנסות לתפוס אותו ולשבור את ראשו של אבי, אבל היה לי ברור שלא אספיק לפני שיזנק עליי. הוא הכניס יד לתוך הכיס שלו והוציא משם מקל שחור. קפצתי כשמקצה המקל נשלף להב מבריק של סכין.

זהו זה. ככה זה יסתיים. דקירות של סכין. לשכב מדמם בקבר שחפרתי בעצמי. אם לא הייתי כל כך תשוש כנראה שהייתי בוכה שוב, מתחנן שירחם עליי. אבל בשלב הזה הרגשתי כבר כמו גויה, וכל הקטע של הדם והמוות היה רק פרט טכני שאבי התכוון לטפל בו מיד.

"תתקרב אליי, עומרי. רד על הברכיים."

יצאתי מהבור ונעמדתי מול אבי. בזמן שצנחתי על ברכיי חשבתי שהם עשו עבודה טובה בסופו של דבר; במקום לעשות לו בעיות, להילחם עד הרגע האחרון, אני נותן לעצמי להישחט ללא התנגדות. הרגשתי את הכאב במקום בו הכוויה בברך שלי נגעה באדמה, אבל התעלמתי. הלב שלי לא פעם במהירות ושום חלק בי לא רעד. הייתי מעבר לכל זה.

ידו של אבי עברה דרך שיערי, עד שמשכה בו ואילצה אותי להסתכל בפניו. להב הסכין הוצמד לצוואר שלי, לוחץ על העור.

"הייתה לך ברירה, עומרי. שנינו יודעים שנתתי לך מספיק הזדמנויות לקחת את עצמך בידיים."

לא העזתי לפתוח את פי. גם המחשבה שאין לי באמת מה לומר בשביל לשנות את המצב הוציאה ממנה את הדחף להתגונן. כשהרגשתי לפתע דמעות זולגות במורד הלחי שלי, לא הבנתי איך התחלתי לבכות פתאום. זה לא הרגיש נכון לבכות עכשיו, כי יש דברים שדמעות בחיים לא יצליחו לסדר.

הפנים של אבי היו קרובות לשלי, הבל הפה שלו הסריח מסיגריות ומעט אלכוהול. "אני אתן לך לומר משפט אחרון, עומרי, לפני שאני מכניס את הסכין הזה לתוך הגרון שלך ושוחט אותך כמו חיה. משפט אחרון, ואולי תצליח לומר לי בדיוק את הדבר הנכון בשביל לוותר לך."

בהיתי בעיניו. הוא באמת התכוון לזה? היה משהו שיכולתי לומר שיגרום לו לוותר לי? הלהב המשיך ללחוץ על העור והיה נדמה לי שהרגשתי טיפה של דם זולגת מחתך שנוצר. משפט אחד, החיים שלי היו תלויים במשפט אחד. חשבתי על התקופה האחרונה, על הסיוט שהגיע לשיא ברגע בו אבי נכנס לדירה שלי באמצע הלילה והציע לי את ההסכם שהיה אמור להציל אותי מהחוב שלי כלפיו. מאותו הרגע היה לי ברור מה הוא רוצה, למרות שבמשך תקופה מסוימת ניסיתי לשקר לעצמי.

ליחכתי את שפתיי היבשות ואמרתי, "בבקשה תזיין אותי."

אבי מצמץ, אבל הלהב עדיין נצמד לצוואר שלי.

אמרתי שוב, "בבקשה תזיין אותי, אבי."

שפתיו נעשו צרות. כשהלהב התרחק מהצוואר שלי כמעט בכיתי בהקלה, למרות ששום דבר לא היה גמור עדיין, ובכל רגע הלהב היה יכול להיכנס לי לתוך החזה.

אבי העביר יד על פניו, נראה מעט מבולבל, כאילו טעם משהו ועדיין לא החליק אם הטעם מוצא חן בעיניו. הוא לא ציפה שאומר את מה שרצה לשמוע. אבל מה הטעם להרוג אותי עכשיו כשבעצם הצעתי לו גישה חופשית לתוך הגוף שלי? הוא היה יכול לאנוס אותי מתי שרצה, כמה פעמים שהתחשק לו. אבל לאנוס מישהו זה קל, פיזי. להביא אותי למצב בו אני מתחנן שיחדור אליי... זה מה שעשה לו את זה באמת. בשביל זה הוא היה מוכן לא להרוג אותי, למרות שהיה לי ברור שגם הוא השלים עם הרעיון שזה מה שהולך לקרות הלילה ביער הזה.

"אתה משהו," הוא אמר בשקט, כמעט לעצמו. "לא יודע אם יש לי כוח להמשיך להתעסק איתך. צריך לחסל אותך עכשיו ולשכוח מכל הכאב ראש הזה."

"אני... אני לא אהיה יותר כאב ראש."

"זה חזק ממך."

"זה לא." מבלי לחשוב הנחתי את ידיי על המפשעה שלו. הוא לא נרתע מהמגע שלי. "אני לא אהיה כאב ראש." מיששתי את המפשעה שלו, מנסה לא ללחוץ חזק מדי, אבל גם לא להראות לו שאני מהסס או נגעל. התחיל לעמוד לו תוך כמה שניות, זקפה חזקה שסימנה לי שהוא לא נשאר אדיש לניסיונות שלי לרצות אותו.

"אתה מכיר אותי, עומרי, אני לא אתן לך להתחמק מזה בקלות. זיון אחד לא יגרום לי לשכוח שברחת ממני."

"אני יודע. מה... מה שתרצה ממני. הכול. אפשר... אפשר לרדת לך?" הקול שלי בקושי רעד, אם מישהו היה מקשיב מהצד הוא היה עלול לחשוב שבאמת רציתי את זה, שלא היה מדובר בניסיון לשכנע בנאדם לא לשסף לי את הצוואר.

"אתה רוצה לרדת לי?" לא באמת שאלה, יותר התגרות.

"כן. בבקשה."

"ואם הירידה שלך לא תהיה מספיק טובה?"

הבטתי ישר בעיניו. למרות החשכה הכמעט מוחלטת יכולתי לראות שהמבט שלו קר כמו שתמיד היה, כאילו שאין כלום מהצד השני. "אם הירידה שלי תאכזב אותך תשתמש בסכין. או בסיגריות," מיהרתי לומר.

לאחר כמה שניות שבהן המשיך להביט על פניי הוא אמר, "הסיגריות היו מקודם. עכשיו אנחנו עם סכינים. תכניס אותו לפה שלך ותראה לי אם שווה לי להמשיך להתעסק איתך."

"תודה," מלמלתי, כי באמת הרגשתי אסיר תודה על ההזדמנות לרדת לו בזמן שהסכין עדיין היה מרחק סנטימטרים בודדים מהצוואר שלי.

פתחתי את כפתור הג'ינס שלו בידיים רועדות, אבל זה הרגיש שהן רועדות בגלל החפירה מקודם, לא בגלל פחד. הייתי מעבר לפחד. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, אל תפשל. אל תפשל עכשיו כי אם תפשל זו תהיה הפשלה האחרונה בחיים שלך.

הזין שלו הרגיש לוהט כשאחזתי בו. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על ריח הזיעה הלא נעים מהמפשעה שלו, או על זה שהפה שלי כנראה יבש מדי וזה עלול להיות לו לא מספיק נעים. רגע אחד הזין שלו היה ביד שלי, ורגע לאחר מכן השפתיים שלי כיסו את הכיפה שלו והלשון התחילה לעבוד.

בפעמים הקודמות שירדתי לו, או שירדתי לבועז, רציתי לעשות עבודה מספיק טובה בשביל לרצות אותם, כי אם הם היו מרוצים זה כנראה היה מתבטא בפחות כאבים עבורי. אף אחת מהפעמים הקודמות לא הרגישה כמו עניין של חיים או מוות. אבל הפעם, להשאיר את אבי מרוצה לא היה מספיק. הפעם הוא היה צריך להרגיש כאילו שאין עוד אף אחד בעולם שירד לו כמו שאני יכול לרדת. ניסיתי להיזכר בירידות הכי טובות שהרגשתי בחיי, מה היה בהן כל כך טוב, כל כך מיוחד. אבל הראש שלי לא היה במצב מספיק צלול בשביל לנסות להיזכר בדברים מהעבר ואז להסיק מסקנות. אז עבדתי על אוטומט, כשבכל פעם הקול בראשי חזר ואמר, אל תפשל.

לשון. המון לשון. האצבעות שלי על הביצים שלו, ממששות בלי הפסקה. הראש עולה ויורד, מכניס את הזין פנימה עד שהרגשתי שהלחץ בגרון עלול לגרום לי להקיא. ואנחות, אנחות קולניות של הנאה כדי שיבין עד כמה אני מנסה להתמסר לזה, להתמסר אליו.

בכל הזמן הזה, שהרגיש כמו נצח, אבי לא הוציא קול, לא הניח את ידו על הראש שלי או סימן לי באיזושהי דרך שאני עושה עבודה טובה או לא טובה. נאלצתי לסמוך על התחושות שלי בזמן שניסיתי למצוא דרכים אחרות וטובות יותר לרדת לו. גם כשזה הרגיש שאין לו עוד רוק בפה, שכל העור בפנים מיובש, המשכתי לרדת לו וקיוויתי שאיכשהו זה עדיין נעים לו, שהגרון שלי מספיק לח בשביל שכיפת הזין שלו תהנה מהמגע עם האזור.

כשהוא לבסוף זז והניח את היד שלו על הראש שלי, הייתי בטוח שהוא עומד להפעיל לחץ כדי שאדחוף את הזין שלו עמוק יותר במורד הגרון שלי, למרות שלא ידעתי איך אצליח להכניס אותו עמוק יותר ממה שהכנסתי עד עכשיו. האצבעות שלו נסגרו על השיער שלי ועם משיכה יחסית עדינה הוא הרים את הראש שלי כך שהבטתי על פניו.

התנשפתי. רק עכשיו, כשהזין שלו לא היה בתוך הפה שלי, הבנתי כמה התאמצתי ברבע שעה האחרונה. הגרון שלי שרף, השפתיים הרגישו סדוקות ונפוחות והברכיים שלי כאבו מהתנוחה הלא נוחה. מזווית העין ראיתי שהסכין עדיין אחוז ביד שלו, כל כך קרוב. תנועה אחת מהירה וזהו.

"עכשיו הוכחת לי שכל הירידות הקודמות שלך, כשאמרת שאתה מנסה לעשות את זה הכי טוב שאתה יכול, היו סתם שטויות."

הרגשתי לחץ עוצמתי במרכז החזה. הוא הפך את הניסיון שלו לתת את כל מה שהיה לי לתת להוכחה לכך שלא הייתי איתו מספיק בסדר עד עכשיו. לא הצלחתי לחשוב על תגובה, על תירוץ. כשהשתיקה התארכה יותר מדי הצלחתי למלמל, "מצטער, אבי."

הוא נאנח ומבלי לומר כלום החזיר את הסכין לתוך הכיס שלו. תירגע, אמרתי לעצמי. זה לא אומר כלום. פשוט תירגע ואל תקפוץ למסקנות. אבי הניח את ידו שוב על הראש שלי, שוב אחז בשיער שלי. הוא משך את ראשי לאחור ומיד לאחר מכן הצמיד את שפתיו לשפתיי. הלשון שלו הגיע כמעט עד לגרון שלי, משתלטת על כל הפה שלי. הוא לא נישק, הוא בלע אותי. אבל הייתי קרוב מדי למוות בשביל שיהיה לי אכפת מדבר שכזה. אחזתי בראשו של אבי ונישקתי אותו בחזרה, דחפתי את הלשון שלי לתוך הפה שלו והרגשתי אסיר תודה כלפי המפלצת הזו.

הוא ניתק את הנשיקה אבל עדיין אחז בפניי. "אתה מכוסה בזיעה, עומרי." השפתיים שלו התעקלו לחיוך קטן. שנינו ידענו מה הוא רוצה. הרמתי את זרועותיי ואבי מיהר להצמיד את פניו לבית השחי שלי. הוא משך באפו כאילו נחנק וניסה לשאוף אוויר. הלשון שלו ליקקה את השערות המיוזעות שלי ועברה ללקק את החזה שלי. כשנעץ את שיניו בחוזקה בפטמה שלי נאנקתי והצלחתי בקושי למנוע מעצמי לצעוק.

הוא נעמד לפתע ומשך אותי לעמידה. "כנס לתוך הבור."

"הבור?"

"כנס, עומרי. אתה לא הולך למות הלילה."

לשמוע אותו אומר זה במפורש, מבטיח לי שהוא באמת לא מתכוון להרוג אותי הפעם, גרם לי להרגיש מסוחרר, כאילו שאפתי סם שערבב לי את המוח. אחזתי באבי והתחלתי לנשק אותו, ולמרות שהרגשתי את ההפתעה שחש, הוא נתן לי לנשק אותו עד שנגמר לי האוויר וניתקתי את הנשיקה. עם רגליי עדיין רועדות נכנסתי בזהירות לתוך הבור.

אבי נכנס מיד אחרי. הוא סובב אותי עם הגב אליו והצמיד אותי לקצה של הבור. עם ידו הוא דחף את פלג הגוף העליון שלי למטה, עד שהחזה שלי היה צמוד לאדמה בזמן שעמדתי. הרגשתי את המפשעה שלו נצמדת אליי מאחור.

"זה יכאב, עומרי. יכאב בטירוף. אני לא שם לך שם כלום, ואתה לא הולך לבקש ממני להיות עדין או לעשות את זה לאט. אני מובן?"

"כ – כן."

עצמתי את עיניי. המחשבה על הכאב גרמה לי להרגיש בחילה, הקשתה עליי לנשום. אבל לפחות זה יהיה מאחורי, עוד כמה דקות אבי יקבל את מה שהוא רוצה והפחד המתמיד הזה מהאונס יהיה מאחוריי. הפחד הזה יוחלף בידיעה שאנסו אותי, שכל המקרים ששמעתי עליהם וקראתי עליהם הפכו להיות מציאותיים בשבילי. אבל בסופו של דבר האלטרנטיבה הייתה מוות, ואף אחד לא היה מקבל החלטה אחרת במקומי. נכון?

האצבעות שלו בתוכי, חודרות בחוזקה, מרחיבות את השרירים. עדיין הייתי פתוח מעט מהדילדו בלילה, אבל עברו הרבה שעות מאז, וכל אצבע שדחף לתוכי הורגשה. ניסיתי לנשום עמוק, להרגיע את השרירים, לומר לעצמי שיהיה בסדר, כבר הכניסו לתוכי דברים בימים האחרונים ושרדתי. אבל הכאב עדיין היה שם, עם כל מגע של אבי, עם כל אצבע וכל לחץ על העור הרך בתוכי.

את ידו השנייה הרגשתי על הבטן שלי, ומשם היא עלתה לחזה. הוא צבט את הפטמות שלי בחוזקה ולפתע הוציא ממני את האצבעות.

"לא רוצה להרחיב אותך מדי," הוא אמר. "אתה צריך להרגיש את זה, ואני רוצה לשמוע שאתה אוהב את זה."

"בסדר."

שמעתי את הרוכסן שלו נפתח ואת המכנסיים נופלות. הוא אחז בשערי בחוזקה ומשך את ראשי לאחור.

"תראה לי איך אתה מלקק את השפתיים. תסתכל בעיניים שלי. אתה הולך לקבל את זה כמו גבר?"

הנהנתי. למרות הרוח הקרה שנינו הזענו, וריח הזיעה התערבב עם ריח האדמה וגרם לי להרגיש מסוחרר. הכיפה שלו נצמדה לחור שלי, גדולה ומעט רטובה בקצה. הפסקתי לנשום כשהוא חדר לתוכי, וכשהיה כבר כמעט כולו בפנים התחלתי לצעוק. ניסיתי לזייף הנאה, לתת לו את מה שרצה, אבל הכאב היה מוחלט מדי והעומק שהגיע אליו גרם לי לדמיין את הזין שלו חודר לי לתוך הקיבה.

"תשתוק, עומרי."

נשכתי את שפתיי בעוצמה שיכולה לקרוע את העור. הידיים של אבי נגעו בי בכל מקום, צבטו ושרטו. האדמה נדבקה לעור המיוזע שלי ונאלצתי לעצום את עיניי בחוזקה כשאבי דחף את הפנים שלי למטה.

"אתה כבר נהנה?" הוא שאל אותי לאחר כדקה.

ניסיתי להסדיר את נשימתי וסיננתי, "כ – כן. זה טוב."

"אתה חרא של שקרן, אבל עם הזמן תלמד לשקר כמו שצריך. אח, איזה כוס חם. תהדק את השרירים, אל תעשה לי חיים קלים."

הצמדתי את שריריי, למרות שבשלב הזה התחושה הייתה שלא הייתה לי שום שליטה עליהם. הגוף שלי הפך למערה שלתוכה אבי פלש בכוח.

"תזיין את עצמך עליי," אמר אבי. "קדימה, תתחיל לרקוד עליו."

דחפתי את עצמי אחורנית ואז משכתי לפנים. כל תנועה כאבה, אבל המשכתי לעשות את זה פעם אחר פעם. לאחר כשתי דקות אבי שוב הצמיד אותי לאדמה והמשיך לזיין בכוחות עצמו.

אני לא בטוח באיזה שלב התחלתי להתנשף, באיזה רגע בדיוק התחושה של הכאב נרגעה מספיק בשביל שארגיש מעין הנאה עמוקה ששחתה בכל המותניים שלי. אבל כשהתחושה הזו הגיעה, לא הצלחתי לשמור אותה בפנים. אבי נגע בזין שלי, שהתחיל לעמוד, אומנם לא לגמרי אבל מספיק בשביל שאהיה מופתע מהגוף הדפוק שלי שלא היה אמור לבגוד בי בזמן הזה. "ידעתי שבסוף תתמכר לזה. עוד מעט תתחיל להתחנן לקבל אותי בפנים." הוא לחץ לי על הביצים ולא עזב עד שהתחננתי שישחרר.

שמעתי לפתע צעדים וכשפקחתי את עיניי ראיתי את בועז עומד כעשרה מטרים מאתנו, מתחבא מאחורי שיח לא גבוה במיוחד. אם אבי הבחין בו הוא לא הראה סימן לכך. דרך עיניים מטושטשות ראיתי את בועז בוהה בנו עם עיניים רחבות, ולאחר שמצמצתי כמה פעמים הבחנתי ביד שלו בתוך המכנסיים שלו. הוא הביא ביד בזמן שנאנסתי לפניו. עצמתי את עיניי וניסיתי לא לחשוב על כמה אנשים דפוקים.

"עוד מעט תורך," אמר לפתע אבי. "תשמור את השפיך שלך לחור שלו."

מבין השיחים שמעתי את בועז אומר, "אני לא בקטע, אבי."

"אתה פישלת איתו מקודם ואתה תשלם על זה. לא אכפת לי באיזה קטע אתה."

לאחר כמה שניות של דממה בועז אמר, "אבל לא פה, אבי."

"אז בדירה שלי, לא משנה. ניתן לחור שלו קצת זמן להירגע." הוא הגביר את קצב הזיון והקולות שיצאו ממני הגעילו אותי, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי. כשהתנועות שלו נעשו מהירות בטירוף ותחושת החדירה הפכה להיות מהירה מדי בשביל שבכלל אשים לב מתי הוא נכנס או יוצא, ידעתי שהוא קרוב לגמור.

"תתחנן," אבי התנשף, "תתחנן – אח – תתחנן לקבל את השפיך שלי."

ניערתי את ראשי והצלחתי לסנן, "בבקשה ת – תגמור בתוכי. אני – איי – השפיך שלך. בתוכי. איי."

כשאבי גמר לבסוף הוא נאנח בקולי קולות ואחז במותניי כל כך חזק עד שהייתי בטוח שבעוד רגע ישבור לי עצם.

הרגשתי את הזרע שלו זולג במורד ירכיי והתחושה הייתה שליטר שלם ייצא ממנו. הוא נשכב עליי, מוחץ אותי חזק לאדמה, מקשה עליי לנשום.

הכול הריח כמו זיעה ובוץ וחרא. בחיים לא הרגשתי כל כך מטונף.

***

הם ניקו אותי עם מגבת ומים, אבל עדיין הרגשתי את הבוץ על העור שלי, כמו צל. אבי התנקה גם כן ונראה מותש.

"כבר מאוחר," אמר בועז אחרי שאבי סיים להתלבש.

"הלילה עוד צעיר. אתה תכנס לניידת עם עומרי. תיסעו אחריי."

"לאן?"

"כשנגיע אתה תדע. אני ועומרי פתחתנו דף חדש, חוזה חדש. הגיע הזמן לחתום עליו."

"לא עשיתם את זה עכשיו?"

"זו הייתה ההתחלה. השלב הבא יגיע עוד מעט, והחתימה הסופית תגיע כשאתה תזיין אותו."

בועז העביר יד על פניו. "בקשר לזה..."

אבי סטר לו. לא חזק במיוחד, אבל מספיק בשביל לגרום לבועז לבהות בו בתדהמה. "אתה יודע טוב מאוד שעל מה שקרה מקודם אני יכול לגמור אותך. אל תעשה לי עכשיו בעיות, בועז, למה עוד רגע אתה מחליף לי את עומרי. תגיד תודה שאני מוציא אותך בזול, הבנת?"

בועז הרכין מעט את ראשו והנהן. "בסדר."

בזמן שעמדתי בצד עם מבטי מושפל וכל כך הרבה חלקים בגוף שלי כואבים, חשבתי עד כמה זה מצחיק שליד כל בריון יש בריון גדול יותר, שגורם לבריון הראשון להראות כמו ילד כפות מפוחד.

אבי אמר לי להתלבש, אבל שלא אתרגל כי בקרוב אני אהיה ערום כל הזמן. הנהנתי והתחלתי להתלבש באיטיות, כי היה ברור לי שכל תנועה מהירה תעורר כאב חדש בגוף שלי. אבי הלך לרכב שלו ואז חזר עם כוס פלסטיק בידו. הוא נתן את הכוס לבועז. "זו נסיעה של עשרים דקות בערך. כשאנחנו מגיעים אני רוצה לראות את השפיך שלו בכוס הזו. לא אכפת לי איך, אם אין כאן שפיך שניכם תתחרטו. הבנתי?"

בועז הביט על הכוס ואז הביט בי. בדיוק סיימתי לשים עליי את החולצה. הנהנתי לעברו, כי למרות שזו הייתה בקשה דפוקה, לפני כמה דקות הייתי עם סכין צמוד לצוואר והתחננתי על חיי. אז כן, לאונן לתוך כוס מפלסטיק לא היה משהו שהצליח לערער אותי. בועז אמר, "בסדר. מה שתרצה, אבי."

אבי חזר לרכב שלו ואני נכנסתי באיטיות לניידת. לאחר שהתיישבתי במושב ליד הנהג הרגשתי שוב את הכאבים בגופי מתעוררים, גם החבורות וגם הכאב העמוק בפי הטבעת, שהרגיש עכשיו שורף ומגורה.

בועז נכנס פנימה, התניע את המנוע והתחיל בנסיעה בעקבות אבי. הרגשתי בחילה שהלכה והתגברה עם כל קפיצה של הניידת. בועז הושיט את ידו אל המושב האחורי ולקח משם בקבוק מים. הוא הניח אותו בחיקי מבלי לדבר. שתיתי כמעט את כל מה שהיה בבקבוק וזה עזר מעט עם הבחילה. הוא הרים את כוס הפלסטיק שהייתה בחיקו ונתן לי אותה. "תעשה... אתה יודע."

"עוד רגע. כואב לי מדי."

"הכאב הזה לא יעבור לך עוד רגע, נכון? תוציא את הזין החוצה ותתחיל להביא ביד. אני לא מסתבך עוד יותר בגללך, הבנת?"

"הבנתי." נשמתי עמוק והורדתי את המכנסיים הקצרים ואת התחתונים אל הקרסוליים. מעולם לא נאלצתי לגמור כשכאב לי כל כך. כשמביאים ביד אמורים להרגיש טוב, רגועים. לא להרגיש כאילו דחפו בול עץ לתוך הגוף שלך, והכניסו לך מכות בכל הגוף.

"קדימה, עומרי. אתה מתחיל לעצבן אותי. גם התחת המסריח שלך על הריפוד שלי לא ממש עוזר לעצבים שלי."

ירקתי על כף היד שלי והתחלתי להביא ביד. השענתי את ראשי לאחור והרגשתי איך ההנאה שגרמתי לעצמי מצליחה להרגיע מעט את הכאב. עדיין הרגשתי נורא, אבל השילוב עם ההנאה עזר מעט ביצירת איזון. לקח זמן עד שהצלחתי להעמיד את הזין, בעיקר מפני שלא הצלחתי להתרכז מספיק בפנטזיה טובה. המחשבות שרצו לי בראש היו האחרונות שיכולות לעזור לבנאדם לגמור, אלא אם כן הוא היה לגמרי מזוכיסט.

"תמשיך," אמר בועז. "עומד לך חזק." למרות שהייתי עם עיני עצומות, ידעתי שהוא כל הזמן הגניב מבטים לכיווני. בשלב מסוים הוא הניח את ידו על הירך שלי ואמר בשקט, "אני אשחק לך עם הביצים. זה יעזור."

"אני מסתדר."

"אנחנו עוד מעט מגיעים. אני לא לוקח סיכון. תזיז קצת את היד."

המגע שלו על הביצים הרגיז אותי, אבל אחרי שהתרגלתי אליו הוא הצליח להגביר את עוצמת ההנאה, והרגשתי שאני קרוב יותר לגמור. התנועות שלי היו מהירות ובקצב אחיד, כמו מכונה. ידעתי שהדרך היחידה שאצליח הייתה להסתמך על נטו מהירות התנועה שלי, ולא על פנטזיה שאולי תצוץ לי בראש. אוויר קר נכנס מהחלון ועזר לייבש את הזיעה מפניי, אבל עדיין הרגשתי רטיבות בבית שחי בזמן שהגברתי את קצב השפשוף. עברה דקה נוספת עד שהתחלתי להרגיש שהגעתי לנקודה שבה הגמירה קרובה. אחזתי בכוס וכיוונתי את כיפת הזין כך שהכול ייצא פנימה. בועז הרחיק את היד שלו ואני נאנחתי בזמן שגמרתי לתוך הכוס. לא יצא המון, אבל גם לא מעט. כשהכול יצא נשענתי לאחור והתנשפתי, מרגיש שוב את הכאבים בגוף חוזרים להיות דומיננטיים, עכשיו כשההנאה נעלמה. הנחתי את הכוס בעמדה לכוסות שהייתה ליד הרדיו והרמתי בזהירות את התחתונים והמכנס הקצר.

"יפה," אמר בועז. המשכנו לנסוע בדממה, ומעט לאחר שנכנסנו לתוך שטח תל אביב , בועז כחכח בגרונו ושאל בשקט, "כואב לך שם למטה?"

הבטתי מהחלון ואמרתי, "כן."

"איזה סוג של כאב?"

נשפתי אוויר. "כאילו דחפו סכין פנימה."

"אל תגזים. בסוף גנחת שם כמו בחורה."

"עזוב אותי, בסדר?"

"יאללה, תלמד להעריך את מה שיש לך. היית אמור למות אחרי מה שעשית. בכיין." הוא כחכח בגרונו. "מקווה שיהיה בסדר כשאני אעשה לך את זה." הוא ניסה להישמע קליל, אבל קלטתי את הרעד הקל בקול שלו. "אני אצטרך אבל שתתנקה קודם, טוב? לא רוצה להיכנס עם כל השפיך של אבי בפנים."

לא עניתי. לא היה לי מה לומר.

המשכנו לעקוב אחרי אבי עד שהגיע לאזור דרום תל – אביב, קרוב לאיפה שגרתי עד לא מזמן. לרגע חשבתי שהוא מתכוון להוריד אותי בדירה שלי, אבל לפני הכניסה לרחוב שלי הוא לקח פנייה ימינה ונעצר ליד מרכז קניות קטן ומוזנח. לאחר שאבי כיבה את המנוע בועז עשה את אותו הדבר ושנינו יצאנו החוצה.

אבי התקרב אלינו וסקר אותי במבטו. "אתה עדיין קצת מטונף. כואב למטה?"

"כן. קצת." החבלות מהאגרופים היו מורגשים יותר בשלב הזה. הרמתי את כוס הפלסטיק שהביא לי, עם השפיך בפנים. הוא לקח אותה ממני, פתח והסניף. נלחמתי בתחושת הבחילה.

"בסדר." הוא סגר את המכסה וזרק את הקופסא לתוך פח שהיה ליד. "בואו אחריי."

הלכנו בין החנויות הסגורות עד שנעצרנו ליד החנות היחידה שהייתה עדיין פתוחה. כשקלטתי איזו חנות זו העברתי יד על פניי והרגשתי תשוש.

"מה עושים פה?" שאל בועז, למרות שהיה אמור להיות לו ברור.

"אנחנו הולכים לחתום על החוזה," אמר אבי. "עומרי, אתה לא מוציא הגה אלא אם כן פונים אליך. אל תראה שאתה לא רוצה את זה, אחרת זה סתם יסבך אותך עוד יותר."

"בסדר."

נכנסנו לחנות הקעקועים ומאחורי בועז מלמל, "לעזאזל."

***

אזור הכניסה היה חשוך ברובו, עם אור אדום עמום שמיד גרם לי לחשוב על דם. על הקירות היו תמונות של אנשים עם קעקועים ועגילים בכל מיני אזורים בגוף. מאחורי הדלפק ישב גבר מבוגר יחסית שנראה לקוח מתוך סרט ישן. הוא לבש ז'קט עור והיה לו זקן אפור ולא מסודר. זרועותיו היו מכוסות קעקועים וגם מסביב לצוואר שלו היה קעקוע של גדר תיל. הוא נראה מופתע לראות אותנו בשעה הזו, אבל בכל זאת הצליח להיראות אדיש במהירות.

"אותך לא ראיתי הרבה זמן."

אבי התקרב לפנים ולחץ לו את היד. "איך הולך, יגאל?" רק אחרי שהיגאל הזה קם על רגליו ראיתי שהוא בגובה של שני מטרים בערך.

"רגוע. הסודנים המסריחים האלה מבריחים מפה לקוחות, אז התחלתי לעבוד מסביב לשעון. באת לעוד נחש?" הבחור הזה כנראה עשה לאבי את הקעקוע של הנחש שהיה לו מסביב לחזה.

"לא בדיוק." הוא סימן לי להתקרב לפנים. "הבחור פה רוצה קעקוע על התחת."

"על התחת? נחמד. עשית פעם קעקוע?"

כחכחתי בגרוני. "לא."

"על מה חשבת?"

"אני..."

"לא משהו מסובך מדי," אמר אבי. "פשוט תכתבו לו שם 'שייך לאבי'. זה הכול."

יגאל העביר את מבטו בין אבי לביני. "אני מבין... 'שייך לאבי'. באיזה גודל?"

"לא ענק, חבל להרוס תחת כזה. מספיק בשביל שיהיה אפשר לקרוא בקלות."

"בסדר. נשמע מוזר, אבל לא הדבר הכי מוזר שציירתי לאחרונה. מה השם?"

"עומרי," אמרתי. הוא כנראה קלט את הרעד בקול שלי, כי רגע לאחר מכן הוא פנה אל אבי ואמר, "אני לא בקטע של לעשות לאנשים קעקוע בכוח. החבר שלך פה לא נראה ממש מתרגש מהקעקוע הזה."

אבי חייך וטפח לי על הכתף. "עומרי?"

"אני בסדר," אמרתי. "בוא... בוא נעשה את זה."

יגאל היסס עוד כמה שניות ולבסוף משך בכתפיו ואמר לנו ללכת אחריו. הוא הוביל אותנו לחדר האחורי, שהיה חדר עבודה. הכול הרגיש חנוק, כמו מחסן ישן. האור הפעם היה אדום עוד יותר. מיטת טיפולים גדולה הייתה במרכז החדר וכל מיני מחטים וצבעים היו לידה. דלת קטנה מעץ הובילה לחדר צדדי.

"באיזה צבע?" שאל יגאל.

"שחור," אמר אבי. "תסתובב ותראה לו את משטח העבודה שלו," הוא אמר לי.

הסתובבתי והורדתי את המכנסיים והתחתונים. ציפיתי להרגיש בושה, אבל לא הרגשתי כלום. אבי נגע בחלק התחתון של התחת שלי ואמר, "פה אני רוצה את זה. כל מילה בצד אחר."

"אתה יודע שהוא לא ממש יוכל לשבת אחרי זה במשך יומיים בערך, כן? גם כל האזור הזה יצטרך להישאר רגוע בשבוע הראשון."

"וואלה. שבוע אתה אומר..."

"כן. לפחות."

"אז אם ככה... בוא רגע החוצה, יגאל. יש לנו דיבור לפני שנתחיל פה."

הם יצאו החוצה מהחדר והשאירו אותי ואת בועז לבד. הרמתי את המכנס והסתובבתי. הבטן שלי קרקרה בקול ובועז הסתכל עליי ומיהר להסתכל הצידה. התיישבתי על מיטת הטיפולים כי כאבו לי הרגליים והתחלתי להרגיש את התשישות והרעב כמו שלא הרגשתי אותם מעולם.

"יש לך חול בשיער," אמר בועז.

"בסדר."

"אתה לא מתכוון להעיף אותו?"

"לא אכפת לי."

"אתה יודע שזה לא סוף העולם, כן?"

"מה?"

"אז הוא זיין אותך, עושה לך קעקוע קטן. בסדר. זה חרא, אבל יש דברים גרועים יותר. הייתי בטוח שאתה לא יוצא משם בחיים."

נאנחתי והפסקתי להסתכל עליו. שמחתי שאני עדיין בחיים, אבל היה לי ברור שבימים הקרובים אבי כנראה יגרום לי להתחרט על זה.

הם חזרו לאחר דקה בערך. נעמדתי ואבי אמר, "שינוי בתכניות. הקעקוע יהיה על הירך שלך."

לפחות זה, חשבתי, אבל לא הראיתי שאני מרוצה מהשינוי. פשוט הנהנתי.

"ועוד שינוי קטן בתכניות," אמר אבי, "גם יגאל רוצה עליך סיבוב. יש מקלחת קטנה פה ליד. לך תתנקה כמו שצריך וצא בחזרה. אני ובועז נלך לאכול משהו ונחזור מאוחר יותר." הוא התקרב אליי ונגע בלחי שלי. "אני אשמע שעשית בעיות, עומרי?"

המילים 'רוצה סיבוב עליך' עדיין הסתובבו לי בראש. "אפשר לדבר איתך רגע לבד, אבי?"

"לטובתך, עדיף שלא תגיד את מה שאתה רוצה להגיד."

התקרבתי אליו מעט ולחשתי לו, "זה עדיין כואב."

הוא צבט את הפטמה שלי בחוזקה דרך החולצה. "כאב זה חלק מהעניין. אנחנו עדיין יכולים לחזור ליער."

דרך הכאב השורף בחזה שלי סיננתי, "בסדר. סליחה."

הוא עזב אותי. "אל תיתן לו לעשות לך צרות, יגאל. טפל בו איך שנראה לך."

יגאל משך באפו. "אנחנו נהיה בסדר. עבר זמן מאז ששיחקתי עם בחור, אבל זה יפה כמעט כמו בחורה. נסתדר אני והוא. המפתח אצלך?"

"אצלי."

אבי צבט לי את הלחי ויצא החוצה עם בועז, שהתחמק ממבטי. לאחר שהם יצאו יגאל אמר שהוא הולך לנעול ושבינתיים אני אכנס לחדר הצדדי ואתחיל להתקלח. "המים קפואים, אבל זה מה שיש. אין לי כסף לתקן את הדוד."

נכנסתי לחדר הצדדי וסגרתי את הדלת מאחוריי. הוא היה מזערי, עם אסלה קטנה שאליה היה צמוד תא צר למקלחת. הכול נראה מתפורר והריח כמו ביוב. פשטתי את הבגדים והסתכלתי על עצמי במראה הקטנה שהייתה על הקיר. הגוף שלי היה מכוסה בחבורות ובלכלוך.

'רוצה סיבוב'. לעזאזל. ככה זה יהיה מעכשיו? אנשים שירצו עליי סיבוב? המחשבה שבעוד כמה דקות הענק המזוקן הזה יחדור אליי בחדר הזה גרמה לי לרצות לדפוק את הראש בקיר. לא כאב לי כמו שחשבתי שיכאב בפעמים שדמיינתי את אבי אונס אותי, אבל ידעתי שכל האזור בתוכי רגיש, והמעבר מזה לכאב אמיתי יהיה מהיר מאוד.

הפעלתי את המים וחיכיתי עד שיהפכו להיות מעט חמים יותר, אבל הם נשארו קפואים. נכנסתי בזהירות וחרקתי את שיניי כשמי הקרח פגעו בעורי. שטפתי את עצמי במהירות וראיתי את המים נעשים חומים מכל הלכלוך שהיה עליי. כששטפתי את פי הטבעת כל האזור הרגיש לא בסדר, והדברים שהמים שטפו היו יכולים להיות דם, זרע או חרא. כנראה שקצת מהכול. לאחר שסיימתי מיהרתי לסגור את המים ויצאתי החוצה. המגבת היחידה בחדר הייתה מעין מגבת ידיים קטנה. השתמשתי בה במהירות בזמן שרעדתי מקור. התלבטתי אם לחזור לבגדים שלי, אבל זה היה מטופש בהתחשב במה שעמד לקרות עכשיו. החזרתי את המגבת למקום ויצאתי החוצה.

יגאל עמד בקצה החדר הקטן והסתכל עליי. הוא זקר גבה. "עשו עליך חתיכת עבודה." הנחתי שהוא דיבר על כל החבלות. לא עניתי, כי כל מילה לא במקום הייתה מגיעה ישר לאבי.

הוא התקרב אליי ונעצר מולי. הייתי יחף והוא עם נעליים, לכן הפרש הגבהים בינינו היה מורגש עוד יותר. היד שלו טיילה על הכתף שלי, מחוספסת. שמעתי אותו מסניף את שערי בזמן שריכזתי את מבטי בנקודה בקיר והשתדלתי לא לחשוב על כלום. בכל פעם שנתתי למחשבותיי לנדוד שום דבר טוב לא יצא מזה. הדרך היחידה לעבור את הלילה הזה, ואת הימים שיבואו אחריו, תהיה אם פשוט אפעל לפי מה שיאמרו לי לעשות, לא אעצור ואחשוב על מה לעזאזל אני עושה – או נותן שיעשו לי.

"תסתובב. תחת יפה." הוא סטר לי כמה פעמים, אולי ניסה לגרום לי להגיב. "בחזרה אליי."

הידיים שלו על החזה שלי, ממששות בחוזקה, לוחצות על השרירים בצדי החזה, ליד בית השחי.

"כמה פעמים עשית את זה כבר?"

"מה?"

"סקס עם גבר."

"פעם אחת. מקודם."

הידיים שלו הפסיקו לגעת בי. "פעם אחת. משום מה קיבלתי את הרושם שיש לך ניסיון."

"לא."

הוא זז מעט אחורנית. "אז נעשה את זה לאט, לפחות בהתחלה. שכב על הבטן. אני אשים קצת מוזיקה."

נשכבתי על מיטת הטיפולים ומיד הרגשתי את העייפות מכסה אותי, מושכת אותי בחוזקה אל חוסר ההכרה. שיר המטאל שנשמע לפתע בקולי קולות הקפיץ אותי מיד. יגאל החליש מעט, אבל העוצמה עדיין הייתה גבוהה מדי. הוא התקרב אליי והרגשתי את הפנים שלו ליד הראש שלי. הוא הסניף את השיער שלי במשך דקה ארוכה, ומשם עבר אל העורף שלי. הרגשתי את השפתיים שלו על העור שלי, והתחושה הייתה נעימה. הוא המשיך לזוז עם השפתיים על נקודות שונות בגב שלי, לפעמים רק נגע, לפעמים ליקק מעט. הרגשתי את השרירים שלי נרפים לאט - לאט, למרות המוזיקה הרועשת. הוא הניח את היד על הצלעות שלי והעביר אותה בעדינות לאורך הגוף שלי. "מממ. עור נעים."

הרגשתי את הידיים שלו לפתע על הישבן שלי, מעסות את האזור, ממש לשות את העור ומפסקות. כשהוא הסניף את פי הטבעת שלי הרגשתי מעל קיא עולה במורד הגרון. מיהרתי לבלוע את הטעם הדוחה והמשכתי להתרכז בנשימות ובלא להיכנס לפאניקה. פאניקה לא הייתה מקדמת אותי לשום מקום עכשיו, רק עלולה להפוך את יגאל לעצבני.

למרות שהאמנתי שאני יחסית רגוע, ברגע שהרגשתי את אחת מאצבעותיו העבות של יגאל מתחילה לחדור לתוכי, כל שריריי התהדקו בבת אחת. זה אפילו לא היה משהו שחשבתי עליו, פשוט תגובה אוטומטית של הגוף שלי.

"תשחרר, עומרי."

נשמתי עמוק וניסיתי להרפות את השרירים, בזמן שכיסיתי את ראשי עם ידיי. האצבע שלו נכנסה ויצאה במהירות ולקח לי כמה שניות להבין שהדבר הקר והדביק שהרגשתי שם היה כנראה קרם שיגאל מרח עליי. לאחר שהוציא את האצבע שמעתי אותו זז בחדר והדבר הבא שהרגשתי היה מטפחת שהונחה מול פניי. מבלי לומר כלום הוא קשר את המטפחת מסביב לפי עד שלא יכולתי לדבר.

"זה רק כדי שלא תפריע למוזיקה," הוא אמר וליטף את ראשי. מזווית העין ראיתי אותו נעמד ליד הראש שלי ומוריד את מכנסיו. ברגע שתחתוניו ירדו גם כן בהיתי באימה בזין המפלצתי שלו.

"תירגע," הוא אמר, "כבר אמרתי שזה יהיה לאט בהתחלה."

בקצה הזין היה לו פירסינג. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אפילו לא שמעתי שזה אפשרי. גם כשלא עמד לגמרי הזין שלו היה גדול יותר מזה של אבי. המחשבה שהדבר הזה הולך להיכנס אליי הרגישה כמו כאב פיזי. מבלי לחשוב ניסיתי לקום, רציתי לנסות לשכנע אותו לדחות את זה ליום אחר, אבל היד שלו על הגב שלי הצמידה אותי מיד למיטה.

"אתה לא הולך לשום מקום. פשוט תנשום ותן לי לטפל בהכול. עבר המון זמן מאז שהייתי בתוך כוס אחורי, אבל חור זה חור בסופו של דבר."

הוא זז הצידה ואני עצמתי את עיניי וניסיתי לא לאבד את זה לגמרי. שרדת את האונס מקודם ביער, אמרתי לעצמי. שרדת את המכות שלהם ואת העינויים. זה פשוט עוד זבל אחד שתצטרך להתמודד איתו.

הוא הכניס שוב אצבע לתוכי ומהר מאוד היו שתי אצבעות שנעו והרחיבו את השרירים שלי. הקרם שמרח עזר, ולמרות התחושה הלא נוחה, עדיין לא הרגשתי כאב אמיתי. ברקע השיר התחלף, אבל גם הפעם הוא היה רועש במיוחד. עם היד השנייה שלו, שלא הייתה בתוכי, הוא ליטף את הירך שלי ואמר, "אתה חלק, זה טוב לקעקוע."

האצבע השלישית כבר התחילה לכאוב, אבל הוא ידע מה הוא עושה וכעבור כשתי דקות בערך גם אליה התרגלתי.

"החור שלך הוא מכונה," שמעתי אותו אומר, "קצת שמן וטיפול מסור, ואתה תעבוד כמו שצריך. אבי לא טיפל בך יפה?"

לא הייתי מוכן לדבר על זה, וידעתי שלא באמת אכפת לו. פשוט התרכזתי בנשימות.

האצבעות יצאו ממני באיטיות והתחושה גרמה לי לשכוח לנשום לרגע.

"אתה מוכן," אמר יגאל. "תפסק את הרגליים עוד קצת. יפה. כשאני מסתכל עליך ככה אפשר לדמיין לרגע שאתה בחורה."

הוא טיפס על המיטה ולמרות שהיא חרקה מעט לא נפלנו. הרגשתי את כיפת הזין שלו, עם הפירסינג, מתחילה להיכנס לתוכי באיטיות. כל כמה סנטימטרים, ברגע ששריריי התחילו להתנגד, הוא נעצר וסינן, "פשוט תירגע. אם אתה רגוע הכוס שלך רגוע."

למרות ששנאתי שמדברים אליי ככה, העובדה שמישהו מנסה לסייע לי בתהליך הזה עזרה מעט. אבל שום דיבורים ונשימות לא היו יכולים לעזור במאה אחוז עם הגודל שהיה לו. הוא רצה להכניס את הכול פנימה, אמר שחשוב לו להרגיש את הקצה של הרקטום שלי, ולמרות שבהתחלה הוא עשה את הכול לאט ובזהירות, בשלב מאוחר יותר הוא החליט להתקדם מהר יותר, ואז התחיל הכאב האמיתי.

השיר ברקע התחלף פעם נוספת, הפעם לאיזו בלדת רוק בכיינית שלא הכרתי. אחזתי בקצה המיטה בחוזקה בזמן שיגאל דחף עמוק יותר את הזין שלו לתוכי, מרחיב אותי יותר משאי פעם הרחיבו. התנשפתי והתחלתי להזיע, ולא משנה כמה ניסיתי לשחרר את שריריי, הרגשתי שהשרירים לא יכולים להתרחב יותר, שזה לא אנושי להכניס משהו כל כך גדול למקום כל כך צר.

"עוד קצת," סינן יגאל ודחף את עצמו עמוק יותר. הפעם צעקתי דרך המחסום בפי ויגאל נתן לי מכה בעורף ואמר לי לשתוק. כשהוא התחיל לנוע בתנועות של זיון הכאבים פגעו בי פעם אחר פעם, כמו אגרופים במעיים. גנחתי וניסיתי לומר לעצמי שעוד רגע הכול יהיה בסדר, עוד חדירה אחת והשרירים כבר יתרגלו מספיק. אבל זה לא קרה, כי למניאק הזה היה זין שלא היה אמור להיכנס לתוך חור של תחת, ולא אכפת לי כמה מנוסה מי שמקבל אותו.

הוא הכניס את ידיו מתחת לחזה שלי ולחץ, לחש לי באוזן שאני זיון טוב ושעוד מעט יהיה לי קעקוע סקסי. הוא ביקש ממני להיאנח בהנאה בשבילו, אבל בכל פעם שנתתי לעצמי להוציא איזשהו קול, נשמעתי כאילו סבלתי בטירוף, מה שהיה נכון. זה עצבן אותו, אז במקום לנוע לאט יותר הוא פשוט התחיל לחדור אליי במהירות מטורפת, מה שהרגיש כמו דקירות חדות שבאו והלכו, באו והלכו.

המיטה חרקה והמוזיקה הרגישה כאילו חדרה לי לתוך הגולגולת ומנעה ממני לחשוב באופן צלול. אולי זה היה לטובה. הוא משך לפתע בשערי והתחיל לינוק את הצוואר שלי, יניקות קולניות ורעבות. האצבעות שלו משכו בפטמות שלי כאילו ניסו להוציא אותן מהמקום, ובכל הזמן הזה הוא לא הפסיק לנוע בתוכי, כמו נחש.

"אתה הולך להסתובב עכשיו," הוא אמר לי באוזן, "ותעשה את זה בזהירות, כי אני לא מוכן שהזין שלי יצא מהכוס שלך אפילו לרגע."

השרירים שלי רעדו כשניסיתי להסתובב על גבי, וברגע שהתחלתי להרגיש את הזין שלו בורח ממני מיהרתי להצמיד את מותניי למפשעה שלו, כדי שיישאר בפנים. בסוף הצלחתי לשכב על הגב בזמן שהוא היה מעליי, בתוכי. ראיתי חיוך על הפנים המזוקנות שלו ומיד הוא דחף את עצמו עד הסוף, גורם לי לצעוק ולאחוז בחוזקה בצדי המיטה.

"כמו אישה," הוא סינן וטיפות של זיעה נפלו מהמצח שלו על הפנים שלי. הזקן שלו דגדג את הסנטר שלי והלשון הענקית שלו עברה על העור שלי בלי הפסקה, על הזיעה החמה שכיסתה אותי. הוא אחז בצוואר שלי עם היד הענקית שלי וסינן, "תביט לי בעיניים כשאני מזיין אותך. אל תנסה לחשוב על משהו אחר, רק אתה ואני כאן." הוא יצא מעט וחזר פנימה בעוצמה. למרות שניסיתי להביט בעיניו, לא יכולתי שלא לגלגל את עיניי לאחור, מרגיש קרוב לאיבוד הכרה.

"פטמות כמו שלך דורשות פירסינג," הוא אמר ולש את החזה שלי. "חישוק טוב שאפשר למשוך אותו." גם בלי החישוק הוא לא הפסיק למשוך את הפטמות שלי. האצבעות שלו הרגישו כמו צבתות מברזל. גנחתי מכאב כשהוא צבט פעם אחר פעם, לפעמים את כל הפטמה ולפעמים רק את הקצה. בשלב מסוים הן נהפכו לנקודות שורפות בחזה שלי.

הוא תפס לפתע את רגליי והניח אותן על הכתפיים שלו. לראות את הגוף הענק הזה מולי גרם לי להרגיש שאני צופה בסרט מדע בדיוני. הרמתי מעט את ראשי וראיתי את המותניים שלו מתנגשות במותניי, מרעידות את כל הגוף שלי. כשנגס בקרסול שלי צרחתי לתוך המטפחת שחסמה את פי. הוא שיחרר אותי וליקק את כפות רגליי, ובכל הזמן הזה נכנס ויצא, נכנס ויצא. הכול הסריח והרגיש דביק, הרגיש דוחה.

לאחר כחמש דקות הוא יצא ממני ואמר לי לשכב שוב על הבטן. רגע לאחר שנשכבתי הוא שוב היה בתוכי, פשוט החליק פנימה כאילו שלא נשארו בי שרירים שיכלו להתנגד.

שמעתי לפתע את הדלת נפתחת מעט וראיתי את אבי ובועז נכנסתי פנימה ומביטים עליי. אבי נראה מחויך ומרוצה, בזמן שבועז נראה המום ומעט מפוחד.

"איך הוא?" צעק אבי מעל לרעש המוזיקה.

"צר ובכיין," אמר יגאל. "אבל בכל זאת זיון טוב. רוצה לתת לפה שלו לעבוד?"

"הפה שלו יעבוד עליי כשנהיה ביחד בלילה, אבל בועז ישמח."

"מה? לא, אבי, לא מתאים עכשיו."

את המילים הבאות לא שמעתי בגלל המוזיקה, ועיניי היו עצומות בחוזקה לכן לא יכולתי לראות את השפתיים שלהם זזות. כשפקחתי שוב את עיניי בועז היה מולי, מוריד עם ידיים מעט רועדות את מכנסיו. יגאל שיחרר את המטפחת מסביב לפי והמשיך לזיין אותי במהירות. בשלב הזה הכאב נעשה יותר נסבל, והמחשבה שגם לגודל המטורף שלו הצלחתי פחות או יותר להתרגל בסופו של דבר גרמה לי להרגיש מבולבל מכל עניין הסיבולת שלי.

הזין של בועז בקושי עמד, לכן היה לי קל יחסית להכניס אותו לפה ולהתחיל לרדת לו. משום מה הריכוז בירידה עזר לי להשתחרר יותר, מה שגרם לחדירה של יגאל להיות מעט יותר נסבלת.

הזין של בועז גדל במהירות בתוך הפה שלי והידיים שלו על ראשי גרמו לי לקחת אותו עמוק יותר. לרגע דמיינתי איך אני בטח נראה מהצד, עם גבר ענק שחודר אליי וגבר אחר שמכניס את הזין שלו לתוך הפה שלי. המחשבה על זה הספיקה בשביל לגרום לקיבה שלי להתהפך ונאלצתי להוציא את בועז מהפה שלי לרגע כדי שלא אתחיל להקיא שם. לאחר כמה שניות בועז אחז בפניי ודחף את הזין שוב פנימה, הפעם נע מהר יותר וממש מגיע לי לעומק גרון.

השפשוף הממושך בין הזין של יגאל לבין החור שלי התחיל לשרוף יותר ויותר ככל שחלפו הדקות. רציתי שיגמור כבר ויצא ממני, אבל הוא נע כמו מכונה, מדי פעם מגביר את הקצב או נכנס עד הסוף ומניע את מותניו בזמן שהן צמודות למותניי.

אבי אמר, "קשה להאמין שהיום פתחתי אותו בפעם הראשונה, אה?"

"מראה לך שיש כאלה שממש רוצים שיזיינו אותם. הוא עמוק המניאק הזה. אני  כבר בתוך הבטן שלו."

"עדיין לא גיליתי עד כמה הוא עמוק, יש שם כמה סנטימטרים שהייתי יכול להגיע אליהם, אבל הוא גם ככה היה די גמור. נגיע לזה בהמשך. הכוס שלו יידע מה זה לקבל."

המילים שלהם ריחפו מסביבי ולא הצליחו לגרום לי לחוש בושה או פחד. כשאתה חי את הסיוט הכי גדול שלך, מילים הן סתם מילים.

כשיגאל גמר לאחר כמה דקות הרגשתי את השפיך שלו ממלא אותי מפנים, כאילו מישהו שפך פנימה מים חמים. בועז התחיל להיאנח ואמר, "אני הולך לגמור לך בתוך הפה. אח, אני קרוב."

ניסיתי להרחיק את הראש, כי המחשבה על השפיך שלו בתוך הפה שלי הייתה דוחה. אבל הוא אחז בראשי בחוזקה ובשלב הזה הרגשתי תשוש מדי בשביל להתחיל להיאבק איתו. טעם השפיך שלו היה מלוח ומיד כיסה לי את כל הלשון. ניסיתי לבלוע כמה שיותר מהר את כל מה שנכנס לי לפה, כדי לא להתמודד עם הטעם. אבל עדיין הרגשתי כל טיפה דביקה ודוחה בתוך הפה שלי. כשהוא יצא ממני לבסוף ירקתי על הרצפה בכמויות. בשלב הזה יגאל כבר קם ממני והתחושה הייתה שנפער בור במרכז הגוף שלי. הייתי מכוסה בזיעה וידעתי שאם אאלץ לקום בדקות הקרובות כנראה שפשוט אפול מהרגליים. אבל הם לא תכננו לתת לי ללכת לשום מקום בזמן הקרוב.

"דם," שמעתי את יגאל אומר. "הוא קרוע בפנים."

"זה נראה יותר גרוע ממה שזה באמת," אמר אבי, אבל משהו בקול שלו לא נשמע בטוח בעצמו. "אני אתן לו לנוח עד הפעם הבאה."

"כדאי שתיקח אותו לרופא, לדעתי," אמר יגאל ונכנס לשירותים.

שמעתי את אבי נוחר. "אני הרופא שלו מעכשיו. הוא יהיה בסדר."

המים זרמו בשירותים ולאחר מכן יגאל חזר. שכבתי עם עיניי עצומות בחוזקה בזמן שתחושת הכאב לא הרפתה, כמו כוויה בתוך הגוף שלי, עמוק בפנים. חשבתי על הדם והשפיך שבתוכי ונאלצתי לנשום עמוק כדי לא להקיא. מאחוריי עיניי הרגשתי צריבה חזקה, וכל כך רציתי להתפרק ולבכות שם. יותר מדי דברים היו מתחת לעור שלי, בתוך הראש שלי. זה הרגיש שאם לא אשחרר לפחות חלק, אני אפול לתוך מצב של טירוף ואתחיל לצרוח ולדפוק את הראש בקיר.

"יאללה," אמר יגאל, נשמע עייף, "נתחיל לעבוד עליו?"

אבי התקרב ונעצר מולי. הוא הרים את פניי והסתכל בעיניי. במשך דקה ארוכה הוא הביט עליי בזמן שדמעות זלגו מעיניי. לא הצלחתי לדבר, וגם לא היה לי מה להגיד. פשוט הייתי כל כך גמור עד שלשלוט במשהו כמו דמעות הרגיש קשה מדי. לבסוף אבי אמר, "היית בסדר הלילה הזה, עומרי. הפתעת אותי לטובה. יהיה חבל אם תהרוס הכול עכשיו."

נשמתי עמוק, כל כך עמוק עד שכאב לי החזה. ליחכתי את שפתיי ואמרתי בשקט, "אני לא אהרוס. אפשר בבקשה מים?"

"כן. בועז, תביא לו לשתות. יגאל, תתחיל. הוא מוכן." 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...