קעקוע 'המגדר הוא היקום' (אילוסטרציה)
מגדר הוא היקום כולו. אילוסטרציה. צילום: Sharon Mattheson-McCutcheon, flickr.

 >  > 

פשוט ככה זה, וזהו!

אלה האחים שלי

אני נכנסת לבית קפה, כל כך קשה למצוא אחד כזה שכשר בתל אביב, אבל עומרי בכל זאת מצא, ואפילו אחד כזה שהייתי יושבת בו בלי קשר, מקום כזה עם אווירה טובה. שמלת החרדל שלי עם הפרחים העדינים, נעה באדוות קלות סביב ירכי שאני צועדת לעברם בין השולחנות העמוסים. אני רואה את הראש הבהיר של יאיר מבצבץ גבוה מעל כולם, ונאנחת בחצי חיוך, הוא קולט אותי מזווית העין וזז קצת ימינה על הספה, מפנה לי מקום. אני מתיישבת בינו לבין איתי שנשען לי לאוזן באופן אוטומט כדי לשאול מה נשמע.

אני מעדכנת, ומתלוננת מעט על היום הנורא שהיה לי בעבודה, אביאל ניכנס ואחרי פחות מחמש דקות מצטרף גם ידידיה. אנחנו בהרכב מלא, סוף סוף, עבר זמן מאז נפגשנו כולנו יחד. אני נרכנת לעבר ידידיה מחייכת, כשהוא מוציא את הפלאפון שלו ומראה לי תמונות של התאומים החדשים. הם גדלו יפה, אני אומרת ,לא ראיתי אותם מאז הברית. הוא מעקם פרצוף כאומר שנפגע, ואנחנו מיד אומרים שנתקן את זה בשבוע הבא.

המלצרית מגיעה לקחת את ההזמנה ואני רואה שהיא זוקפת מעט גבה בפליאה, ומתעלמת ממנה באלגנטיות. אך זה גורם לי לבחון את חבריי לשולחן, איתי עם הכיפה הסרוגה וסנדלי השורש, וידידיה עם הזקן והציציות בחוץ, אני רואה שיאיר כבר בלי כיפה, אני נותנת טפיחה על הראש ומסמנת לו עם היד כאומרת, "היכן היא נעלמה?"

הוא רק מושך בכתפיו, כאומר "למי באמת אכפת?"

אביאל מעדכן אותנו שהוא החליט להציע לה נישואים, ואנחנו מהנהנים ואומרים שהגיע הזמן. הם כבר כמעט שנה ביחד, וזה ממש לא קל עם שמירת נגיעה. ואז מתפתח דיון האם זה חשוב ועד כמה, וגורם ליאיר לפלוט שהוא איבד את זה בכל הנוגע לדת ואפילו יש לו יזיזות, הוא אומר את זה אך עדיין מסמיק ומובך, ואני חושבת שלא משנה מה, אם גדלת בבית דתי כמונו, לא משנה כמה ליברלי תהיה וכמה תתרחק, יש דברים שלא ישתנו לעולם.

עד סוף הערב אנחנו באיזה פאב מקומי, יש שם ערב במה פתוחה, ואני תופסת גיטרה כשעומרי עולה לשיר. יש לו קול של מלאך, עדין ונוגה, ושאני פורטת בעדינות על המיתרים, מתאימה את עצמי לקולו, אנחנו מתבוננים אחד בשני, המבטים שלנו מסגירים אותנו באופן מידי לשאר, כי ככה זה שהחברים שלך מכירים אותך טוב יותר ממה שאתה מכיר את עצמך.

כשאנחנו מתיישבים נוצרת שתיקה סביב השולחן, ואני מובכת. אני מוצאת תירוץ עלוב לקום לשירותים לרגע, כדי להתחמק מהמבטים, והשתיקה שנוצרה פתאום. אני חושבת שאולי הרסתי את הערב עם המבטים לעומרי עכשיו. אבל שאני קמה, עומרי אוחז לי ביד, לא נותן לי ללכת. הוא כורך יד סביב מותני והמבט שלו הוא כשל נמר עצל שאומר לחבר'ה רק תגידו משהו...

ידידיה מכחכח בגרונו, משפיל ראש ושואל, "אז... מה קורה עכשיו?"

"מה כבר יכול לקרות? הכל אותו דבר." עונה עומרי.

יאיר אומר לו, "אתה כזה אדיוט." וכולנו נקרעים מצחוק בלי סיבה נראית לעין. מאוחר יותר אני רואה את איתי שואל את עומרי אם הוא בסדר עם זה, ואיך זה קרה. ועומרי עונה לו ברצינות שזה פשוט קרה, ככה סתם בלי סיבה. ואביאל פונה גם הוא שואל אם הוא כבר לא דתי בגלל...

"דתי, דתי... אני עדיין אני... פשוט, פשוט ככה זה וזהו!" ככה זה וזהו, וכולם מהנהנים כמסכימים.

הלילה ממשיך, אנחנו צוחקים מעט על דא והא, מעלים זיכרונות מימי הצבא, שבהם היינו לכודים שבועות בטנק יחד. רובנו כבר תפסו ראש, ככה זה שאנחנו יחד. שיאיר פונה לעומרי ואומר שהוא לא ממש מבין כי איך... איך אנחנו... ידידיה מנחית עליו מכה בעורף ואיתי כמעט במקביל, בראש, משתיקים אותו. אני צוחקת במבוכה ואומרת לו שהוא שיכור ומתנדבת לעלות אותו למונית הביתה. שאנחנו מחכים למונית הוא משפיל ראש ובעגת שיכורים מנסה להתנצל. אני עונה לו שהכל בסדר ושלא ידאג.

הוא ממשיך למרות זאת ושנייה לפני שהוא עולה למונית הוא אומר, "אני כל כך מצטער טל, אני יודע, אני מנסה להבין ולכבד אותך בכל דרך, זה אפילו לא מפריע לי כמו איתי, אבל לפעמים שאני שיכור כמו עכשיו אני רק רוצה לקרוא לך, אחי, תסלח לי על זה? אני אוהב אותך כל כך ומתגעגע לחבר שלי שהיה... ואוהב אותך גם עכשיו, כמו שאת..." הוא מחבק אותי וניכנס למונית, לא מחכה לתשובה. אם היה שומע אותה, היה מבין שזה לא מפריע לי כלל, הרי הוא אח שלי לכל דבר ועניין.

עומרי יוצא ומדביק לי נשיקה על הלחי, ואני עוצמת עיניים ומעריכה את כל הוויתורים שהוא עשה רק כדי לחיות איתי. מיד אחריו יוצאים כל השאר, ואנחנו עומדים שם, חבורה מוזרה, אני בחורה יחידה ולא כל כך דתיה מוקפת בבנים האלה עם הציציות והכיפה הסרוגה ביד. אבל רק מי שיודע באמת יבין. אלה הם האחים שלי. עברתי איתם את התיכון, את הישיבה, את המכינה ואת הצבא. אנחנו יודעים הכל אחד על השני, מבעיות בבית, ועד חשבון הבנק. אנחנו הראשונים לדעת מתי כל אחד התנשק, התאהב, למי מאתנו נשבר הלב ולמי נשברה אמונה. הם הראשונים לדעת אז כשעוד הייתי גברבר חסון, שאני אוהב גברים, ולמרות שאיתי עיקם פרצוף ויצא אז מהחדר בסערה שגרמה לנשימה שלי לעצור בפחד שאולי איבדתי אותו לנצח, למרות שטען שהוא לא מבין את זה, פשוט לא מצליח להבין, למרות זאת הוא היה הראשון להחזיק בידי לפני הניתוח שספר תהילים בידו השנייה כדי להתפלל שאעבור אותו בהצלחה, ונשאר איתי כל הלילה על הכורסה ליד המיטה. למרות שלחלקם היה קשה לקבל, וקיבלתי לא רק מאחד את הנאום של "זאת טעות חמורה" ואת השאלה "האם אני בטוחה?" הם היו שם תמיד, ניסו להבין, עדיין מנסים לפעמים, אבל תמיד באהבה אחת גדולה. נכון שכיום אני רחוקה מעולמם ומאותו בני"ש צנום עם הציציות בחוץ והכיפה המתנדנדת לצד, מרחק שנות אור, נכון,

אבל הם האחים שלי!

ואני והאחים שלי? פשוט סיפור אהבה. פשוט, ככה זה וזהו!

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...