Family Values
Family Values. צילום: Family Values, צילום עצמי.

 >  >  > 

ליל סדר בבסיס - פרק ד'

אני לא מבין איך יש לו את האומץ, ובטח לא איך לי.

איזו הפתעה, תפוחי אדמה ופסטה. כאילו שבכלל חשבתי שיהיה משהו אחר. אמנם השקיעו במנה העיקרית, כמות נכבדת של שיפודי פרגית, אבל לי זה לא עוזר, אני צמחוני. מעמיס על הצלחת קצת ירקות טריים, טחינה וערימה של תפודים אפויים. אומרים שאפילו בכלא יש אוכל טוב יותר.

בדרך כלל אנחנו יושבים בנפרד, החיילים והמפקדים. אבל זה חג ארוך, וכמעט אף אחד לא נשאר, אז אנחנו אוכלים כולם ביחד, שני המפקדים שנשארו וששת החיילים. החיילים קצת מסכנים, שומרים להם, למרות שגם לא יותר מדי. אבל בשבילנו המפקדים, אלו ימים של מנוחה מוחלטת. השולחן מרובע, בכל צלע יושבים שני אנשים. אני מתיישב לידו, מנסים טיפה לשמור על הדיסטנס.

השיחה סביבי זורמת, אני די מתעלם ומתרכז באוכל. אני צריך לאכול כמה שיותר, למרות שזה דוחה, אחרת אני אעלם לי. אני מרגיש את הרגל שלו מתחככת בשלי. בטח זה בטעות, אני לא מייחס לזה חשיבות רבה. כעבור כמה שניות חיכוך נוסף. אני מרחיק את הרגל שלי אבל הרגל שלו רודפת אחריה, נצמדת. אני מבין את הרמז ומקרב את שלי חזרה אליו. זה טיפה מוזר לי, ככה באמצע הארוחה, מול כולם, אבל אין סיכוי שמישהו ישים לב. נעים לי להרגיש את הרגל שלו, ככה צמודה לשלי.

הוא מתעסק בפלאפון שלו, מתנהג כאילו כלום לא קורה. החיילים סביבנו מתרכזים בלעיסה ובמירמורים הרגילים, נמאס מצה"ל, רוצים הביתה ומתים כבר לזיין. אני מרגיש רטט בכיס, קיבלתי הודעה, אני מכניס את היד לכיס כדי לראות מה ההודעה אבל כשאני רוצה להרים את הפלאפון מעל השולחן הוא מחזיק את ידי מתחת לשולחן. אני מסתכל עליו, מנסה להבין, אבל הוא בכלל מסתכל לכיוון אחר, מסביר לאחד החיילים את הלו"ז של השמירות לשאר החג. אני לא לגמרי מבין, אבל גם לא נעים לי לשאול אותו מול החיילים, אני לא רוצה שישימו לב.

הוא פותח לי את האצבעות שאוחזות בפלאפון, אני משחרר אותו בכיס. הוא מוליך את ידי, מלווה אותה. במעלה הירך שלי, לעבר הזין שלי, הוא מניח את היד שלי, עם היד שלו, על הזין שלי. אני כבר ממש נבוך, אני לא מסוגל להתרכז באוכל, ואני חושב שאני אדום כולי, למרות שאולי אני סתם מרגיש. אני מסתכל מסביב, אבל הוא איכשהו ממשיך להחזיק את השיחה כאילו הכול כרגיל. לזין שלי הסיטואציה דווקא נחמדה, והוא מתמלא לו, מתעלם מכך שמדי ב' הם פשוט שק בד תלוי על הגוף, שק בד שרואים דרכו הכול. אני מאוד נבוך, ומאוד מחורמן, ועדיין באמצע ללעוס את תפוחי האדמה שלי. הוא מושך את היד שלי מהזין שלי, ומוביל אותה לעבר הירך שלו, הוא מנחה אותי עם עוד נגיעה קטנה ומשחרר. משאיר את היד שלי על ירכו, ושולח את היד שלו לעבר המזלג, ממשיך לאכול, כאילו הכול כרגיל.

אני מבין את הרמז, למרות שהייתי מעדיף שנמשיך לשחק במקום עם קצת יותר פרטיות. אני מעלה את היד על הירך שלו, לאט לאט, מקרב אותה לעבר הזין. אני כבר לא ממש מסוגל לאכול, אבל אני שותה מדי פעם, לוקח לגימות קטנות, גם כדי ששאר החיילים יראו שהכול כרגיל וגם כדי להירגע קצת. היד שלי כבר ממש קרובה לזין שלו, אבל אין לי אומץ. אני מעיף מבט, זה ממש בולט, אי אפשר לפספס שעומד לו. אני רוצה, ויודע שגם הוא רוצה, אבל אני לא מעיז, לא מול כולם. כנראה שהוא שם לב שאני מתמהמה, כי היד שלו חוזרת אל מתחת לשולחן, תופסת בי, מוליכה אותי. הוא מכניס את היד שלי, ככה, כמו שהיא, אל תוך התחתונים שלו. מזל שיש מקום, עם כל השקי ב' הללו. אני כבר ממש אדום, אני בטוח. אני לוקח עוד לגימה של מים, שומע כיצד הם יורדים לי בגרון, בטוח שכולם שמים לב.

אני מרגיש את הכיפה שלו, מגורה, מנופחת. אני שולח יד, מעביר את האצבעות. מלטף אותו. אני מצליח להגיע בקושי אל האשכים שלו, מלטף כמה שאני יכול, עם קצות האצבעות, עם הציפורניים. אחד החיילים מסתכל עלי, אני כל כך מפחד שהוא שם לב, אבל הוא רק רצה לדעת מתי החובש חוזר. אני חוזר לנשום, חלקית לפחות. אני מקיף לו את הזין, עם כל היד. אני לא ממש יכול לאונן לו, כי הוא יושב, והמדים, וכולם מסתכלים. אבל אני עושה כמיטב יכולתי.

"איך השיפוד?" שואל אותו אחד החיילים. "טעים, רגיל כזה."

כן, בטח, רגיל. אני לא מבין איך יש לו את האומץ, ובטח לא איך לי. הוא זז קצת, אני מרגיש שנעים לו. אבל איכשהו, הוא ממשיך ללעוס, וממשיך לדבר כאילו הכול כרגיל. אני מעלה את האגרוף שלי במעלה הזין, מגיע לכיפה, מעביר את האצבע לאט לאט, בעדינות, העיניים שלו טיפה מאבדות פוקוס, הוא מתבלבל במילה. יופי, שיתבלבל. אני מתחיל להזיז את היד יותר מהר, לא ממש מהר, כי זה קצת מסורבל, אבל כמה שאני יכול. הוא מחייך. החייל שדיבר איתו סיים לאכול וקם מהשולחן. אני מסתכל עליו, לחוץ כולי, אבל הוא לא מעיף אפילו מבט, שם את הכלים בשטיפה ויוצא החוצה. שאר החיילים ממשיכים לאכול, כנראה שהשיפודים באמת טעימים.

אני מסתכל עליו, הוא לא מסתכל עלי בכלל, אבל מהנהן. עומד לי, עומד לי ממש, בקושי נגעתי בעצמי אבל אני מרגיש כל כך קרוב. והיד שלי מלטפת אותו, והאצבעות עדינות אבל ברורות, והוא זז קצת, ועוד קצת. ורואים שכבר קשה לו להסתיר. והוא יודע שהוא קרוב. והוא לוקח ביס גדול מהשיפוד, ואני מאיץ קצת, ואני מרגיש אותו פורץ לי ביד. "מממ, מממ, אההמממ, איזה תיבול, מדהים." וכל היד שלי רטובה, ודביקה. וזה כבר מרגיש לי ממש ברור, אבל כבר אין לי ברירה, ואני מכניס את היד שלי, ככה, עם כל הזרע שלו, לתוך התחתונים שלי, ואני מחזיק ועוטף ומלטף ומאפשר ומתפרץ. וכל התחתונים שלי מתמלאים, ויש כתם, ורואים דרך המדים, ואין לי איך להסתיר, וכבר לא אכפת לי.

חייל נוסף קם, והולך לו. והחייל האחרון נשאר, הוא סיים לאכול מזמן, לוקח לגימה קטנה מכוס המים. מחייך לעצמו. והוא יודע, אני יודע שהוא יודע.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...