שוק מחנה יהודה בירושלים. צילום: Emmanuel Dyan, flickr.

 >  >  > 

מֵלון ספרדי

מתכווץ ונמתח ונרפה ומשתחרר בקצב הפעימות של התענוג ששוטף בו ושולט בו והוא מתמסר לו ומשלים לו את עצמו, מתנשם ונכנע.

מה זה, הג'ירף שאל. איזה מן דלעת זאת, הוא הסביר. דלעת ערמונים, המוכר זורק לו בלי להסתכל. היום זה הנמוך עם הזיפים הסמיכים והעיניים בצבע לא ברור, שבדרך כלל הוא נחמד ועוזר וקצת שובב אבל עכשיו הוא עסוק ואפילו לא הסתכל על הג'ירף והדלעת שלו. ליד הדלעת ערמונים, הג'ירף מתעקש, קצת רגוז וקצת עייף ומאוד מזיע וכבד לו השק עם הקניות והוא רוצה שיתייחסו אליו, אני יודע מה זאת דלעת ערמונים, הוא אומר, אבל ממש בשקט. זאת הירוקה שנראית כמו קישוא מנופח, הוא מסביר, למרות שהמוכר (איך קוראים לו? הוא אמור לדעת. נראה לו) עדיין עסוק עם השקיות והשקילות וצעקות לחבר'ה במחסן. ועכשיו סוף סוף הוא מעיף מבט חפוז מאוד ואומר, מלון ספרדי, כאילו כלום, וחוזר לשקילות שלו. זה מלון, הג'ירף אומר. לא שואל. לא מחכה שיענו. רק להראות את הפליאה. זה ממש כבד, הוא אומר. והמוכר (משה? לא, לא משה. אבל כן משהו עם מ"ם) נפנה אליו סוף סוף ואמר שכן, הוא כבד. אבל ממש טוב. הוא לוקח אחד? הג'ירף מהסס. הוא פוחד מניסיונות חדשים וזה גם בטח יקר. וגם כבד. ומה, הוא יגמור את כל זה לבד. בחר אחד קטן, בתור פשרה, אבל המוכר (אולי מנחם?) אמר שהוא לא כל כך בשל ושייקח את ההוא (לא, לא מנחם). וכבר לוקח אותו ושם על המשקל. זה המון, הג'ירף אומר, ומתכוון גם למחיר ובעיקר למשקל. איך אני אוכל את כל זה לבד. למה לבד, מאיר (מאיר! זהו. מאיר) שואל. ככה לבד, הג'ירף אומר ומושך כתפיים. מאיר עשה פרצוף של משתתף בצערך ואחר כך סתם פרצוף ואחר כך סתם המשיך לתלות בו עיניים כאילו הוא לא יודע מה להגיד. שזה חבל, כי גם הג'ירף לא ידע וקיווה שהוא יעזור לו.

אז אתה לוקח, מאיר מנסה ניסיון סופי, הוא באמת טוב, וכבר שומעים שהוא מוותר. והג'ירף מסתכל על המלון, ועל המשקל, ועל החולצת סוף מחזור המיוזעת של מאיר והזיפים של מאיר והעיניים שלו והחיוך הקטן המתנצל שלו ואומר, ממש בשקט כי הוא ממש נבוך, ולכן זה גם יצא לו מגומגם כזה, מעוך ועמום, אומר, אתה תבוא לעזור לי עם זה. מאיר לא הבין, כי באמת איך אפשר להבין משהו כשהג'ירף מדבר ככה, והג'ירף כבר התחיל להגיד שכלום ולא משנה ושהוא יחזיר אותו למקום, ומאיר צחק פתאום ואמר, בטח. מה בטח, הג'ירף נבהל. בטח שאני אבוא, מאיר מחייך ושם לו את המלון בשקית, אם אתה צריך עזרה. ושם בפנים פתק עם המספר שלו, והוא ידבר איתו מחר כשהם יסגרו כאן, קצת לפני כניסת שבת, זה יהיה בסדר? בטח.

אז המלון במקרר, וגם יין לבן שאמור להיות טוב, בכל אופן הוא יקר (באופן יחסי), והשמש שוקעת מול הסלון ושופכת כתום חמים סמיך על הקיר וזורקת יחד איתו את הצל של הסורגים, עקום ושבור ומתוח, ועורב מתנדנד על הברוש המדולדל ממול וילדים צועקים בכביש ומאיר עדיין לא התקשר, למרות שהג'ירף מסתכל כל חמש דקות. הוא יכול להתקשר בעצמו, אבל לא רוצה ללחוץ. וחוצמזה הוא בטח בעבודה ולא כדאי להפריע. ממש חם, לעזאזל. ואין רוח בכלל. אולי רק קצת. אולי כדאי להביא את המאוורר. אבל אין לו כוח. ואולי בעצם בכל זאת יש קצת רוח. קם, הסתובב, מתח רגלים, הציע את עצמו לבריזה שהתעוררה, בשעה טובה. נחמד מצדה. עכשיו נעים קצת. למרות שחם. כל כך נעים שכמעט לא שם לב לרטט של השיחה של מאיר, שאמר בקול שנשמע מיוזע ומתנשם ואולי גם נרגש קצת שזהו הם סגרו ואם הוא רוצה שהוא יבוא ואיפה הוא גר ויופי ואחלה והוא בדרך, אבל הוא קצת ג'יפה, מקווה שזה לא נורא. לא, הג'ירף אמר, בכלל לא.

הושיב אותו בסלון ושם לו מים, בתור התחלה, והלך לפתוח את המלון וענה מעל הכתף שכן, הנוף באמת נהדר, בטח בשעה הזאת, ושכן, נורא חם, ולא, אין מזגן אבל יש מאוורר, אם הוא רוצה להביא אותו, בחדר השני, ואוי, איזה יופי, נפלט לו פתאום, כשהמלון מבוקע מולו במין ירוק חיוור בהיר מאוד ומוצק מאוד, והוא מוריד ממנו פרוסה דקה – רק כדי ליישר, מה, ברור – ונוגס ומחזיק את זה בפה, את המתוק הקר הנפלא הזר המפתה הזה, מתמכר למתק, לטעם שהוא גם מוכר וגם אחר. זה ממש טוב הוא אומר, ומנסה להכניס כמה שיותר במילים השחוקות האלה. אמרתי לך, מאיר אומר, משועשע קצת, כאילו צוחק מתחת לצלילים. והג'ירף לקח ביד אחת את הקערה עם הפרוסות וביד השנייה את היין וסגר את המקרר עם הרגל ונעצר ונפלו לו המילים והוא יכול רק להסתכל, מופתע ומבוהל וחומד מאוד ורוצה נורא ולבלוע פשוט לבלוע את מאיר והגוף הנמוך החזק שלו והשעיר שלו והמחייך שלו והקטן הלא-כל-כך-קטן שלו והעיניים שכמעט עצומות עכשיו בצחוק בטוח בעצמו ויודע ומרווח והוא אומר שהיה לו חם ולקח את הקערה והיין מהג'ירף, שעכשיו יכול סוף סוף לגעת בו ולנשום סוף סוף.

הג'ירף כמעט שאל אם לא כדאי שהם יאכלו קודם, כי בכל זאת הדברים כבר על השולחן וחבל שיתחממו, אבל הוא לא הספיק כי מאיר נצמד אליו ואיכשהו במקום לדבר ולהגיד שהם צריכים לדבר קצת קודם, להכיר, ולראות איך מתקדמים משם, במקום זה הוא מנשק לו בתשוקה גדולה וגעגוע על הצוואר והכתף, מלקק את המליחות של הזיעה והשוק והרחוב, ועד שהוא מגיע לאוזן מאיר כבר הפשיט ממנו את מה שהיה צריך להפשיט ולרגע הוא מצטמרר עם תענוג הבריזה על הגוף ואז נצמד אליו, אל הקטן החזק השעיר המג'ויף והלוהט מאוד וחובק מאוד ומנשק מאוד עמוק ותקיף ומלוח וגם סיגריות יש שם.

מנושקים ומחובקים ונזרקים על המיטה – או בעצם הג'ירף זרק אותם – אבל מאיר שיתף פעולה – בכל אופן, על המיטה מאיר על הגב והג'ירף מעליו על ארבע מלקק ובולע ולועס את התילתול החום-בהיר שלו על החזה והכתפיים והבטן ומסביב לזין, עם הריח החריף של יום שלם בעמידה בכוך קטן עם מאוורר מסכן ותחתונים לוחצים קצת והרהורים רעים על סוף היום, והקטן שלו שכבר לא קטן בכלל, שהג'ירף לקח ולקק ולעס (בעדינות) ומאיר נאנח נמוך ונמשך, בולע אויר בנגיסות גדולות ושטוחות, עוצם עיניים ופורש ידיים ותופס חזק חזק את הסדין, מתכווץ ונמתח ונרפה ומשתחרר בקצב הפעימות של התענוג ששוטף בו ושולט בו והוא מתמסר לו ומשלים לו את עצמו, מתנשם ונכנע.

אחרי שהג'ירף הרטיב לו גם את הירכיים והברכיים ומאחורי הברכיים ועד לאצבעות הרגליים הגיע וטיפס חזרה כל הדרך ונשכב לידו צמוד מאוד ונישק לו ארוך ועמוק מאוד התענוג התפייס ונרגע משהו ומאיר הסתכל עליו שקט קצת יותר ונגע בו נינוח יותר, העביר ידיים ממשמשות מחוספסות על הגוף הארוך, הבהיר, העדין, ליטף לו באחוריים ובמותניים ובחזה ובאוזניים ולא התנגד בכלל כשהג'ירף חפן אותו בחמדנות ברורה, אבל כשהוא העמיק לחפור שם אמר, אתה אמיץ. למה, הג'ירף שואל, אתה צריך לשירותים. לא, אבל, מאיר אמר, אתה יודע, אחרי יום עבודה וזה. וכבר היה מונח על הבטן – כי מישהו הניח אותו על הבטן – והג'ירף מאחוריו ומעליו ומפסק לו ומלקק לו, עם הזיעה והלכלוך והכל, להראות שלא אכפת לו ושהוא אוהב אותו ככה, או לפחות רוצה אותו ככה, ומאיר התפסק עוד יותר, כמה שאפשר, שיענג אותו ויעניק לו כמה שאפשר עם הלשון הזאת, הגדולה החמה הרטובה הזאת, שייכנס שם, רטוב, והוא מחבק חזק חזק את הכרית ונאנח בלי קול והנשימות נפלטות מתוכו מחוספסות ועבות והלשון לוקקת בתוכו חמה ותובענית ומדי פעם, כמה מצחיק, טיפות נוטפות לו על הגב, על שיפולי הגב, טיפות זיעה מהג'ירף, שרטוב כולו ומטפטף ממש, כי הם לא הביאו את המאוורר.

הג'ירף נכנס לתוכו כמעט בקלות, וזה היה חם מאוד ועוטף מאוד ונפלא ונהדר ומענג מאוד והדוק מאוד, הדוק מדי הוא הבין כמעט מיד, כשכבר היה מאוחר מדי, כשהוא הרגיש הדיקה טבעתית סגורה החלטית ומאיר נושם פתאום עמוק מאוד ואז נושף מהר מאוד ומתאגרף כולו ולא אומר כלום, לא תצא ולא אל תזוז ולא שנייה ולא כלום, כי זה כל כך כואב שהוא בקושי מסוגל לנשום ובטח לא לדבר. הג'ירף חיכה. מתענג על החום והחדירה והמלאות ואשם על החדירה ועל ההנאה ולא מעיז לזוז. מאיר מסדר את הנשימה ומתרגל לרעיון שמשהו לגמרי לא קטן תקוע לו בתחת, ושהוא נתקע שם קצת יותר מדי מהר, ושעכשיו הוא צריך להחליט אם לנסות ליהנות ממנו בכל זאת, למרות שזה איסור סקילה ועבירה איומה ונוראה באופן כללי וגם מטונף ומלוכלך ודוחה וכו' וכו', וכואב, או להוציא אותו ולהתמודד עם רגשות האשם לבד. והאכזבה גם. לא לשכוח את האכזבה.

לצאת, הג'ירף שאל, אשם מאוד. מאיר לא ענה. הוא עדיין מנסה להתרגל לרעיון וכו'. התרומם מעט לכיוונו והניח עליו יד אחת, שלא יזוז, בטעות, שלא יתרחק. הג'ירף מנשק לו בעורף, דש בתוכו בזהירות, לאט, לעומק. מטפטף עליו זיעה. זה מצחיק. מאיר נצמד אליו, בטוח ונענג, הרעיון שבתוכו מורגל ונהנה ויודע מה לתת ואיך לקבל. אלוהים, כמה חם, כמה זה טוב, איך זה בתוכו, קשה ותקיף והודף ושלם, איך הג'ירף מעליו, בתוכו, בתוך הזיעה שלו והלכלוך מכל היום ולא אכפת לו, ונעים לו, והוא רוצה אותו ככה, נמוך וחזק ומג'ויף ומתנשם מאוד והוא מתעמק מאוד וזה כואב שוב ותובע ומכריע והעונג מתבקע בו כמו גל איטי ונחרץ והוא אפילו לא יכול להגיד שהוא גומר ורק נאנח ככה, כאילו להודיע, להכריז, שהוא מנוצח, שהוא הוכנע, שהוא מסכים, לצעוק בקול – אם היה יכול לצעוק – שכן, הוא מוותר על כל הגבולות וכל האיסורים ומקבל על עצמו את התענוג הזה, העצום והנורא, שבוקע בו ונדחק בתוכו ושוטף אותו ונפלט ממנו בזרע וצעקה והודאה גדולה. בדיוק כשהג'ירף גמר בתוכו לאט וארוך ובועל, ונרגע לאט לאט ושקע עליו, מתרפה ועייף.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...