חיילים בשרשרת החיול בבקום (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה)
חיילים בשרשרת החיול בבקו"ם (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: דובר צה"ל (צילום אילוסטרציה), ויקיפדיה, CC BY-SA 2.0.

 >  >  > 

בדרך מהבסיס

אני מרגיש עטוף פתאום, מוגן ומחומם. אמנם לא כולי, אבל חלק חשוב ממני.

איזה שבוע מתיש ומשעמם. אני לא יכול כבר עם הקורס הזה. כל התכנים טכניים ומעצבנים, כל הצוות צהוב ומורעל. והחניכים, ברור שהם יודעים שכל זה בדיחה אחת גדולה, אבל הם חייבים להתייחס אליה ברצינות אם הם רוצים לקבל תפקיד פיקודי בגדוד. לפחות יצאתי חמשוש, גם אם מאוחר. יש לי עכשיו עוד את כל הנסיעה הזאת... פשוט סיוט כל הצבא הזה. אוטובוס לבאר שבע, מלא בחיילים. ואז עוד אחד לירושלים, כנראה מלא בחיילים גם הוא. ואז עוד שני אוטובוסים בתוך העיר. למה ההורים שלי גרים בכזה חור?

לפחות אני אמור להיפגש עם הבחור הזה, אמר שהוא יחכה לי במרכזית. זה קצת מוזר, הוא אמר שהוא רוצה סקס ולא דייט, אבל הציע שיחכה לי במרכזית. אני מקווה שהוא הבין שאני לא ממוקם. סיוט האפליקציה הזאת גם כן, איך אני אמור למצוא משהו כשאני לא ממוקם. ועוד יותר גרוע, כשאני יוצא אחת לשתיים-שלוש, מי בכלל יחכה לי שמונה ימים אחרי שדיברנו באטרף? אנשים בקושי מוכנים לחכות חצי שעה.

מסתבר שהוא. הוא לא ישראלי, מדרום אמריקה, ואמר שחיילים מטריפים אותו. מזל שאני חייל. סוף סוף הגיע האוטובוס, אני נדחף בין כל החיילים, מכוון לספסל האחרון. נשיפה ארוכה החוצה, אני כבר לא בבסיס, אפשר לחזור לנשום כרגיל. אני רוצה להחליף לבגדים רגילים, יש לי נסיעות חינם גם איתם בזכות תעודת הלוחם. לוחם גם כן, מדריך בקורס מכי"ם. קצת לא נעים לי, כי יש אנשים מסביב, אבל מצד שני, אין מצב שאני נוסע עכשיו עד הבית עם המדים. זו הרוטינה הרגילה שלי, מתיישב בספסל האחרון, מוריד את חולצת המדים, מתחתיה כבר מתחבאת חולצה אזרחית. מוריד את המגפיים ואת המכנסיים, ומזדרז ללבוש מכנסיים אזרחיים, לפני שמישהו יבחין בכך שאני כמעט עירום. אה, הוא ביקש שאהיה עם מדים, אמר שהוא רוצה שאזיין אותו כשאני עוד איתם. אוף, אולי לא אכפת לי? נו שויין, אשאר איתם...

אני מתעורר בדיוק כשהאוטובוס מגיע לירושלים, כולי עפוץ, לוקח לי זמן להבין איפה אני. מעיף מבט בפלאפון, הוא כבר מחכה בארומה, שואל אם להזמין לי קפה. רעיון טוב, אני זורם, אז אולי זה כן דייט? יורד במדרגות הנעות, מזל שאני עם תיק קטן, אין כמעט כביסה אחרי שבועיים בשטח. אני רואה אותו, מזהה את הפנים מהתמונות, הוא בגדול דומה לעצמו, אם כי לא בדיוק. רואה את המבט שלו נדלק, הוא באמת מתחרמן מחיילים במדים. או שזה ממני?

חילופי שלום מנומסים, הוא מגיש לי את הקפה, אני לוגם בתודה. עדיין רדום מהנסיעה, מקווה שהקפה קצת יעזור. הוא מציע לצאת מהתחנה, אני נענה ללא יותר מדי מחשבה. השיחה מתפתחת איכשהו. הוא עלה לארץ לבד, מצא עבודה ובגדול סבבה לו חוץ מזה שהוא לא מוצא בעל. אני לא בטוח אם אני נמשך אליו או לא. מצד אחד, הוא נראה בסדר, מצד שני, כבר ראיתי חתיכים ממנו. אבל אני באמת זקוק למגע, ועדיף אפילו סקס. אני חושב שלא חיבקתי אף אחד בשבועיים האחרונים, והוא כאן, ואני רואה בעיניים שלו שהוא רוצה.

ביציאה מהמרכזית הוא פונה ימינה, ואני אחריו, לא שואל יותר מדי שאלות. אנחנו משוחחים והולכים לאיטנו, חוצים את הצומת. אני לוגם מהקפה, כיף להיות בירושלים, האוויר נקי מפודרה ומפקודות לא הגיוניות. אנחנו מגיעים לירידה לליפתא. ירידה די תלולה, אני חושש להחליק, מזל שאני עם מגפי צבא. כן? בליפתא? הייתי בנקבה הרבה פעמים, אבל תמיד ביום, כשמלא בחסידים ערומים טובלים. קצת מלחיץ אותי להיות שם בלילה.

אנחנו כבר מגיעים לנקבה, אבל ממשיכים ללכת, עוברים בין הבתים החרבים. נעים לי שם, וקצת מלחיץ. הרבה טבע, והצצה למה שיקרה לכל מה שאנחנו בונים אחרי שנעלם. הוא נכנס לאחת החורבות, אני כבר ממש לחוץ, זה נשמע לו אולי סקסי, אבל מה אם מישהו גר בפנים? אני מדליק את הפנס בפלאפון ומאיר בלחץ לכל הכיוונים. כמה שקיות ריקות, כמה מחטים, כמה בקבוקים, אבל לא נראה שיש כאן מישהו. הוא מסתובב אלי, אני רואה את הציפייה בעיניים שלו. אני מוריד את התיק, מתחיל להבין שזה כנראה עומד לקרות.

הוא מתקרב אלי, הפנים שלו נראות סבבה, אם כי לא הייתי מסובב אחריו את הראש ברחוב. אבל הוא כאן, ואני כאן, ולא יצאתי שבועיים מצה"ל. הוא מנשק אותי על השפתיים, אני עדיין לא בטוח, מהסס. הוא מוריד את החולצה, הגוף שלו נראה סבבה לגמרי. הוא מוריד גם את הנעליים, אני עדיין לא לגמרי מבין את הסיטואציה. הוא מוריד את הנעליים, ומשליך עליהן את המכנסיים ואת התחתונים. הוא עומד מולי ערום לחלוטין, עם הזין ברור והחלטי. שלי עדיין רך, לא בטוח מה ואם לעשות.

הוא מתקרב אלי, ואז יורד על ברכיו, אני עדיין לבוש לחלוטין במדי צהל. הוא פותח לי את החגורה הצבאית, אין לי מושג איך הוא מצליח בכזאת קלות, אני בקושי מצליח לפתוח אותה. הוא פותח את הכפתורים, חושף את התחתונים שלי, שמכסים בקלות את איברי הישן. אני מופתע מחוסר האכזבה שלו, מרגיע אותי קצת. הוא מקרב את פיו אלי, פתוח עמוק ורחב, וכשהוא קרוב ממש הוא נושף אוויר חם על גבריותי. וואו, זה נעים, ומפתיע. אני מרגיש עטוף פתאום, מוגן ומחומם. אמנם לא כולי, אבל חלק חשוב ממני. הוא חוזר על הפעולה, ואני מתעורר לאיטי, מתרומם ומזדקף. אני מרגיש מוזר, עומד לי ככה בחורבה בליפתא, מדוגם לתפארת מדינת ישראל, ועם הזין מזדקר לו במרכז המדים. הוא נראה חרמן אפילו יותר. הוא יורק על כף ידו ומתחיל להחדיר לעצמו אצבעות. מזל שהוא עושה את זה, כי אני לא הייתי, ובטח בלי זה זה לא היה עובד. הוא שולף קונדום מהמכנסיים שלו שזרוקים על הרצפה, ומלביש אותי, שלא יהיה לי קר.

הוא רוצה שאזיין אותו, אני מבין בין השורות. הוא מסתובב ומתכופף, עירום כולו, ואני עוד לבוש כולי. אני יודע שהוא לא לגמרי מוכן, אבל אין מצב שאני מאצבע אותו, לא כאן, לא ככה. אני מכוון את הכיפה, עדיין לא בטוח שזה מה שאני רוצה, אבל הוא משתחל מיד, מיומן ויודע מה הוא רוצה. הוא מתחיל לגנוח כמעט מיד, אני קצת מבולבל, אני נמצא במקום חם, לוחץ ונעים, כמו רחם, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להיות שם, תוהה אם זה בסדר.

אחרי סדרה של גניחות ואנקות, הוא יוצא ומסתובב, נושק לי שוב. אני כבר מרגיש יותר בנוח, מתמסר לנשיקה, שולח יד לישבניו, מצמיד אותו אלי יותר. הוא נצמד ככל יכולתו, והרגליים שלו עוטפות אותי אט אט, רגל ימין מצד שמאל, ורגל שמאל מצד ימין. הוא נתלה עלי, כמו הייתי ספר תורה והוא האצבע המורה. אני מרים אותו באוויר, מתחיל להרגיש נכון, מרגיש שייך. הוא תלוי עלי, פעור, מחכה. ואני תחתיו, זקור, מצווה. פתאום הכול מרגיש, הכול חם, הדם שועט לכל המקומות הנכונים, אני רוצה אותו, אני רוצה אותו עכשיו.

אני מוריד אותו בבת אחת, כמעט שוכח לכוון, אבל הוא מיומן, למזלי, שולח יד, ודואג. אני נכנס בבת אחת, כל התשוקה שלו, וכל התשוקה שלי. ופתאום, אני מרגיש בבית. אז מה שצהל, ואז מה שאני לא מכיר אותו, ואז מה שליפתא, ואז מה שהומלסים, אני בבית. ואני מתפרץ בתוכו, מהר מכפי שתכננתי וכנראה מהר מכפי שהוא קיווה. אבל בדיוק בזמן ואני בטוח, וטוב, ורגוע.

אני שולף את הזין מתוכו, פושט את הקונדום ומשליך אותו בין שאר ערימות הזבל. אני מצטער, אני עייף, חייב ללכת הביתה, נתראה. 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...