עצם בלתי מזוהה
עצם בלתי מזוהה. , pixabay.com.

 >  >  > 

חללית כתומה - מיומנה של בת חוה - פרק ה'

כפרה שלי

"את יודעת איפה אנחנו?" שמאבלוקה לוקה שואלת ואני לא סגורה על זה.

"בחלום?"

היא צוחקת, "לא. בנשמה שלך."

אני מרגישה מוזר עם הידיעה ומנסה לא להתחרפן.

"תנסי לא להתחרפן." היא אומרת ואני כבר שונאת את זה שהיא קוראת את המחשבות שלי.

"באיזה קטע מוזר אנחנו בנשמה שלי? מה זה אומר?"

"אני צריכה לדעת מי את כדי לדעת אם זה יעבוד. אני צריכה לדעת את הנשמה שלך."

לא עוברת שניה מסיום המשפט שלה ואנחנו נמצאות בגן גדול מאוד מאוד מאוד. בגודל של תל אביב. יש בו דשא חול כתום ופרחים ירוקים, ומעלינו יש ים. יש גלים שקטים מאוד ואני לא מבינה איך זה הגיוני שמעליי במקום שמים יש ים?

"מה זה?" אני שואלת אותה בניסיון להבין ואט דה פאק.

"זו הנשמה שלך." היא אומרת בעודה קופצת ומגיעה אל השמים, זאת אומרת אל הים. והיא צפה. צפה. אני מרימה את ראשה ומסתכלת עליה, היא כל כך נינוחה ושלווה, "איך... אבל... מה? מה זה? פה הנשמה שלי שוכנת?"

היא מסמנת לי עם היד לבוא למעלה, לתת קפיצה אליה. אני מפחדת. אבל כל הסיטואציה עצמה הזויה מהחיים שאני פשוט עושה את זה והופ אני איתה למעלה. אני לא באמת מרגישה את המים. רק מרגישה חמימות מלטפת.

"אז מה ראית בנשמה שלי?" אני סקרנית.

"את כל מה שאת לא רוצה שאראה. וזה יפה. את יפהפייה. הנשמה שלך היא זו שקראה לי לבוא ביום הזה בשעה הזאת כשטיילת עם כפרה שלך."

"ואולי הכל בראש שלי ואני כל כך בודדה שהדמיון שלי החליט שנמאס לו להיות לבד ויצרתי אותך?" אני אומרת בשקט מחריש והיא נעשית עצובה.

"אני אמיתית. בדיוק כמו שאת. אני רוצה שתהיי בת חווה מיכאלה." לרגע אני מסתכלת עליה ולא מזהה אותה. כאילו נפלה עליי מהשמיים. ליטרלי.

"את עצובה." אני אומרת לה והיא לא יודעת על מה אני מדברת.

"מה זה עצובה? אין רגש כזה אצלי."

אני מחייכת ומתחילה לצחוק, "אין דבר כזה. כולן עצובות לפעמים. לפעמים כל החיים."

"מיכאלה. את שחררת אז למה את עצובה?" היא שואלת אותי ופתאום צריבה עוברת לי בבטן

"אני לא..."  אני עוצמת עיניים וזולגת אל המציאות.

*0500 בבוקר במיטה שלי*

ליקוקים של כפרה מעירים אותי ואני פוקחת עיניים רטובות. מה חוויתי עכשיו? זה כן היה חלום?

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...