עצם בלתי מזוהה
עצם בלתי מזוהה. , pixabay.com.

 >  >  > 

חללית כתומה - מיומנה של בת חוה - פרק ד'

הבית והיקום

העיניים נפתחות ומתחילות לתעד כל מראה שהן רואות.

אני צמודה לשאמבלוקה חזק חזק כאילו אנחנו אחת.

הגוף שלי משתלב בשלה בהרמוניה וביחד אנחנו צבעוניות. ממש צבעוניות. הגוף שלי מחליף צבעים כל רגע והיא זוהרת. אנחנו טסות במהירות מפחידה והיא קולטת שאני קצת מפחדת, "תרפי את השרירים ואת מכונת החיים, תנסי להרגיע."

"מכונת החיים?" אני שואלת והיא מחייכת ועונה, "הלב."

אני שומעת בעצתה ומרפה, מנסה להירגע. עוצמת עיניים לרגע ומיד פוקחת. לא בא לי להתעורר ולגלות שזה חלום.

אנחנו מרחפות גבוה גבוה מעל הבניינים ולאט לאט מתרחקות ממה שמוכר לי כבית, כפלנטה.

"בת חווה את מזהה?" היא אומרת במסתוריות לא ברורה.

"מזהה מה?"

היא צוחקת ומשחררת מהחיבוק העוטף, "את הבית. את היקום. תפקחי עיניים." היא מורה לי ברוך ואני פוקחת. אני כבר לא בתל אביב.

"זה כמו בטלוויזיה." אני אומרת והיא צוחקת, האורות בלחיים שלה הפכו לסגולים.

אני מרחפת בחלל ומסרבת להאמין שזו המציאות.

"אבל למה את מעצבנת? תהני מזה!" שאמבלוקה ישר אומרת. היא מרימה ידיים באוויר בתנועות מעגליות מהירות הנעשות איטיות. היא מסתכלת לי בעיניים ואני מרשה לה. "אני יכולה להיכנס?" היא שואלת ואני לא מבינה, "למה את מתכוונת?"

היא ממשיכה בתנועות המעגליות וכדורי אור קטנים מקיפים אותנו בצבעי תכלת. "לנשמה שלך. היא בודדה."

מכונת הלב שלי נהיית כבדה ואני מרגישה מסוחררת. העיניים נעצמות ולא בשליטתי. אין לי תחושה בגוף.

"שלום." קול אישה קורא לי בלחש, "שלום."

מנסה לאתר ללא הצלחה ונופלת אל תוך ענן ענק.

אני לא יודעת איפה אני. אני לא בגוף שלי אבל אני מרגישה בגוף שלי. אני לא במקום סגור אבל גם לא במקום פתוח. אין קירות אבל גם אין תחושה של חופשיות. יש המון אור וחום נעים. אור תכלת בוהק עם גוונים של מים.

"שלום מיכאלה." הנה הקול הזה שוב! מאיפה הוא בא?

"זו את שאמבלוקי?" אני שואלת ונכנסת לחרדה קלה.

"את לא רואה אותי?"  שואלת בטון מרגיע כמו קולות לווייתנים (לא בציניות. זה באמת מרגיע).

"לא ואני מפחדת איפה את?" טיפות גשם יורדות עליי והן מלוחות.

"אל תבכי מיכאלה. אני פה איתך!" היא מנסה להרגיע ואני מבינה שהגשם שיורד עליי זה הדמעות שלי.

"תנשמי עמוק. ותוציאי. תנשמי עמוק ותוציאי. תחזרי מספר פעמים. את תראי אותי. תדמייני את דמותי." היא מסבירה בעדינות ואני מיישמת. נושמת עמוק ונזכרת בדמותה. גבוהה. גוף סגול. לחיים אדומות דולקות. עירומה.

בופ.בופ.בופ. נשמעים אחד אחרי השני ומתוך ענן כתום היא יוצאת אליי. "שאמבלוקה!" אני צועקת לה והיא מחייכת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...